<h1>פסקי הרי"ד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום עד סוף כל הדורות, בתו, ובת בתו, ובת בנו, בת אשתו, ובת בתה, ובת בנה, חמותו ואם חמותו ואם חמיו, אחותו [מאמו], אחות אמו ואחות אשתו, אשת אחיו מאמו ואשת אחיו שלא היה [בעולמו] וכלתו. פי' חמש עשרה נשים הן שהן מותרות לראובן והן עריות לשמעון אחיו מצד האב, ומפני שהן מותרות לראובן קורא אותן התנא נשי', אבל שש עריות דסיפא [י"ג ע"א] שהן עריות לכל האחין ואין קידושין תופסין בהן לשום אח קורא אותן עריות. בתו של שמעון מותרת לראובן וכן בת בתו ובת בנו של שמע' מותרת לראובן, וכן בת אשתו, שאם נשא שמע' אשה אחת של ראוב' אחיו לישא בת אותה האשה, וכן בת בתה (ובת בתה) ובת בנה ולשמעו' הן עריות. וכן אם נשא שמע' אשה של ראובן ליקח אם אותה האשה שהיא חמותו של שמע', ואם אמה שהיא אם חמותו של שמע' ואם אביה של אותה אשה שהיא אם חמיו של שמע'. וכן נמי יכול לישא ראו' אחותו של שמע' מצד האם כגון יעקב שנשא לאה והוליד ממנה ראובן עד שנשא רחל שהיתה לה בת מאיש אחר והוליד ממנה שמע', ואותה הבת היא אחות שמע' מצד האם והיא נכרית לראובן. וכן נמי יכול ראובן לישא אחות רחל שהיא אשת אביו ולשמע' היא אחות אמו, וכן נמי יכולין ראובן ושמע' לישא שתי אחיות ואשת ראובן היא לשמע' אחות אשתו. וכן נמי יכול ראו' לישא אשת אחיו של שמע' מצד האם, כגון יעקב נשא לאה והוליד ממנה ראובן עוד נשא רחל והוליד ממנה שמע', ואותה רחל כשנשאה יעקב היה לה בן מאיש אחר ואותו הבן הלך ונשא אשה ונתאלמנה ממנו או נתגרשה אותה האשה היא אסורה לשמע' שהיא אשת אחיו מאמו, ומותרת לראובן, וכן נמי יכול ראובן לישא [אשת] אחיו של שמע' אחיו שלא היה בעולמו, כגון יעקב שהוליד ראובן [ואח אחר] ואחר כך הלך אותו האח ונשא אשה ומת בלא בנים, ונפלה אשתו לפניו בייבום, ואחרי כן נולד שמע' אותה היבמה היא נקראת לשמע' אשת אחיו שלא היה בעולמו, וכת' [דברים כ"ה] כי ישבו (אחיו) [אחים] יחדו שהיתה להן ישיבה אחת בעולם, והילכך אותה היבמה אשת אותו האח האחר היא אסורה לשמע' ומותרת לראו', וכשימות ראוב' אע"פ שמכח ראובן נופלת עליו שזיקת אותו האח פקעה כשיבמה ראובן ועכשיו מכח ראוב' היא נופלת עליו, אפי' הכי כיון שנאסרה עליו שעה אחת היא אסורה עליו עד לעולם. וכן נמי יכול ראובן לישא אשת בנו של שמע' אחיו [אם] מת או גירשה, ועל שמע' היא אסורה מפני שהיא כלתו. אילו הן חמש עשרה נשים שהן אסורות על שמע' איסור ערוה ולראו' אחיו הן מותרות, ואם נשא ראוב' אחת מהן ומת בלא בנים היא פטורה מן החליצה ומן הייבום, וכן נמי אם נשא ראובן אשה אחרת עם הערוה של שמע', כמו שהערוה פטורה מן החליצה ומן הייבום כן צרתה נמי פטורה, (מן הערוה) שהערוה פוטרת צרתה, הרי אילו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום עד סוף כל העולם.
<h2>דף ב:</h2>
וכולן אם מתו או מיאנו או נתגרשו או שנמצאו אילוניות צרותיהן מותרות, ואין אתה יכול לומ' בחמותו ובאם חמותו ובאם חמיו שנמצאו אילוניות או שמיאנו. פי' אם מתו או שנתגרשו קודם שמתו בעליהן, שבשעת נפילת הצרה לייבום אין הערוה פוטרת צרתה, אע"פ שהיתה צרתה מתחלה, כיון שבשעת נפילה אינה צרתה מותרת להתייבם. וכן נמי אם היתה הערוה יתומה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ומיאנה בו בחייו צרתה מותרת אע"פ שלא נתן לה גט, שבמיאון שעשת עקרה כל הקידושין כאילו אינן. וכן נמי אם נמצאת הערוה אילונית צרתה מותרת, מפני שקידושי האילונית הן קידושי טעות כדבעינן למימר לקמן [י"ב ע"א] וכאילו לא היתה הערוה צרתה דמיא, ואין אתה יכול לומ' בחמותו ואם חמותו ואם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו, שהרי יש להן בנים, ואילונית היא דוכרניתא דלא ילדה. וממאנת נמי כיון שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן, ובנים אי איפשר להיות בלא סימנין, כדאמרינן בגמ' [י"ב ע"ב] אמ' רב ספרא בנים הרי הן כסימנין, ורב זביד אמ' אין בנים בלא סימנין, ואע"ג דבדקנוה ואין בה שתי שערות משום צער לידה חיישינן שמא נשרו.
כיצד פוטרות צרותיהן, היתה בתו או אחת מכל העריות נשואה לאחיו, ולו אשה אחרת ומת, כשם שבתו פטורה כך צרתה פטור', הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת, כשם שצרת בתו פטורה כך צרת צרתה פטורה אפילו [הן מאה]. כיצד אם מתו הן צרותיהן מותרות, היתה בתו או אחת מכל העריות האילו נשואה לאחיו ולו אשה אחרת, ומתה בתו או נתגרשה ואחר כך מת הוא צרתה מותרת, וכל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת. פי' אם היתה הערוה יתומה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה שאין קידושיה אלא מדרבנן, ולא הספיקה למאן עד שמת בעלה צרתה חולצת ולא מתייבמת, שלהתייבם אינה יכולה מפני שהיתה צרת ערוה מדרבנן, ובלא חליצה נמי לא נפקא דכיון דקידושיה אינן מדאוריתא אלא מדרבנן, לא (לא) (אילמי) [אלימי] לאפקועי צרה בכדי הילכך חולצת ולא מתייבמת, ואי קשיא היכי תנן שאין אתה יכול לומ' בחמותו ובאם חמותו ובאם חמיו שנמצאו אילוניות או שמיאנו, והא אמרי' בפרק המדיר [כתובות ע"ד ע"א] שאפי' בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה היכא דהוו קידושי טעות. יש לומר דהכי אמרי' התם, אמ' רב כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה ממנו גט, זה היה מעשה ולא היה כח בחכמ' להוציאה בלא גט, ולאפוקי מהאי תנא דאמר רב יהודה אמ' שמואל משמיה דר' ישמעא' והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת [ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת] ואיזו זו זו שקידושיה קידושי טעות שאפי' בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה, אלמ' חכמ' פליגי על ר' ישמ', ואמרי כיון דנבעלה לא ממאנת דאחולי אחליה לתנאיה, ואע"ג דאיכא לאקושיי לחכמ' נמי כגון שקידש אחיו את חמותו על תנאי ולא נעשה התנאי, שקידושיה קידושי טעות שהרי לא בעל דליחליה לתנאיה שהיא ממאנת ויוצא' אע"ג שיש לה בנים, והרי מצינו [חמותו] ממאנת, אין זה כלום, דקידושין על תנאי אם לא נתקיים התנאי אין קידושין תופשין כלל ופשיט' דצרתה מותרת, ולא הוה [אצטריך] לתנא למיתני אלא קידושי אילונית שהיו בסתם בלא תנאי, ועמדה עד עכשיו בחזקת אשתו ועכשיו נמצאו למפרע קידושי טעות, וכן נמי הממאנת שעמדה עד עכשיו בחזקת אשתו מדרבנן ועכשיו מיאנה ועקרה הקידושין, אבל המקדש על תנאי לעולם לא נתקיימו הקידושין עד שיקיים תנאו, הילכך כי לא קיים תנאו לא הוו קידושין כלל, ומשום הכי לא תנייה דלא איצטריך.
<h2>דף ג:</h2>
ואמרי' מנהני מילי'. פי' שאלה ט"ו עריות פוטרות צרותיהן דאילו [שש] עריות צרותיהן מותרות, דת"ר ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה [ויקרא י"ח], עליה מה ת"ל, לפי שנ' (דברים כ"ה) [יבמה יבא] עליה, שומע אני אפי' באחת מכל עריות האמורות בתורה הכת' מדבר, נאמ' כאן עליה ונאמ' להלן עליה, מה להלן במקום מצוה אף כאן במקום מצוה ואמ' רחמ' לא תקח, אין לי אלא [היא צרתה מניין ת"ל] לצרור ולא לצרר. פי' אלא תקח קאי, והכי קתני, ואשה אל אחותה לא תקח וגם לא תקח לצרור דהינו צרתה הבאה עליה לצרר אותה, שכמו שהערוה אסורה לייבם גם צרתה נמי אסורה היא. אין לי אלא אחות אשה שאר עריות מנין, אמרת(ה) מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת על שגגתה חטאת ואסורה ליבם, אף כל שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אסורה לייבם, אין לי אלא הן צרותיהן מנין, אמרת(ה) מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת על שגגתה חטאת ואסורה ליבם וצרתה אסורה, [אף כל שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אסורה לייבם וצרתה אסורה] מיכן אמרו חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום עד סוף כל העולם, יכול שאני מרבה אף שש עריות חמורות מאילו שיהו צרותיהן אסורות, אמרת(ה) מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה [וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת] ואיפשר להינשא לאחד מן האחין וצרתה אסורה, אף כל שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת [ועל שגגתה חטאת] ואיפשר להינשא לאחד מן האחין (צרותיהן מותרות) וצרתה אסורה, יצאו שש עריות חמורות מאילו, הואיל ואי איפשר להינשא לאחין צרותיהן מותרות שאין צרה אלא מאח, אזהרה שמענו [שאסור] ליבם עונש מנין, אמ' קרא [ויקרא י"ח] כי כל אשר יעשה מכל התועבות (האילו) [האלה] ונכרתו וגו'.
ואקשינן טעמ' דכת' רחמ' עליה, הא לאו הכי הוה אמינא אחות אשה מיבמה, מאי טעמ' אתי עשה ודחה את לא תעשה, אימור דאמרי' דאתי עשה ודחי את לא תעשה גרידא, לא תעשה שיש בו כרת מי דחי, ותו לא תעשה גרידא מנלן דדחי, ואהדר דכת' [דברים כ"ב] לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו, וסמיך ליה גדילים תעשה לך, ואמר ר' אלעז' סמוכין מן התורה מנין, שנ' סמוכים לעד לעולם, דליכתוב רחמ' להאי גדילים תעשה לך גבי פרשת ציצית, למאי הילכת' כתביה הכא למידרש סמוכין ולהתיר כלאים בציצית, לומ' גדילים תעשה לך משעטנז, זהו שהתירה תורה תכלת שהיא עמרא בסדין של פשתים, שעושה שני חוטין מפשתים כדי לקיים הכנף מין כנף, ושני חוטין מתכלת ותולה אותן בכנף הסדין ויבואו שמנה חוטין וקושרן.
<h2>דף ח.</h2>
ומקשה [ה' ע"ב] אשכחן דאתי עשה ודחי את לא תעשה גרידא, לא תעשה שיש בו כרת היכי אשכחן דדחי דאיצטריך עליה למיסרה, ואסיק רבא [ערוה] לא צריך קרא אין עשה דוחה את לא תעשה שיש בו כרת, וכי (איפשר) [איצטריך] קרא למיסר צרה, והאי דקתני בברית' אין לי אלא היא משום צרתה. ותו מקשה ומאי שנה ערוה דלא צריכא קרא דאין עשה דוחה את לא תעשה שיש בו כרת, צרה נמי לא תעשה שיש בו כרת היא, פי' דכת' לצרור דרישינן לא תקח הבאה לצרר והיא צרה. ואמ' ליה רב אחא בר מרימר לרבינא הכי אמרי' משמיה דרבא, למיסר צרה נמי לא צריך קרא, כי איצטרך קרא למישרא צרה שלא במקום מצוה, מאי טעמ', עליה במקום עליה היא דאסירא צרה שלא במקום עליה (שהיא) [שריא] צרה. פי' אי לאו עליה הוה דרישנא הכי ואשה אל אחותה לא תקח ולא צרתה, והייתי אוסר הצרה אפי' שלא במקום מצוה, כגון אם נשא הנכרי אחות אשתו ויש לו אשה אחרת ומת [כמו] שאחות אשתו אסורה גם צרתה נמי תהא אסור', קמ"ל עליה דוקא במקום מצוה, כשנפלה לפניו בייבום אז היא אסורה הצרה, אבל שלא במקום מצוה כגון שנשאה נכרי הצרה מותרת.
<h2>דף ט.</h2>
אמ' ליה לוי לר' מאי איריא תני חמש עשרה נשים ליתני שש עשרה, אמר ליה כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו, מאי דעתיך אמו אנוסת אביו, פי' שנשאה לאשה אחיו מן האב ונפלה לפניו לייבום, אמו אנוסת אביו פלוגת' דר' יהוד' ורבנן היא, דתנן [צ"ז ע"א] נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו אנוסת בנו ומפותת בנו, ור' יהודה אוסר באנוסת אביו ובמפותת אביו.
<h2>דף י.</h2>
ואסיק רב אשי דהכי קאמ' ליה, ומאי טעמ' לא דיקת מתני' דמתני' ר' יהודה היא דאסר באנוסת אביו, דקתני סיפא שש עריות חמורות מאילו מפני שנשואות לאחרי' צרותיהן מותרות אמו ואשת אביו כול', מאי אמו אילימ' נשואת אביו הינו אשת אביו, אלא אנוסת אביו וקתני מפני שהן נשואות לאחרים לאחרים אין לאחין לא, מאן שמעת ליה דאית ליה (דאית ליה) האי סברא ר' יהודה משום הכי לא תני לה. אמ' ליה רבינא לרב אשי לר' יהודה נמי משכחת לה (דהאי) דאי עבר ונסיב. פי' דלית בה לר' יהודה אלא לאו דלא יגלה כנף אביו [דברים כ"ג] כנף שראה אביו לא יגלה, וקידושין תופסין בחייבי לאוין וצרתה הויא צרת ערוה, ותריץ [דאי] לא קתני, ואעפ"כ בדקה לוי במתניתיה, דתני לוי אמו פעמים פוטרת ופעמים אינה פוטרת צרתה. פי' (הניחה) [הגיהה] והוסיפה על משנתו, כיצד היתה אמו נשואת אביו ונישאת לאחיו מאביו ומת זו היא אמו שאינה פוטרת צרתה, מאי טעמ' כיון דלא תפשי בה קידושי כמאן דליתא לאמו דמיא ולא מיפטרא צרתה, [י' ע"ב] היתה אמו אנוסת אביו ונישאת לאחיו מאביו זו היא אמו שפוטרת צרתה, מאי טעמ' כיון דתפשי בה קידושי פוטרת צרתה, פי' ואפי' לר' יהודה דאסר אינה אלא בלאו וקידושין תופשין בחייבי לאוין, וצרתה היא מן התורה צרת ערוה, ואע"פ שמנו חכמ' במשנתינו חמש עשרה יש לך להוסיף שש עשרה כגון זו, ואע"פ דהך סתמא דשש עריות אזלא כר' יהודה לית הילכת' כותיה, דהויא ליה סתם ואחר כך מחלוקת ואין הלכה כסתם, ולקמ' בפר' נושאין על האנוסה [צ"ז ע"א] הויא פלוגתא דר' יהודה ורבנ', וקתני סתם נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו, וקתני לה בהדי הילכת' פסיקאתא כל האנוסות שהן מותרות, ור' יהודה היא דפליג ואסר באנוסת אביו, ויחיד ורבים אין הלכה כיחיד במקום רבים.
<h2>דף י:</h2>
איתמר (הבא) [החולץ] על יבמתו וחזר הוא החולץ ליבמתו, אמר ריש לקיש הוא אינו חייב על חלוצה כרת, והאחין חייבין על חלוצה כרת, ובין הוא ובין אחין חייבין על צרתה כרת, ור' יוחנן אמ' בין הוא בין אחין אין חייבין לא על החלוצה כרת ולא על צרתה כרת, מאי טעמיה דריש לקיש אמ' קרא [דברים כ"ה] אשר לא יבנה את בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה. פי' דהוה ליה למיכתב אשר לא בנה מאי אשר לא יבנה, אזהרה למי שחלץ ליבמתו ולא בנה שוב לא יבנה, וקימ' עליה בלאו, איהו היא דקאי בלא יבנה הא אחים כדקיימי קיימי, ועלה דידה הוא דקאי בלא יבנה הא צרה כדקיימא קיימא, פי' (בבית) [בכרת] דאשת אח. ור' יוחנן אמ' מי איכא מידי מעיקרא אי בעי האי חליץ איבעי האי חליץ, ואי בעי להא חליץ ואי בעי להא חליץ והשתא קאי עלה בכרת, אלא איהו שליחותא [דאחין עביד ואיהי שליחותא] דצרה עבדה. פי' כמו שהוא אינו חייב על החלוצ' כרת אלא לאו, כך האחין אין חייבין עליה אלא לאו, וכמו שעל החלוצה אין חייבין עליה אלא לאו, כך גם על צרתה אין חייבין עליה אלא לאו.
<h2>דף יא.</h2>
רב אשי סבר לה כריש לקיש ורבינא סבר לה כר' יוחנן. וקימ' לן [ל"ו ע"א] דכל היכא דפליגי ריש לקיש ור' יוחנ' הלכה כר' יוחנן בר מהנך תלת.
ואיתמר הבא על יבמתו וחזר הוא או אחד מן האחין ובא על צרתה, פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמ' בעשה. פי' בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים ולאו הבא מכלל עשה עשה. וחד אמ' בכרת, פי' איהו בלחוד קאי על הצרה בעשה, אבל כל האחין בכרת, ומאן דאמ' בעשה כר' יוחנן דאמ' שליחותא דאחין קא עביד הילכך כולן שוין בעשה, מאן דאמ' בכרת כריש לקיש דאמ' אחין כדקיימי קיימי באיסור אשת אח, וקימ' לן [חולין צ"ג ע"ב] בכל היכא דפליגי רב אחא ורבינ' הלכה כדברי המיקל וכל שכן דמיקל קאי כר' יוחנן, וש"מ נמי הלכה כר' יוחנן דקאי כמאן דמיקל.
אמר רב יהודה אמ' רב צר(ה)[ת] סוטה אסורה, מאי טעמ' (נתחייבת ביה) [טומאה כתיב בה] כעריות. פי' מי שהיה נשוי שתי נשים וזנתה האחת בעדים, אע"פ שאינה אסורה עליו אלא בלאו כיון דכת' בה [במדבר ה'] ונסתרה והיא נטמאה, הרי היא כעריות דכת' בהו טומ' אל תטמאו בכל אלה, וכמו שהערוה פוטרת צרתה מן החליצה ומן הייבום, אף סוטה נמי היא פוטרת צרתה מן החליצה ומן הייבום. מותיב רב יוסף נכנסה עמו בסתר ושהתה עמו כדי טומ' אסורה לביתה ואסורה לאכל בתרומה, ואם מת חולצת ולא מתייבמת. פי' המקנא לאשתו ואמ' לה אל תסתרי עם איש פל' והלכה ונסתרה עמו בעדים, אם שהתה כשיעור טומ' אסורה לבעלה, שמא זינתה שרגלים לדבר, ואם כהנת היא אסורה לאכל בתרומה, כדמפרש טעמ' בסוטה [כ"ח ע"א] נטמאה נטמאה שלשה פעמים אחד לבועל ואחד לבעל ואחד לתרומה, ואם מת חולצת ולא מתייבמת, כדמפרש טעמ' בפ' קמ' דסוטה [ו' ע"א] אמר רבא קל וחומ' ומה אם נאסרה במותר לה דהינו הבעל באסור לה לא כל שכן דהינו היבם, קתני מיהת חולצת, וקשיא לרב דמשוי לה כערוה ופטר לה אף מן החליצה. אמ' ליה אמינא לך סוטה ודאית ואת אמרת לי סוטה ספק, פי' ספק סוטה בעיא חליצה, אבל סוטה ודאית נפקא היא וצרתה בלא חליצה, ומקשה מאי שנא סוטה ודאי דכת' בה טומ' ספק סוטה נמי כת' בה טומ', דתניא ר' יוסי בן כיפר אומ' משו' ר' אליעזר המחזיר גרושתו מן הנישואין אסורה מן האירוסין מותרת, שנ' [דברים כ"ד] אחרי אשר הוטמאה, וחכמ' אומ' אחת זו ואחת זו אסורה, אלא מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה. פי' ר' יוסי סבר דוקא מחזיר גרושתו שנשאת לאחר אסורה, אבל מן האירוסין מותרת, דכת' אחרי אשר הוטמאה, דוקא אם נבעלה לשיני אסורה לו, אבל אם לא נבעלה לשיני מותרת היא לחזור לו, וחכמ' סברי אף מן האירוסין אסורה כדכת' והלכה והיתה לאיש אחר והוייה היינו קידושין וכת' בתריה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה, והאי דכת' אחרי אשר הוטמאה לאו אמחזיר גרושתו קאי אלא לרבות סוטה שנסתרה, אלמ' סוטה שנסתרה טומ' כת' בה ותיפוק בלא חליצה, ומשני מאי נסתרה נבעלה ומאי קרי ליה נסתרה לישנא מעליא. פי' ולעולם ספק סוטה לא כת' בה טומאה, ומקשה נבעלה טומ' בהדיא כת' בה [במדבר ה'] ונסתרה והיא נטמאה, ומהדר למיקם עלה בלאו. פי' להכי אתא הא אחרי אשר הוטמאה ליתן לאו על המזנה תחת בעלה, ולעולם בנבעלה כת' בודאי מיירי, ור' יוסי בן כיפר דמוקי כוליה קרא כת' במחזיר גרושתו לאו בסוטה המזנה תחת בעלה לית ליה, ואפי' פשיטא לן דזנאי, מאי טעמ' הויא (מרשות) [ואישות] כת' בה, באותה הנאסרת לבעליה, הויא דכת' והיתה לאיש אחר, (מרשות) [ואישות] דכת' אשר לקחה לו לאשה, מי שנישאת לאחר על ידי קידושין ואישות ומת או שגירשה הוא דקאי בלא יוכל אבל מזנה תחתיו לא, והילכת' כרב יהודה אמ' רב דסוטה ודאית היא וצרתה יוצאה בלא חליצה ובלא ייבום, אבל ספק סוטה חולצת ואינה מתייבמת, ולענין (מתיר גירושין) [מחזיר גרושתו] הלכה כחכמ' דקימ' לן יחיד ורבים הלכה כרבים, ואפי' מן האירוסין אסורה כדכת' והיתה לאי' אחר, והאי הוייה קידושין משמע, ואמרינן נמי בשלהי מסכת גיטין [פ"ט ע"ב] לא מצאו דבר על בוריו מהו, אמ' רב הונא מגרש ראשון ונושא שיני אבל מגרש שיני ונושא ראשון לא גזירה שמא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין, אלמ' אף מן האירוסי' לא, וגרושה שזינת' לאחר שנתגרשה מותר להחזירה דדוקא על ידי הויא אסרה תורה אבל בלא הויא לא, ודוקא אשתו שזינתה אסורה לבעלה וקימ' עליה בלאו כדאמרן אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנבעלה, אבל גרושתו שזינת' מותרת.
<h2>דף יא:</h2>
אמ' ר' חייה בר אבה בעי ר' יוחנ' המחזיר גרושתו משנישאת צרתה מה היא, אמ' ליה רב אמי ותיבעי לך היא גופה, היא גופה לא קמיבעיא לי דאמרי' קל וחומ' אפילו במקום מצוה. פי' כשגירשה בעלה היתה מותרת לבעלה ואסורה ליבמה, וכשהלכה ונשאת לאחר נאסרה לבעלה המותר בה, כל שכן ליבמה האסור בה, כי קא מיבעיא לי צרתה מאי, מי אלים קל וחומ' למידחי צרה אי לא, ת"ש המחזיר גרושתו משנישאת היא וצרתה חולצת, [היא] וצרתה ס"ד, אלא או היא או צרתה חולצת, ולאו תרוצי מתרצת, תריץ הכי היא חולצת צרתה או חולצת או מתיבמת, והילכת' כי האי תירוצא בתרא דהכי אמרי' לקמ' [י"ב ע"ב] כי אתא רבין אמ' ר' יוחנן צרת מחזיר גרושתו מותרת. פי' וכבר פסקנו הלכה כחכמ' דהאי אחרי אשר הוטמאה לא קאי במחזיר גרושתו אלא בסוטה ודאית, ודין היה שהיא בעצמה תתייבם אי לאו משום (צרתה) [קל וחומר].
<h2>דף יב.</h2>
אמ' רב לילי בר (גרמי) [ממל] אמ' מר עוקבא אמ' שמואל צרת ממאנת אסורה. פי' נפלו לפניו שתי יבמות מאח אחד אחת גדולה ואחת קטנה ומיאנה בו הקטנ' צרתה אסורה, ואמרי' למאן היא אסורה צרתה, אילימ' לשאר האחין השתא היא גופה שריא לאחין, דאמ' שמואל מיאנה בזה מותרת לזה צרתה מיבעיא. פי' היבמה שהיא יתומה קטנה אם מיאנה בזה דוקא לאותו שמיאנה בו אסורה אבל לשאר האחין שריא, וטעמא דאיסורא היא משום דמיאון מיחלף בבעלת הגט, דכי היכי דאם נתן לה גט אסורה לו מידרבנ' משום לא יבנה, הם הכי נמי לגט מיאון, ומשום דלא דמי מיאון לגט משום הכי [לא] אסרינן לה על האחין כי היכי דאסרי' בעלת הגט, וצרתה נמי לא אסרי' כי היכי דאסרי' צרת בעלת הגט אי לאו דמיחלפא בצרת בתו ממאנת, ולקמ' בפ' בית שמ' [ק"ז ע"ב] אומ' בפירוש ממאנת מיחלפא בבעלת הגט, אלא לאו לדידיה אמ' שמואל דצרת ממאנת אסורה, דכי היכי דממאנת גופה אסיר' ליה הם הכי נמי צרתה, ומקשה מאי שנא ממאנת דשריא לאחין משום דלא עבדא בהו מעשה צרתה נמי לא עבדא בה מעשה. פי' דוקא ממאנת דעבדא ביה מיאון אסירא משו' צרת בתו ממאנת שנפלה לפניו ליבום ומיאנה דמיחלפא בבעלת הגט, אבל צרתה דלא עבדא ביה מידי תישתרי, ומהדר גזירה משום צרת בתו ממאנת, פי' דאתו למישרי צרת בתו ממאנת שנפלה לפניו ליבום ומיאנה בו דאמרי' נישוא' קמאי קא עקרה ואין זו צרת ערוה, והיכי דמי מיאון בבתו הואיל והוא קיים ואין מיאון אלא ביתומה שלא קיבל אביה קידושיה, משכחת לה ביתומה בחיי האב כדתנן בפ' בית שמ' [ק"ט ע"א] קטנה שהשיא(ו)ה אביה ונתגרשה הרי היא כיתומה בחיי האב דפקע ליה זכוותיה מינה משיצאה מרשותו, ואם הלכה ונישאת לאחי אביה יכולה היא למאן ביבם והכי נמי אמרי' בירושלמי [ה"ב] גבי מתני' דתנן וכולן אם מתו או מיאנו או נתגרשו כו', ובתו ממאנת ולאו נשואין דאוריתא הם, תפתר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה שהיא כיתומה בחיי האב, והכי מפרש נמי בקידושין בפ' האיש מקדש [מ"ד ע"ב]. ומקשה וצרת בתו ממאנת מי אסירא, והתנן וכולן אם מתו או מיאנו או נתגרשו או שנמצאו אילוניות צרותיהן מותרות, דמיאנו במאן, אילמ' דמיאנו בבעל הינו גירושין אלא לאו ביבם. לא לעולם בבעל ותרי גוני גירושין, ומאי שנא מיאנו בבעל דשריא דעקרתינהו לנישואין כי מיאנו ביבם נמי נישואין קמאי קא עקרה, משום דתני רמי בר יחזקאל מיאנה בבעל מותרת לאביו מיאנה ביבם אסורה לאביו, אלמ' משעת נפילה נראת ככלתו הכא נמי משעת נפילה נראת כצרת בתו, פי' יתומה קטנה שמיאנ' בבעלה מותרת לאביו שהוא חמיה, לפי שעקרתו לקידושין והרי היא כמפותה ולאו כלתו היא, אבל אם מיאנה ביבם אסורה לאביו, דכיון דאהנו נישואין דקמא לזוקקה לייבום נראת כאשתו גמורה ונראת ככלתו של זה, הכא נמי בבתו ממאנת משעת נפילה שנפלה בתו לפניו לייבום והוצרכה למאן בו נראה כאשת אחיו וצרתה צרת הבת.
אמ' רב אסי צרת אילונית אסורה שנ' [דברים כ"ה] והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת. פי' מי שהיו לו שתי נשים והאחת אילונית שהיא דוכרניתא דלא ילדה, והאילונית אינה בת חליצה וייבום כדילפי' מאשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת, וכמו שהיא ערוה דהויא לה אשת אח שלא במקום מצוה והיא כמו ערוה, צרתה נמי אסורה [ויוצאת] בולא כלום. תנן וכולן אם מתו או מיאנו או נתגרשו או שנמצאו אילוניות צרותיהן מותרות, פי' אלמ' צרת אילונית מותרת ואע"פ שהיא ערוה, כל שכן אם היא נכרית, לא קשיא כאן שהכיר בה וכאן שלא הכיר בה, דיקא נמי דקתני שנמצאו ולא [קתני] שהיו ש"מ. פי' דרב אסי בשהכיר כשנשאה שהי' אילונית ואין כאן מקח טעות, והרי היא אשתו וצרתה היא צרת אילונית ורחמנ' פטרה מאשר תלד. ומתני' בשלא הכיר בה כשנשאה שהיא אילונית והיה מקחו מקח טעות, ולאו אשתו היא לפיכך צרתה מותרת דלאו צרת אילונית היא, עיין בפ' השולח גט [גיטין מ"ו ע"ב], ובערך ל"ד בספר המכריע.
<h2>דף יב:</h2>
אמר רבא הילכת' צרת אילונית אע"פ שהכיר בה שהיא אילונית וקידושיה קידושין גמורין וזו היא צרתה, אפי' הכי מותרת ליבם, דאיזו צרת ערוה קא אסר רחמ' ההיא דאילו לא הות ערוה הות חזיא ליה לאייבומי, השתא דהיא ערוה אסו' היא ואסרה צרתה, אבל בתו אילונית דאפי' לא הות בתו לא חזיא ליה לאייבומי, דהיא אילונית ולא אסירא ליה משום ערוה, הילכך צרתה מותרת דמיחזי כצרת ערוה שלא במקום מצוה, דהא ערוה גופה לא רמיא קמיה דהיא אילונית ולאו בת ייבום היא. והקתני שנמצאו נמצאו אין אילו מעיקרא לא, תני שהיו, כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אחת צרת ממאנת ואחת צרת אילונית ואחת צרת מחזיר גרושתו כולן מותרות, והכי הילכת' אבל ממאנת גופה אסירא ליה משום דמיחלפא בבעלת הגט.
תני רב ביבי קמיה דרב נחמן שלש נשים משמשות במוך, קטנה ומעוברת ומיניקה, קטנה שמא תתעבר ותמות, מעוב' שמא תעשה עוברה סנדל, מיניקה שמא תגמול את בנה, איזו היא קטנה מבת אחת עשרה שנה ויום אחד ועד בת שתים עשרה שנה ויום אחד, פחות מכן ויותר על כן משמשת כדרכה והולכת דברי ר' מאיר, וחכמ' אומ' אחת זו [ואחת זו] משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו שנ' [תהלים קט"ז] שומר פתאים ה', אי קשיא היאך התירו חכמ' להוציא זרע לבטלה לעשות כמעשה ער ואונן, תשובה איזהו מעשה ער ואונן שאסרה תורה כל שכונתו שלא תתעבר כדי שלא יכחיש יופיה ואינו רוצה לקיים פריה ורביה ממנה, אבל אם כונתו שלא תבוא לידי סכנה מותר. וכן נמי אם מתכוין לתאות יצרו ואינו מתכוין שלא תתעבר מותר כדאמרינן בפ' (קמ' דכתובות) [שני דנדרים] ההיא דאתת לקמיה דר' אמרה לו ר' ערכתי לו שולחן והיפכו והתירו ר' לשמש שלא כדרכה, והא ער ואונן שלא כדרכה שמשו כדאמרי' לקמ' במסכתין [ל"ד ע"ב], אלא ודאי הם שהיתה כונתם כדי שלא תתעבר היו עוברים, אבל מי שכונתו להשלים תאות יצרו אינו עובר, שכל מה שרוצה אדם לעשות באשתו יעשה ולא יקרא משחית זרעו שאילו כן אל ישכב אדם עם הקטנה ועם המעוברת ועקרה וזקינה, וקטנה מבת י"א ועד י"ב שנים ויום אחד יש לחוש שמא תתעבר ותמות, אבל פחות מכן לא מיעברא ויותר על י"ב אי מיעברא לא מיתא, ומעוברת שמא יעשה עוברה סנדל שאין לו צורת פנים, שכשהאשה מעוברת וחוזרת ומתעברת דוחק האחד את חברו ופוחת צורתו, ואע"ג דאמרי' [נדה כ"ז ע"א] אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעבר', הני מילי לעשות ולד שלם בלי מום, אבל חוזרת היא ומתעברת ועושה סנדל. ומניקה שמא תתעבר וייעכר חלבה ותהיה צריכה לגמול את בנה ושמא ימות, וחכמ' סברי אע"פ שכונתו שלא תתעבר היא משום סכנה אפילו הכי דומה למעשה ער ואונן, אלא משמשת כדרכה ויבטח בשם ואל ישחית זרעו, והלכ' כחכמ' ולא כר' מאיר שהוא יחיד.
<h2>דף יג.</h2>
כיצד פוטרות צרותיהן כול', מנהני מילי דצרות צרותיהן אסורות, אמ' רב יהודה אמ' רב דאמ' קרא [ויקרא י"ח] לצרר התורה ריבתה צרות הרבה, פי' דהוה לי למיכתב לצור, רב אשי אמ' צרת צרה לא צריכא קרא סברא היא, צרה מאי טעמ' אסורה דבמקום ערוה קימא, צרת צרה נמי במקום צרה קימא.
כיצד אם מתו הן צרותיהן מותרות כול', ואפי' כנס ולבסוף גירש, ורמינהי שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית, גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת, זו היא שאמרו וכולן אם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרות, טעמ' דגירש ולבסוף כנס אבל כנס ולבסוף גירש לא, אמ' ר' ירמיה תברה, מי ששנה זו לא שנה זו, האי תנא סבר מיתה מפלת והאי תנא סבר נישואי' מפילין. רבא אמ' לעולם חד תנא הוא וזו ואין צריך לומ' זו קתני, והילכת' כרבא.
וכל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת. פי' אע"ג דגדלה והביאה שתי שערות ששוב אינה יכולה למאן חולצת, דדוק' אם בא(ו) עליה לאחר שהגדילה (כגון שהיתה ארוסה אע"פ שכבר אינה) פטרה צרתה שהן קידושי תורה, אבל אם לא בא עליה לאחר שהגדילה כגון שהיתה ארוסה אע"פ שכבר אינה יכולה למאן קידושין דרבנן הן וצרתה חולצת ולא מתייבמת, ומקשה ותמאן השת' ותתייבם, פי' תמאן השתא ותאמ' אי איפשי בקידושין שקידשוני אמי ואחי לבעלי המת ותעקור קידושים הראשונים ותתייבם צרתה, שלא תהיה צרת ערוה אחר שעקרה קידושיה, לימ' מסייע ליה לר' אושעיא דאמר ר' אושעי' ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו. פי' יתומה קטנה שנפלה לפניו לייבום ועשה בה היבם מאמר ומיאנה בו מהני ההוא מיאון להפקיע את המאמר שעשה בה, והיום ומחר כשתגדיל אינה צריכה ממנו גט כי אם חליצה, ואע"ג דכל יבמה גדול' שעשה בה מאמר ואינו רוצה לכונסה צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו, זאת אינה צריכה כי אם חליצה לזיקתו, שהמיאון עקר את המאמר, אבל (אם) אינה ממאנת לזיקתו, דלא מהני מיאון לעקור נישואי המת להפקיע הזיקה ולא תוכל לצאת בלא חליצה, אלמ' אין המיאון מפקיע הזיקה שאינה יכולה למאן ולעקור נישואין הראשוני' להתיר צרתה, ומהדר לא צרת ערוה שני, דתני רמי בר יחזקאל מיאנה בבעל מותרת לאביו מיאנה ביבם אסורה לאביו אלמ' משעת נפילה נראת [ככלתו הכא נמי משעת נפילה נראית] כצרת בתו, פי' לעולם ממאנת לזיקתו, דכל יתומה קטנה שנפלה לפני יבם יכולה למאן ולעקור נישואין הראשונים של מת ולימ' אי איפשר בהן, ומפקעא זיקתה ויוצאה בלא חליצה כדאמר עולא לקמ' בפר' בית שמ' [ק"ז ע"ב] דממאנת אף לזיקתו, אבל הכא משום דהיא צרת ערוה וכל צרת ערוה היא בכרת ובניה ממזרים גזור בה רבנן, כדתני רמי בר יחזקאל גבי כלה שהיא ערוה ואמ' דאם מיאנה ביבם אסורה לאביו, ואע"ג דמן דינא מציא למיעקר נישואי המת והויא לה אצל האב כמפותת בנו, אפי' הכי גזור בה רבנן, כיון דבשעת נפילה נראת ככלתו ולא מיאנה בבעלה בעודו בחיים לא התירו לה למאן השתא בנישואי המת ולהנשא לחמיה, שמא יאמרו ההדיוטות כלה שמת בעלה מותרת לחמיה וירבו ממזרים, ואע"ג דלהתירה לעולם בלא חליצה מועיל מיאונה והיא נישאת לעולם בלא חליצה, דאמרי' נישואין קמאי דמת קא עקרה ולא גזרי' דילמ' לימרו יבמה מותרת לשוק בלא חליצה התם ליכא כרת אלא לאו דלא תהיה אשת המת החוצה ואין ממזר מחייבי לאוין, אבל לחמיה דאיכא כרת לא הועיל מיאונה דלגבי כרת גזור רבנן משום ממזרות, אבל בחייבי לאוין דליכא ממזרות לא גזור רבנן, והכא נמי בצרת ערוה דאיכא כרת גזור רבנן שכיון שלא מיאנה בו בחייו שלא תוכל למאן בו אחר מותו להתיר צרתה, שמא יאמרו ההדיוטות צרת הערוה [מותרת] וירבו ממזרים בישראל. ובירושלמי [ה"ב] הויא פליגתא דר' יוחנן ורב וריש לקיש, דר' יוחנן סבר ממאנת ביבם לעקור זיקת המת ולהתיר צרה לאביה וכלה לחמיה, ורב וריש לקיש סברי אינה ממאנת, ואמרי ליה התם [מה] אנן קיימין, אם באומרת אי איפשי לא בנישואיך ולא בנישואי אחיך כל עמא מודו שהיא עוקרת, אם באומר' אי איפשי בנישואיך אבל בנישואי אחיך רוצה אני כל עמא מודו שאינה עוקרת, אלא כן אנן קיימין באומרת אי איפשי לא בנישואיך ולא בנישואי דאחיך, ר' יוחנן אמ' באומרת אי איפשי לא בנישואיך ולא בנישואי אחיך, רב וריש לקיש תרויהון אמרין באומרת אי איפשי בנישואיך אבל בנישואי אחיך רוצה אני, ומתני' דתנן כל היכולה למאן ולא מיאנה אוקמה ר' יוחנן התם כגון שמתה דשוב אינה יכולה למאן, ור' אבא מרי אמ' אפי' תימרי בקיימת תיפתר שאין שם יבם אחר אלא אביה, פי' לאביה אינה זקוקה כלל ואינה צריכה לעשות שום מיאון שתהיה צרתה בו מותרת במיאונה, אבל אם היה שם יבם אחר שהיתה זקוקה לו והיתה רוצה למאן בנישואי המת ולעקור זיקתה להיפטר בשוק בולא כלום (נעשתה) [היתה] צרתה ניתרת לאביה במיאונה, אבל כשאין שם יבם אחר אלא האב הרי היא מותרת לשוק בולא כלום ומה מיאון היא צריכ', אבל אם תמאן בנישואי המת אינן אלא דברי הבאי ואינו חשוב מיאון שתהיה צרתה ניתרת בו.
שש עריות חמורות מאילו מפני שנשאת לאחרים צרותיהן מותרות, אמו, ואשת אביו, ואחות אביו, ואחותו מאביו, ואשת אחיו מאביו ואשת אחי אביו. פי' ואילו שש עריות חמורות מהן בזה הענין שהן אסורות לכל האחין, והילכך אם נישאת אחת מהן לאיש נכרי ולו אשה אחרת ומת צרתה מותרת לאחד מן האחין, שאין צרה אסורה אלא הנופלת לפניו עם הערוה לייבום. אמרי' בגמ' [י' ע"א] מאי [אמו] אילימ' נשואת אביו הינו אשת אביו, אלא אנוסת אביו וקתני מפני שנשאת לאחרים (אלא) [אין] לאחים לא, מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא ר' יהודה, דתנן נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ואנוסת בנו ומפותת בנו, ר' יהודה אוסר באנוסת אביו ובמפותת (בנו) אביו, וסתם מתני' ר' יהודה היא, ומשום הכי לא תנא שש [עשרה] נשים, דלרבנן שש עשרה הן שפוטרות צרותיהן, שהרי יכול ראוב' לישא אם שמע' שהיא אנוסת אביו, והיא נופלת לפניו לייבום ופוטרת צרתה. ואשת אחיו מאביו היא כגון שגירשה או שמת ויש לו בנים שהיא אסורה.
<h2>דף יג:</h2>
מתני', בית שמ' מתירין את הצרות לאחין ובית הלל אוסרין, חלצו בית שמ' פוסלין ובית הלל מכשירין, נתייבמו בית שמ' מכשירין ובית הלל פוסלין, ואע"פ שאילו פוסלין ואילו מכשירין לא נמנעו בית שמ' מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמ'. כל הטהרות והטמאות שהיו אילו מטמאין ואילו מטהרין לא נמנעו מלעשות טהרות אילו על גב אילו. אמ' ר' שמע' בן פזי מאי טעמ' דבית שמ' אמ' קרא [דברים כ"ה] לא תהיה אשת המת החוצה, החוצה מכלל דאיכא פנימית ואמ' רחמ' לא תהיה. פי' החוצה הוא קרא יתירא דאיבעי ליה למיכתב לא תהיה אשת המת לאיש זר ותו לא, למה לי למיכתב החוצה, אלא למידרש החוצה כמו החיצונה זו היא הנכרית, מכלל דאיכא פנימית (תהיה) [בהדה] דהינו הקרובה שהיא ערוה, ואמ' רחמ' אע"ג דפנימית נפקא ושריא לזר החיצונה לא תהיה [לזר] אלא תתייבם, ובית הלל [האי] לא תהיה אשת המת החוצה מיבעי ליה לכדרב יהודה אמ' רב, דאמ' רב יהוד' אמ' [רב] מנין שאין קידושין תופשין (בצרה) [ביבמה] שנ' לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר לא תהא בה הויא לזר. פי' אע"ג דקימ' לן קידושין תופשין בחייבי לאוין, ביבמה לשוק לא תפשי. ובית שמ' הא דאמר רב יהודה אמ' רב מנא להו, נפקא להו מלאיש זר, ולקמ' בפ' האשה רבה [צ"ב ע"ב] אמר' דפליג עליה שמואל ואמ' בעניותינו צריכה גט ופסיק התם אמימר כשמואל. ובית הלל נמי תיפוק להו מלאיש זר, הכי נמי, אלא החוצה למה לי לרבות את הארוסה. פי' שעדין היא חיצונה לו שלא נתקרבה עמו בביאה. ומהכא מוכח טעמא דכתב החוצה הא לאו הכי אשת המת נשואה משמע, ואם כן הכותב גט לארוסתו אל יכתוב אנתתי אלא ארוסתי, ואידך [מחוצה החוצה ואידך חוצה] החוצה לא דריש.
נתייבמו בית שמ' מכשירין ובית הלל פוסלין. פי' אם נתייבמו ונתאלמנו בית שמ' מכשירין אותה לכהונה דבכשרות נבעלו, ובית הלל פוסלין דלחייבי כריתות נבעלו והויא לה זונה ופסולה לכהונה ונפסלה מלוכל מתרומה דבי נשא כדאמרי' לקמ' בפ' אלמנה לכהן גדול [ס"ח ע"ב]. ואמרי' הא תו למה לי, איידי דתנא חלצו תנא נמי נתייבמו.
רב אמ' טעמ' דבית שמ' דאין איסור חל על איסור. פי' אין איסור ערוה חייל על איסור אשת אח, ומיהו אין לומ' דבר זה בבעל הערוה גופה, דכי מיית ופקע איסור אשת אח חייל איסו' ערוה, אלא זה ראוי לומ' גבי ערוה אסרה צרה דכותה, וכיון דלא חייל איסור ערוה על איסור אשת אח לא חייל איסור ערוה על (איסור אשת) הצרה, וכי מיית אח דפקע איסור אשת אח וחייל איסור ערוה אז אינה צרתה, נמצא שאין כח בערוה לאסור צרתה. תינח נשא מת ואחר כך נשא חי דמעיקרא איסור אשת אח ולא אתי איסור אחות אשה חייל על איסור אשת אח, אלא נשא חי ואחר כך נשא מת איסור אחות אשה קדים, אע"ג דאיסור אחות אשה קדים כיון דלא אתי איסור אשת אח וחייל על איסור אחות אשה הויא לה צרת ערוה שלא במקום מצוה ושריא. פי' תחלה רצה רבא לומ' שלא יחול איסור ערוה על איסור אשת אח כדי שלא [תהא] צרת ערוה, ואחרי שהקשהו רצה לומ' ואמר דאין איסור אשת אח חייל הוא צרת ערוה, אבל מיהו לא הויא במקום מצוה, וכל צרת ערוה שלא במקום מצוה שריא.
חלצו בית שמ' פוסלין ובית הלל מתירין, פשיטא, לאפוקי מדר' יוחנן בן נורי דאמ' בואו ונתקן לצרות שיהו חולצות ולא מתיבמות, פי' דמספקא ליה כמאן הלכה, קמ"ל דאפי' חליצה מדרבנן לא בעו, שאם היו צריכות חליצה אפי' מדרבנן לא היו כשרות לכהונה.
תנן התם מגלה נקראת באחד עשר בשנים עשר בשלשה עשר בארבעה עשר בחמשה עשר לא פחות ולא יתר, אמ' ליה ריש לקיש לר' יוחנן קרי כאן לא תתגודדו לא תיעשו אגודות אגודות, והאי לא תתגודדו מיבעי לי לגופיה, דאמ' רחמ' לא תעשו חבורות על מת, אם כן ליכתוב רחמ' לא תתגודדו מאי לא תתגודדו ש"מ תרתי, אמ' ליה בית שמ' מתירין את הצרות לאחין ובית הלל אוסרין, פי' ואי חיישינ' ללא תתגודדו היאך היו עושין אילו כדבריהן ואילו כדבריהם, היה להם לישא וליתן אילו עם [אילו] עד שישוו לדעת אחת, או שיעמדו על המנין (דגמרו) [ויגמרו] הלכה או להקל או להחמיר, ולא יהיו אילו מקילין ואילו מחמירי', ואם לא יוכלו לגמור הלכה לא יהו סומכין על דבריהן אלא יחמירו בדבר עד שיגמרו הלכה, אלא מדלא חשו לדבר ש"מ ליתיה ללא תתגודדו, ומהרבה חלוקות שימצאו בין היחידים אין להקשות שיש לומ' לא היו עושין הציבור אלא כאחד מהן, אבל אילו שהיו רבים ורבים נראין כאגודות ועל היחיד אין לחוש.
<h2>דף יד.</h2>
אמ' ליה מי סברת עשו בית שמ' כדבריהם לא עשו בית שמ' כדבריהם, פי' לא תימ' דלא עשו בית שמ' כקוליהון מפני שלא רצו לסמוך על דעתם, אבל כחומריהון עבוד, דכיון דחיישינן ללא תתגודדו אם עשו כחומריהן ברבים עוברים בלאו, וכך הוא אסור להחמיר בפני רבים משו' לא תתגודדו כמו שאסור להקל הילכך לא עשו בית שמ' לא כקוליהון ולא כחומריהון, והכי מוכח בהילכתין דמאן דאמ' לא עשו אפילו כחומריהון לא עשו, ור' יוחנן אמ' עשו ועשו, בפלוגתא רב אמ' לא עשו בית שמ' כדבריהם ושמואל אמ' עשו בית שמ' כדבריהן, אימת אילימ' קודם בת קול מאי טעמ' דמאן דאמ' לא עשו, אלא לאחר בת קול מאי טעמ' דמאן דאמ' עשו, איבעי תימ' קודם בת קול ואיבעי תימ' לאחר בת קול, איבעי תי' קודם בת קול מאן דאמ' לא עשו דהא בית הלל רובה, ומאן דאמ' עשו כי אזלינן בתר רובה (אזלינן) היכא דכי הדדי נינהו, הכא בית שמ' מיחדדי טפי, ואי בעי תימ' לאחר בת קול מאן דאמ' לא עשו דהא נפק קלא, ומאן דאמ' עשו ר' יהושע היא דאמ' אין משגיחין בבת קול, ומקשה ולמאן דאמ' עשו קרי כאן לא תתגודדו, ואסיק רבא כי אמרי' לא תתגודדו כגון בית דין אחד בעיר אחת פלג (מודן) [מורין] כבית שמ' ופלג (מודן) [מורין] כבית הלל, אבל שני בתי דינין בעיר אחת לית לן בה. תא שמ' אע"פ שאילו אוסרין ואילו מתירין לא נמנעו בית שמ' מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמ', אי אמרת בשלמ' לא עשו משום הכי לא נמנעו, אלא אי אמרת עשו אמאי לא נמנעו, בשלמ' בית שמ' מבית הלל לא נמנעו דחייבי לאוין נינהו, ובני חייבי לאוין כשרין נינהו, אלא בית הלל אמאי לא נמנעו מבית שמ' בני חייבי כריתות נינהו אלא לאו ש"מ לא עשו, לעולם עשו דמודעי להו ופרשי, הכי נמי מסתברא דקתני סיפא כל הטהרות והטמאות שהיו אילו מטהרין ואילו מטמאין לא נמנעו עושין טהרות אילו על גב אילו אי אמרת בשלמ' דמודעי להו ופרשי משום הכי לא נמנעו, אלא אי אמרת דלא מודעי להו אמאי לא נמנעו, אלא לאו ש"מ דמודעי להו.
<h2>דף טז.</h2>
ת"ש בימי [ר' דוסא] בן הרכינס הותרה צרת הבת לאחין ש"מ עשו ש"מ, ואין כך הלכה אלא כי הא דאמרי', גופה בימי בן הרכינס הותרה צרת הבת לאחין, והיה הדבר קשה לחכמים מפני שחכם גדול היה ועיניו קמו מלבוא לבית המדרש, אמרו מי ילך ויודיענו, אמ' להן ר' יהושע אני אלך, ואחריו מי ר' אלעז' בן עזריה, ואחריו מי ר' עקיב', הלכו ועמדו על פתח ביתו, נכנסה שפחתו ואמרה לו ר' חכמי יש' באין אצלך, אמ' לה ייכנסו כול', עד התחילו מסבבין אותו בהלכות עד שהגיעו לצרת הבת, כיון שהגיעו לצרת הבת (כיון שהגיעו לצרת הבת) אמרו לו צרת הבת מה היא, אמ' להן מחלוקת בית שמ' ובי' הלל היא, הלכה כדברי מי, אמ' להן הלכה כדברי בית הלל, אמרו לו והלא משמך אמרו הלכה כדברי בית שמ', אמ' להן דוסא שמעתם או בן הרכינוס שמעתם, אמרו לו חייך סתם שמענו, אמ' להן אח קטן יש לי ויונתן שמו ובכור שטן הוא, ומתלמידי בית שמ' הוא, ושלש מאות תשובות יש לו להשיב מצרת הבת הזהרו שלא יקפח אתכם בהלכות, אבל אני מעיד עלי שמים וארץ על מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמ' שלשה דברים, צרת הבת אסורה, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית, ומקבלין גרים מן הקרדויים ומן התרמודיים.
<h2>דף טז:</h2>
אמ' רב יהודה אמ' רב אסי גוי שקידש בזמן הזה חוששין לקידושין חיישי' שמא מעשרת השבטים הוא. פי' שבאו על הגויות והולידו מהן והולד הולך אחרי האב והוה ליה יש' משומד וקידושיו קידושין, והא כל דפריש מרובא פריש, בדוכתא דקביעי דכת' [מ"ב י"ח] וינחם בחלח וחבור ונהר גוזן וערי מדי, כי אמרתה קמי' דשמואל אמ' לי בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה, פי' שהשפחה והנכרית ולדם כמוה ולא אזיל בתר האב, ואי קשיא אטו לית ליה לרב מתני' דתנן [כ"ב ע"א] חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנכרית, אלמ' נכרית ולדה כמוה ותנן נמי בקידושין בשלהי פרק האומ' [ס"ו ע"ב] וכל שאין לה ולא על אחרים קידושים הולד כמוה ואי זה זה, זה ולד שפחה ונכרית, יש לומר דרב סבירא ליה מתני' דולדה כמוה, ומיהו הני מילי לענין ייבום שאין (לה) [בנה] זוקק לייבום ולא פוטר מן הייבום, אבל מכל מקום צד ממזרות יש בו שנתערב יש' עם הגויה ויש לחוש לאותו צד ממזרות דיש' דאית ביה, ודומה זה קצת למאי דאמ' ר' יוחנן גוי ועבד הבא על בת יש' הולד ממזר, ואמאי הוי ממזר והרי מקרא מלא הוא דרחמ' אפקריה לזרעיה דכת' [יחזקאל כ"ג] וזרמת סוסים זרמתם, ולמה נחוש לזרעו שלא יהא יש' גמור, אלא אע"ג דלא חיישי' לזרעיה דאב מכל מקום מפני שנתערב הגוי עם בת יש' עושה אותו ממזר והם הכי נמי הכא אע"ג דולדה כמוה ואין לחוש לזרע יש' מכל מקום מפני שנתערב יש' עם הגויה יש בו צד ממזרות, והאיכא (ממזרות) בנות, ואמ' רבינא בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך. פי' ואע"ג דבנות אותו הדור ובניהן כלו, יש לחוש לבנות אותן הבנות שנולדו מן הגוים, ועוד באו גוים עליהן והולידו בנות ועוד באו גוים על אותן הבנות והולידו בנות עד דור אחרון, והבנים הבאים מהן עכשיו הם יש' משומד ונחוש לקידושין, גמירי דבנתא דההוא דרא איצטרויי איצטראי, פי' נבקע רחמם מלקלוט הריון כמו טיליא חריפא דמצרי זיקי, ויש (לחוש) לומ' מחמת רוב הביאות שבאו עליהן קילקלו את רחמם ולא ילדו.
<h2>דף יז.</h2>
כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו, שני אחין ומת (ומת) אחד מהן ונולד להן אח, ואחר כך ייבם השני את אשת אחיו ומת, הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו והשנייה משום צרתה, עשה בה מאמר ומת שנייה חולצת ולא מתייבמת. פי' הראשונה היא אשת הראשון שלא היה בעולמו, והשניה היא אשת השני שהיה בעולמו והיא יוצאה מפני שהיא צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו, ואם עשה בה השיני מאמר ומת אשת השיני הויא צרה במקצת לאשת אחיו שלא היה בעולמו משום מאמר והילכך אינה מתייבמת, אבל אין המאמר קונה קנין גמור שתהיה צרתה ותיפטר בלא חליצה אלא צריכה חליצה.
<h2>דף יז:</h2>
ואמרי' אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא כתיבא, אמ' רב יהודה דאמ' קרא [דברים כ"ה] כי ישבו אחים, שהיתה להן ישיבה אחת בעולם פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו, יחדו המיוחדין בנחלה פרט לאחין מן האם. ואין הלכ' כר' שמע' דקימ' לן יחיד ורבים הלכה כרבים, והילכך לא מיבעיא נולד ואחר כך ייבם אלא אפי' ייבם ואחר כך נולד אסירא כרבנן.
אמר רב הונא אמ' רב שומרת יבם שמתה מותר(ת) באמה, אלמ' קסבר אין זיקה. פי' זיקת יבמתו לא חשיבא כצד אישות שתיאסר אמה עליו משום חמותו, ולימ' הלכה כדברי האומ' אין זיקה, פי' לקמ' בפ' החולץ [מ"א ע"א], אי אמ' הכי הוה אמינא הני מילי בתרי אחי אבל בחד יש זיקה קמ"ל דאפי' בחד אין זיקה, [ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה] אפי' בחד, פי' לקמ' בפ' ארבעה אחין [כ"ט ע"ב], אי אמ' הכי הוה אמינא אפי' מחיים, קמ"ל לאחר מיתה אין מחיים לא ואסור לבטל מצות יבמין, פי' דוקא כשמתה יבמתו מותר באמה משום דאין זיקה, אבל כשיבמתו בחיים אסור ליקח את אמה, שאם יקחנה תצא היבמה בולא כלום מפני שהיא (אמה) [ערוה] ואסור לבטל מצות יבמין, דלכוליה האי לא אמרי' אין זיקה שיהא מותר לבטלה.
ורב יהודה אמ' רב שומרת יבם שמתה אסור באמה אלמ' קסבר יש זיקה, ולימ' הלכה כדברי האומ' יש זיקה, אי הוה אמ' הכי הוה אמינא הני מילי בחד אבל בתרי אין זיקה, קמ"ל סתם אסור באמה ואפי' בתרי אחא, והא כי פליגי בתרי פליגי, פי' לקמ' בפ' החולץ [מ"א ע"א] ואכתי איכא למימ' הלכה כדברי האומ' יש זיקה אפי' בתרי אחי, אי אמ' הכי הוה אמינא הני מילי בחיים אבל מתה פקעה לה זיקה קמ"ל דזיקה (בתרי) [בכדי] לא פקעה. פי' בודאי אם היה חולץ לה אחד מן האחים והיה מפקיע זיקתה מכל האחין אז היה מותר זה באמה, אבל כיון שלא נעשה בה מעשה לא פקעה זיקתה ועדין אמה אסורה לו משום צד חמות.
<h2>דף יח.</h2>
אמ' ליה אביי לרב יוסף הא דרב יהוד' דשמואל היא דתנן שומרת [יבם] שקידש אחיו את אחותה משום ר' יהודה בן בתירה אמרו אומ' לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה. פי' מת ראובן ונפלה לאה אשתו לפני שמע' ולוי, והלך לוי וקידש את רחל אחותה, אומ' לו ללוי המתן מלכנוס אותה שהיא אסורה לך מחמת זיקתה של לאה דיש זיקה וכאחות אשתך היא, עד שיעשה שמע' מעשה בלאה או יחלוץ או ייבם ויפקיע זיקתה, ואז תהיה רחל אחותה מותרת לך, ואמ' שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירה, ואי דרב מאי, קשיא דרב אדרב, אמוראי נינהו ואליבא דרב, כיון דאיתמר משמיה דשמואל בהדיא לא שבקינ' משמיה דשמואל ומוקמינן אליבא דרב באמוראי.
<h2>דף יח:</h2>
אמ' רב כהנא אמרתה להאי שמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא, ואמ' לי אתון הכי מתניתו לה אנן בהדיא מתנינן לה אמ' רב יהודה אמ' שמואל שומרת יבם שמתה אסור באמה, ואזדא שמואל לטעמ' דאמ' שמואל הלכה כר' יהוד' בן בתירה, וצריכא, דאי אשמעינן הא הוה אמינא הני מילי בחד אחא אבל בתרי אין זיקה קמ"ל הלכה כר' יהודה בן בתירה, ואי אשמעינן הלכה כר' יהודה בן (בן) בתירה הוה אמינא הני מילי מחיים אבל מתה פקעה לה זיקה קמ"ל דזיקה (בתרי) [בכדי] לא פקעה. ואע"ג דהויא פלוגתא דרב ושמואל וקסבר רב אין זיקה, וקימ' לן [בכורות מ"ט ע"ב] דכל היכא דפליגי רב ושמואל הלכה כרב באיסורי, הכא הלכה כשמואל דהא בפירקי' דלקמ' [כ"ז ע"ב] אמרי' דקסבר ר' יוחנן יש זיקה ואפי' בתרי אחי, וכיון דקם ליה ר' יוחנן כשמוא' הלכת' כותיהו, דקימ' לן רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, כל שכן הכא (דקאמ') [דקיימי] שמואל ור' יוחנן כי הדדי.
שני אחין ומת אחד מהן וייבם השיני את אשת אחיו, ואחר כך נולד להן אח(ד), ומת, הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו והשנייה משום צרתה, עשה בה מאמר ומת שנייה חולצת ולא מתייבמת, ר' שמע' אומ' מייבם לאיזו שירצה או חולץ לאיזו שירצה. פי' בסיפא אשמעינן רבותא דאע"ג דייבם ואחר כך נולד דכי אשכחה [בהיתרא אשכחה] אסרי רבנן וקרו לה אשת אחיו שלא היה בעולמו, כיון שהיתה אשת הראשון שלא היה בעולמו ופטרה נמי צרתה, ור' שמע' פליג היכא דייבם, ואמ' כיון דמכח אח שיני נפלה קמיה מותרת היא לו אף הראשונה, והילכך מייבם לאיזו שירצה או חולץ לאיזו שירצה ונפטרת צרתה כדין כל שתי יבמות הבאות מבית אחד.
ואמר' אמר ר' אושעיא חלוק היה ר' שמע' אף בראשונה, ממאי מדקתני משנה יתירה, בבא דרישא למאן קתני לה, אילימ' לרבנן פשיטא, השתא ייבם ואחר כך נולד דכי אשכחיה בהיתירא אשכחיה אסרי רבנן, נולד ואחר כך ייבם מיבעיא, אלא לאו לר' שמע' היא, תנא רישא להודיעך כחו דר' שמע' תנא סיפא להודיעך כחן דרבנן, ובדין הוא דפליג ר' שמע' ברישא ושבק להו לרבנן עד דמסקי למילתיהו והדר פליג עליהו, אלא אשת אחיו שלא היה בעולמו לר' שמע' היכי משכחת לה בחד אחא ומית ונולד לו אח. פי' זו היא (מאי) [ודאי] אשת אחיו שלא היה בעולמו שלא הותרה לו על ידי אח אחר, אי נמי בבי תרי ולא ייבם ולא מת, פי' וכשנולד מצאה באיסור ואסור לו ליבמה מפני שהיא אשת אחיו שלא היה בעולמו, ודוקא בשלא מת אותו האח השיני אבל אם מת הותרה לו כדבעינן (השתא) למי' לקמ'. ואמרינן בשלמ' ייבם ואחר כך נולד כי אשכחה בהיתירא אשכחה, אלא נולד ואחר כך ייבם מאי טעמ' דר' שמע'. פי' הרי כבר בא ומצאה באיסור וכיון שנאסרה עליו שעה אחת נאסרה עליו עולמית, ואע"פ שחוזר השיני ומיבמה לכשימות למה (לי) [היא] מותרת לו, ומהדר קסבר ר' שמע' יש זיקה וזיקה ככנוסה דמיא. פי' כשנולד ומצאה זקוקה לזה האח כאילו היתה כנוסה תחתיו דמי, דזיקה ככנוסה דמיא והילכך לא מצאה באיסור, וכיון דאמרי' זיקה ככנוסה דמיא אע"פ שלא ייבמה (ככנוסה דמיא) זה השיני אם מת מותרת היא לזה שנולד, ומשום הכי אמרן לעיל אי נמי בתרי אחי ולא ייבם ולא מית, דטעמ' כל זמן שהוא בחיים אסורה לו, דאע"ג דאמרי' זיקה ככנוסה דמיא הרי הוא חי והיאך יקח אותה, אבל היכא דמית מותרת היא דכאילו כנסה דמיא, ודוקא לענין זיקת יבמין אמרי' הכי שלא תיחשב לו כאשת (איש) אחיו שלא היה בעולמו ולא לכל מילי, שהבא על שומרת יבם אינו חייב מיתה ולא אמרי' זיקה ככנוסה דמיא, אי נמי (אם קיד') אם קידש את אחותה מקודשת היא ולא אמרי' ככנוסה דמיא ולא תפשי בה קידושי'.
<h2>דף יט.</h2>
ורב פפא פליג על ר' אושעיא, ואמ' בייבם ואחר כך נולד פליג ר' שמע', אבל בנולד ואחר [כך] ייבם לא פליג ר' שמע', ותרויהו לרבנן איצטריכו ולא זו אף זו קתני, ותניא כלל אמ' ר' שמע' כל שהלידה קודמת לנישואין לא חולצת ולא מתייבמת נישואין קודמין ללידה או חולצת או מתייבמת.
<h2>דף יט:</h2>
ואמרי' יתיב רב מנשיא בר זביד קמיה דרב הונא ויתיב וקאמ' מאי טעמ' דר' שמעו', מאי טעמ' הואיל ומצאה בהיתר ולא עמדה שעה אחת באיסור, אלא מאי טעמ' דרבנן. פי' דאסרי אפי' בייבם ונולד והא כי אשכחה בהיתירא אשכחה, ומהדר אמ' קרא ויבמה עדין ייבומין הראשונים עליה. פי' אע"ג דכת' יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאשה עוד כת' ויבמה שעדין זיקת יבמין עליה, והילכך היא אסורה לזה שנולד מכח זיקת ייבומין הראשונים שלא היה בעולמו. ואלא הא דתנן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר, ואמרי' לכל דבר למאי הילכת' ואמ' ר' יוסי ביר' חנינה לומ' שמגרשה בגט ומחזירה, התם נמי לימ' ויבמה ועדין ייבומין הראשונים עליה ותיבעי חליצה, שאני התם דכת' [דברים כ"ה] ולקחה לו לאשה כיון שלקחה לו לאשה (כיון שלקחה לו לאשה) נעשת כאשתו, אי הכי הכא נמי, הא כת' רחמ' ויבמה, ומה ראיתה, מסתברא שדי היתירא מלקחה לו לאשה אהיתירא דכל מייבם אשת (אשת) אחיו שאין שם שום איסור, ושדי איסורא דויבמה אאיסורא היכא דאיכא איסור אשת אחיו שלא היה בעולמו.
<h2>דף כ.</h2>
מתני'. כלל אמרו ביבמה כל שאיסורה איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת, איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת. אחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתייבמת. איסור מצוה שניות מדברי סופרים, איסור קדושה אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה ליש' בת יש' לממזר ולנתין. פי' כל יבמה שהיא אסורה לו איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת לא היא ולא צרתה כדאמרן בפירקין דלעיל, ואם היא אסורה לו היבמה איסור מצוה שהוא מדרבנן או איסור קדושה שהן חייבי לאוין חולצת, שאין איסורה חזק להפקיע זיקתה לגמרי דקידושין תופשין בחייבי לאוין, ואנן בענן דומה דאחות אשה שהיא בכרת ולא תפסי בה קידושי, ולא מתייבמת מפני האיסור שבה, ואם היא היבמה אחותה של ערוה וגם יבמתה או חולצת או מתייבמת, כגון ראובן ושמעון שהיו נשואין שתי אחיות לאה ורחל ומתו ונפלו שתיהן לפני לוי, והיתה לאה ללוי איסור ערוה כגון שהיתה חמותו או כלתו מותר ליבם את רחל אחותה, דהשתא לא הויא רחל אחות זקוקתו, שהרי לאה היא ערוה ואינה זקוקה לו ויוצאה בולא כלום הילכך רחל אחותה או חולצת או מתייבמת.
ואמרי' אחותה שהיא יבמתה דמאן, אילימ' אחותה דאיסור מצוה ואיסור קדושה, כיון דמדאורייתא רמיא קמיה קא פגע באחות זקוקתו, אלא אחותה דאיסור ערוה.
איסור מצוה (שבה) [שניות] מדברי סופרים, ואמאי קרי להו איסור מצוה, אמ' אביי מצוה לשמוע דברי חכמי'.
איסור קדושה אלמנה לכהן גדול כול', ואמאי קרי להו איסור קדושה, דכת' [ויקרא כ"א] קדושים יהיו לאלהיהם. קא פסיק ותני אלמנה לכהן גדול לא שנא מן הנישואין ולא שנא מן האירוסין, בשלמ' מן הנישואין אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, אלא מן האירוסין יבוא עשה וידחה את לא תעשה, אמ' רב גידל [אמר רב] אמ' קרא [דברים כ"ה] ועלתה יבמתו השערה, שאין ת"ל יבמתו, ומה ת"ל יבמתו, יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה לייבום ואי זו זו, זו חייבי לאוין. פי' יבמתו קרא יתירא, דכת' ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, איבעי ליה למיכתב ועלתה השערה, ומה ת"ל יבמתו אלא לרבות חייבי לאוין, ואימ' חייבי כריתות, אמ' קרא ואם לא יחפוץ והא חפץ יבם, וכל העולה לייבום עולה לחליצה וכל שאינה עולה לייבום אינה עולה לחליצה, אי הכי חייבי לאוין נמי, הא רבי' רחמ' יבמתו, ומה ראית, מסתברא (ו)חייבי לאוין תפשי בהו קידושי, [חייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין].
<h2>דף כ:</h2>
מותיב רבא איסור מצוה ואיסור קדושה בא עליה או שחלץ לה נפטרה צרתה. פי' ואי מן התורה אסורה להתייבם כדילפינן מיבמתו היכא פטרה ביאתה צרתה אפי' היא גופה לא תיפטר, ואסיק רבא גזירה ביאה ראשונה דאיכא מצוה אטו ביאה שנייה דליכא מצוה. פי' מדאורית' חייבי לאוין לייבומי דאתי עשה ודחי את לא תעשה, אלא האי דתנן דכל חייבי לאוין אינן מתייבמו', גזירה ביאה ראשונה דאיכא מצוה אטו ביאה שניה דליכא מצוה, תניא נמי הכי אם בעלו קנו בביאה ראשונה אסור לקיימן בביאה שניה, ואע"ג דכל חייבי לאוין מדאורית' בני ייבום נינהו וקרינא בהו הא חפץ ייבם, אפי' הכי איצטרי' לן דרשא דרב גידל אמ' רב מיבמתו לאלמנה מן הנישואין דאיכא עשה ולא תעשה ומן התורה לאו בת ייבום היא דאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, והוה אמינא דלא תחלוץ קמ"ל יבמתו. ואע"ג דחייבי לאוין איפשר בחליצה ולא לידחי עשה את לא תעשה, חליצה במקום ייבום לאו מצוה היא, והילכך אתי עשה ודחי את לא תעשה אי לאו משום גזירה.
<h2>דף כא.</h2>
ת"ר מהן שניות, אם אמו, ואם אביו, ואשת אבי אביו, ואשת אבי אמו, ואשת אחי האב מן האם, ואשת אחי האם מן האב, וכלת בנו, וכלת בתו, ומותר אדם באשת חמיו ובאשת חורגו, (ומותר) [ואסור] בבת חורגו, וחורגו מותר באשתו ובבתו, (באשת) [ואשת] חורגו אומרת אני מותרת לך ובתי אסורה לך. פי' אמו כתיבא וגזרו רבנן על אם אמו שיתרחק מאמו, וגזור רבנן נמי באם אביו משום אם אמו, ואע"ג דגזירה לגזירה היא משום דתרויהו אימא (ובתה) [רבתא] קרי להו. ואשת אבי אביו משום אשת אביו הכתובה, ואשת אבי אמו אע"ג דאינה אם אמו גזירה משום אשת אבי אביו דתרויהו בי אבא רבה קרי להו והילכך חדא נינהו, ואשת אחי האב מן האם דמן התורה ערות אחי אביך כת' ואמרינ' לקמ' בפ' הבא על יבמתו [נ"ה ע"א] (ובאחי) [דבאחי] האבא מן האב קא מישתעי, אבל אם היה (אמו) [אחיו] של אביו מן האם שריא, וגזור רבנן עלה משום אשת אחי האב מן האב, ואשת אחי האם מן האב נמי גזיר' משום אשת אחי אביו מן האם דהויא שנייה ואיכא צד אם, וכלת בנו גזירה משום כלתו, וכלת בתו גזירה משום כלת בנו. ומקשה בת חורגו דאוריתא היא דכת' [ויקרא י"ח] את בת בנה ואת בת בתה, והיכי תני לה בהדי שניות, ומהדר משום דקא בעי למיתני אשת חורגו אומרת אני מותרת לך ובתי אסורה לך, דאע"ג דבתי אסורה לך מדאוריתא בדידי לא גזור בי רבנן, תנא בת חורגו.
אמ' רב ארבע נשים יש להן הפסק, ונקיט רב בידיה תלת, אשת אחי האם מן האב, ואשת אחי האב מן האם (ובת) [וכלת] בתו, וזעירי מוסיף אף אשת אבי (אביו) [אמו]. פי' ארבע נשים שניות יש להן הפסק שלמעלה מהן ולמטה מהן מותר, אבל האחרות כגון אם אמו אין לה הפסק שלמעלה הימינה עד סוף כל הדורות הויא נמי שנייה, הואיל ואמו מן התורה, וכן אשת אבי אביו הואיל (ואשת אבי אביו הואיל) ואשת אב הויא דאוריתא למעלה מהן אסור עד לעולם, ונקיט רב בידיה תלת דגמרא הוה גמיר דארבע נשים שניות יש להן הפסק, ולא היה בידיה לפרושי אלא תלת, אשת אחי האם מן האב לבדה שנייה אבל אשת אחי אם אמו מותרת, ואשת אחי האב מן האם לבדה שנייה אבל אשת אחי [אבי] אביו מן האם מותרת, וטעמ' משום דלא שייכא (בה) [בהן] ערוה דאוריתא, אבל אם אמו דשיכא בדורותיה ערוה דאוריתא כגון אמו, וכן אשת אבי אביו יש בדורותיה אשת אב דאורית', ואם אביו נמי אע"ג דלא שיכא בה ערוה דאוריתא אין לה הפסק ואסורה, אף אם אבי אביו דמחלפא באם אמו, וכלת בנו שיש (שיש) בדורותיה ערוה דאוריתא אין לה הפסק, דתניא כלתו ערוה כלת בנו שנייה, וכן אתה אומ' בבנו ובבן בנו עד סוף כל הדורות, ולא אסרו כלת בתו אלא משום כלת בנו, משום הכי יש לה הפסק, וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו שיש לה הפסק מפני שאין בדורותיה ערוה דאוריתא, ורב מאי טעמ' לא חשיב לה דמיחלפא באשת אבי אביו.
<h2>דף כא:</h2>
איבעיא להו באשת אחי האם מן האם [מהו אשת אחי האב מן האם] ואשת אחי האם מן האב דאיכא צד אב הוא דגזרו רבנן, אבל אשת אחי האם מן האם דליכא צד אב לא, או דילמ' לא שנא, דהא מיחלפא באשת אחי האב מן האם. ת"ש דכי אתא רב יהודה בר שילא אמ' אמרי במערבא כל שבנקבה ערוה בזכר גזרו רבנן על אשתו [משום] שנייה. פי' כל שאילו היתה נקבה היתה ערוה דאוריתא כשהוא (דבר ערוה) [זכר] הויא אשתו שנייה מדרבנן. ואמ' רבא וכללא היא, והרי חמותו ערוה ואשת חמיו מותרת, בת חמותו ערוה ואשת בן [חמותו מותרת בת חמיו ערוה אשת בן] חמיו מותרת, חורגתו ערוה אשת חורגו מותרת, בת חורגו ערוה ואשת בן חורגו מותרת, אם כן דרב יהודה בר שילא לאיתויי מאי, לאו לאיתויי אשת אחי האם מן האם, דכיון דבנקבה ערוה דאחות אמו אסירא אפי' מן האם מדאורית' בזכר גזרו על אשתו משו' שנייה, מאי שנא הני ומאי שנא הא, הא בחד קידושא מקרב לה, [הנך עד תרי קידושי לא מקרב לה]. פי' הא אשת אחי האם מן האם בחד קידושא שקידשה אחי אמו מיקרבא ליה, אבל כל הנך בעו תרי קידושי, כגון חמיו נתקרב אליו בעבור שקידש את בתו ועוד אשת חמיו הן קידושין שניים וכן כולם, ואיפשטא לאיסורא.
שלח ליה רב משרשיא מתרכוניא לרב פפי ילמדנו רבינו, אשת אחי אבי האב מן האב אחות אבי האב מן האב מה הן, מדלמטה ערוה למעלה נמי גזרו בה רבנן או דילמא כיון דאיתפליג איתפליג. פי' דהא אמרן לעיל אשת אחי האב מן האם יש לה הפסק, דהינו להיתירא לאשת אחי אבי האב מן האם משום דלמטה דידה לאו ערוה היא אלא שנייה, וכי קא מיבעיא ליה הכא באשת אחי אבי האב מן האב דלמטה דידיה ערוה.
אמימר אכשר באחות אבי האב ובאשת אחי אבי האב דכיון דאיתפליג איתפליג. אי קשיא אמאי באשת אבי אביו גזרי' ולא אמרי' כיון דאיתפליג איתפליג והכא אמרי' ליה. תשובה התם דאסר רחמ' אשת אביו מפני שהיא קרובת אביו גזרו חכמ' נמי באשת אבי אביו בעבור קורבת אביו, אבל הכא באיסור אשת אחי אביו יש לומ' דלא גזרו חכמ' מפני שאיסור האחוה קל הוא ורחוק ואין להחמיר בדבר כל כך לאסור נמי אשת אחי אבי אביו כיון דאיתפליג, ומפני זה הטעם לא גזרו חכמ' שניות באחותו ואשת אחיו ואחות אשתו לאסור למטה מהן ולמעלה מהן דהינו בנותיהן ואמותיהן כי (הדבר) [היכי] דגזור בשאר העריות, דדוק' שאר העריות שאין איסורן (איסור) מחמת אחוה אלא מחמת קרובות או מחמת קורבת אשתו (מקורבת) [או קורבת] אביו גזרו חכמ' למטה מהן ולמעלה מהן, כגון בתו ובת בתו ובת בנו גזרו עוד למטה דור אחר, וכן באמו שהיא קרובתו גזרו חכמ' למעלה נמי דור אחר, וכן באשת אביו מפני שהיא קרובת אביו גזרו עוד באשת אבי אביו, וכן בקורבת אשתו שאסרה תורה בתה ובת בתה ובת בנה גזרו חכמ' עוד דור אחר, וכן למעלה הימינה שאסרה תורה קרובותיה אמה ואם אמה ואם אביה גזרו חכמ' עוד דור אחר, וטעמ' דמילתא כיון שהקורבה הולכת למעלה ולמטה הכל נראה כבית אחד בעבור זה גזרו חכמ' למעלה מהן ולמטה מהן, אבל אותם שנאסרו לו מחמת אחוה כגון אחותו ואחות אשתו ואשת אחיו לא גזרו חכמ' למטה מהן ולמעלה מהן, מפני שאין איסורן אלא מחמת אחוה והאחוה כבית אחר הוא, הילכך לא מיחלפי בנותיהן ואמותיהן בדידהו, דכיון דאיתפליג איתפליג ונראה הדבר כי הם בית אחר, ואשת אחי [אבי] אביו ואחות [אבי] אביו ששאל לו [לא] שאל למטה מהן ולמעלה מהן דהינו בנותיהן ואמותיהן, דהא ודאי פשיטא ליה דלא גזרו אלא אשת אחי [אבי] אביו דמשמ' שדומה לאשת אבי אביו, וכן באחות אבי אביו דדמיא נמי האי גזירה לאשת אבי אביו, ובכלל אחות אבי האב יש אחות אם אביו ואחות אם אמו ואחות אבי אמו דדינא חדא אית לאחות אם ולאחות אב.
<h2>דף כב.</h2>
תני ר' חייא שלישי שבבנו ושבבתו וכן בבן אשתו ובבת אשתו שנייה, רביעי שבחמיו ושבחמותו שנייה, אמ' ליה רבינא לרב אשי מאי שנא למעלה דקא חשיב לה לאשתו [ומאי שנא למטה דלא קא חשיב לה לאשתו], למעלה דאיסורא לאו מכח אשתו קאתי (ו)לא קא חשיב לה, והא בן אשתו ובת אשתו דאיסורא מכח אשתו קאתו ולא קא חשיב לה, איידי דתנא שלשה דורות למטה דידיה ולא חשבה (שלשה) תנא שלשה דורות למטה דידה ולא חשבה.
אמ' ליה רב אשי לרב כהנא שניות דר' חייה יש להן הפסק או אין להן הפסק, תא שמ' דאמ' רב ארבע נשים יש להן הפסק, ארבע ותו לא, דילמ' כי קאמ' רב בשניות דההיא מתניתא קאמ', ת"ש שלישי ורביעי [שלישי ורביעי] אין טפי לא, דילמ' משלישי ואילך, [מרביעי ואילך], ולא איפשיט'. וקשיא לי והאיכא בדורותיהם ערוה דאוריתא ומאי שנא הני מאם אמו ומאשת אבי אביו ומכלת בנו דפשיטא ליה ולא קא בעי עליהו, ותו אמאי לא פשיט ליה ממאי דתניא כלתו ערוה כלת בנו שנייה וכן אתה מוצא בבנו ובבן בנו עד סוף כל הדורות, והשתא יש לומ' כלת רביעי שבבנו דעל ידי קידושין מיקרבא ליה אסורה ואין לה הפסק, בת רביעי שבבתו דקורבא דממילא לא כל שכן דאסירא ולא יהא לה הפסק.
אמ' ליה רבא לרב נחמן חזי (מהאי את) [מר האי מרבנן] דאתא ממערבא ואמ' בען במערבא גזרו שניות בגרים אי לא. פי' אם היה נשוי אם אמו ונתגייר חייב להוציאה אי לא, אמ' ליה השתא ערוה גופה אי לא שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה לא גזרו בה רבנן, שניות מיבעיא. פי' הגר (שנולד) שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואפי' עריות דאוריתא שריין ליה, אלא שחכמ' גזרו משום שלא יאמרו דגוים מוזהרין על העריות (כישר') [יותר מישראל].
אמ' רב נחמן גרים הואיל ואתו לידן נימ' בהו מילתא, אחין מן האם לא יעידו ואם העידו עדותן עדות, אחין מן האב מעידין לכתחלה. פי' שאין אבות לגוי דרחמ' אפקר לזרעיהו כדכת' [יחזקאל כ"ג] וזרמת סוסים זרמתם. אמימר אמ' אפי' אחין מן האם מעידין לכתחל'. פי' דקסבר גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ומאי שנא מערוה. פי' דאמר' לקמ' בפרק נושאין [צ"ח ע"א] גר שהיה נשוי אחות מן האם יוציא, ערוה לכל מסורה, שהכל נושאין נשים, והילכך אי שרית ליה לקיומה אתו למישרי עריות ביש', דכול' עלמ' לא ידעי דטעמא דגר משום דכקטן שנולד דמי, אבל עדות מסורה (לכל) לבית דין, ואי נמי מכשרת עדות אחים גרים לא אתו לאכשורי אחין יש', דבית דין ידעי דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.
מתני'. מי (שהיה) [שיש] לו אח מכל מקום זוקק את אשת אחיו לייבום, ואחיו הוא לו לכל דבר, חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנכרית, מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן הייבום, וחייב על מכתו (ועל מכתו) ועל קללתו, ובנו הו' לו לכל דבר חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנכרית.
מכל מקום לאיתויי מאי, אמ' רב יהודה לאיתויי ממזר, פשיטא אחיו הוא, מהו דתימ' נילף אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן כשרין (אף) ולא פסולין, אף הכא נמי כשרין ולא פסולין קמ"ל. ואימ' הכי נמי, מדלענין ייבום פטר מיפטר מזקק נמי זוקק.
<h2>דף כב:</h2>
ואחיו לכל דבר, ליורשו וליטמא לו. מי שיש לו בן מכל מקום, לאיתויי מאי, אמ' רב יהודה לאיתויי ממזר, מאי טעמ' ובן אין לו [דברים כ"ה], עיין עליו מכל מקום.
חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנכרית, מאי טעמ', דאמ' קרא [שמות כ"א] האשה וילדיה תהיה לאדוניה. אשכחן שפחה, נכרית מנלן, אמ' ר' יוחנן משו' ר' שמע' בן (מנסיא) יוחי אמ' קרא [דברים ו'] כי יסיר את בנך מאחרי בנך [מישראלית] קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה.
וחייב על קללתו ועל מכתו, קרי כאן [שמות כ"ב] ונשיא בעמך לא תאר בעושה מעשה עמך, בשעשה תשובה, ואע"ג דתניא ר' שמעון בן מנשיא אומ' איזוהי מעוות שאינו יכול ליתקן [קהלת א'] זה שבא על הערוה והוליד ממנה ממזר, השתא מיהת עושה מעשה עמך הוא.
<h2>דף כג.</h2>
והבא על שפחתו והוליד ממנה בן ראיתי חלוקות גדולות בזה בין הגאונים על מעשה דבוסתם שהוליד בנים משפחתו ויצאו ממנה גאונים יושבי ישיבות, ויש גאונים שהיו עושין אותם עבדים ויש גאונים שאמרו אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ובודאי כשבא עליה שיחררה ובנים כשרים, והנכון בעיני דלא אמרי' הכי אלא בדבר שאינו מחוסר מעשה כגון המקדש על תנאי וכנסה סתם דאמרי' (ליה) [לאו] על תנאי קמא הוא בועל אלא אחולי אחליה לתנאיה דאין אדם עושה [בעילתו] בעילת זנות, אבל היכא דמחוסר מעשה כגון הכא דהוה צריכה [ממנו] גט שיחרור ולא יהיב לה איגלאי מילתא שכל בעילותיו בזנות היו עד שיראו גט שיחרור.
<h2>דף כג:</h2>
מתני'. מי שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו קידש נותן גט לזו וגט לזו, מת ולו אח אחד חולץ לשתיהן, היו לו שנים אחד חולץ ואחד מייבם, קדמו וכנסו אין מוציאין מידן. פי' נותן גט לזו וגט לזו שאסור בשתיהן, דכל חדא וחדא איכא למימ' זו היא אחות אשתו.
מת ולו אח אחד חולץ לשתיהן, דלא ידע איזו היא יבמתו, ומיחלץ לחדא וייבומי לחדא לא דאחות חלוצתו אסורה לו מדרבנן בחייה, ויבומי ברישא נמי לא דדילמ' אין זו יבמתו וקא פגע באחות זקוקתו דהויא כאשתו.
היו לו שני אחין אחד חולץ תחלה לאחת והשיני אם רצה לייבם לשנייה מייבם דאם זו יבמתו שפיר, ואם אחותה היא לא פגע באחות זקוקתו דחליצה מפקעתה לזיקה. קדמו וכנסו קודם שנמלכו בבית דין, אין מוציאין מידן, דכל חד וחד אמ' אנא שפיר נסיבי, ואי נמי הוה שהראשון כנס אחות זקוקתו ההיא שעתא הוא דהואי איסורא ומשבא אחיו וייבם השניה שהיא יבמתו פקעה זיקתה למפרע.
שנים שקידשו שתי אחיות זה אינו יודע איזו קידש וזה אינו יודע איזו קידש, זה נותן שני גיטין וזה נותן שני גיטין (וזה נותן שני גיטין), מתו לזה אח אחד ולזה אח זה חולץ לשתיהן וזה חולץ לשתיהן. לזה אח אחד ולזה שנים היחיד חולץ לשתיהן והשנים אחד חולץ ואחד מייבם. קדמו וכנסו אין מוציאין מידן. פי' שנים שקידשו שתי אחיות והם נכרים, זה חולץ לשתיהם וזה חולץ לשתיהן, דכל חד מיניהו אסור לייבומי דילמ' פגע באחות זקוקתו, היחיד חולץ לשתיהן שאי איפשר לו לייבם לא קודם חליצת שנייה משום אחות זקוקתו, ולא אחר חליצה משום אחות חלוצתו, לפיכך הואיל ואסור לייבם יחלוץ תחלה לשתיהן [כדי] להוציא אותה שהיא יבמתו מאיסור יבמה לשוק. והשנים אחד חולץ לאפקועי זיקה מאחיו אם יבמתו היא ותישתרי אחותה לשיני ממה נפשך, אם זו יבמתו שפיר נסיב שהרי אחיו לא חלץ לזו אלא לאחותה שלא היתה יבמתו ואינה זקוקה לו כלום, ואי לאו יבמתו היא שפיר נסיב נכרית דאי משום אחות זקוק' ליכא שהרי חלץ אחיו לאחותה שהיא יבמת' ופקעה זיקה, ואי משום יבמה לשוק הרי [חלצה] זו מן היחיד שהוא אחי בעלה, קדמו וכנסו אין מוציאין מידן כדפרישית.
לזה שנים ולזה שנים, אחיו של זה חולץ לאחת ואחיו של זה חולץ לאחת, זה מייבם חלוצתו של זה וזה מייבם חלוצתו של זה, קדמו שנים וחלצו לא ייבמו שנים אלא אחד חולץ ואחד מייבם, קדמו וכנסו אין מוציאין מידן. פי' קדמו שנים [האחין] של אחד וחלצו לשתיהן משום דלא ידעי אי זו היא יבמתו, לא ייבמו השנים אחי האחד זה את זו וזה את זו, דקמא דנסיב איכא למימ' זו היא אחות זקוקתו, אלא אחד חולץ תחלה לאחת ואחד מיבם לשניה ממה נפשך אם יבמתו היא שפיר, ואם לאו באחות זקוקתו לא פגע, שהרי חלץ אחיו ליבמתו, ויבמה לשוק נמי לא הויא שהרי היא חלוצה מאחי בעלה, ואם קדמו אילו שנים אחרונים וכנסו אחר חליצת שנים האחרים ולא באו לימלך לבית דין אין מוציאין מידן כדפרישית, שהרי אין כאן אלא ספק [איסור] אחות זקוקה בנישואין ראשונים, ואיכא למימ' קמא דנסיב יבמתו היא ושפיר נסיב, ובתרא נמי שפיר נסיב נכרית, ואי נמי הואי איפכא וקמ' פגע באחות זקוקה כיון שבא שיני וייבם פקעה זיקתה מאחיו והותרה לו אשתו ואיסורא דעבד עבד.
שמעת מינה קידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין. פי' דקס"ד דמתני' בשלא הוכרו דבשעת (שעת) קידושין לא הוה ידע הי מיניהי קידש, כגון דאמ' הרי אחת מכם מקודש' לי ועשו שתיהן שליח לקבל קידושין, דאילו אין סופן לביאה (לכל) [דכל] חדא קימ' עליה בספק אחות אשתו, ומדקתני נותן גט לזו וגט לזו אלמ' דחדא מיהא מקודשת, ומשום ספיקא דלא ידיע הי מיניהו בעי למיתב לתרויהו אלמ' קידושין הן ופלוגתא דאביי ורבא היא בקידושין, ומהדר בשהכירו ולבסוף נתערבו, פי' שבעת הקידושין יודע היה איזו קידש וחלו הקידושין שמסורין לביאה היו, דיקא נמי דקתני ואינו יודע ולא קתני [ואין ידוע] ש"מ. וכבר איפסיקא הילכת' בפ' האיש מקדש [קידושין נ"ב ע"א] כאביי דאמ' קידושין (המס') שאין מסורין לביאה קידושין הוו, וזו היא אחת מיע"ל קג"ם שהלכה כאביי ומאי קמ"ל פשיטא דתרויהו בעו גיטא כיון שאינו יודע איזו קידש, סיפא איצטריכא ליה היו לו שנים אחד חולץ ואחד מייבם, דדוקא מיחלץ והדר ייבומי אבל ייבומי ברישא לא דקא פגע באחות זקוקתו. לזה אחד ולה שנים כול', פשיטא, מהו דתי' ליגזור תרי אטו חד קמ"ל, ודוקא מיחלץ והדר יבומי אבל ייבומי ברישא לא דקא פגע (באחות זקוקתו) ביבמה לשוק, פי' דוקא מיחלץ האח האחד לשתיהן והדר יבומי חד מהשנים אחר חליצת אחיו לשנייה, אבל יבומי ברישא קודם חליצת היחיד לשתיהן, ואפילו חלץ אחיו של מייבם לאחותה דליכא השתא איסור אחות זקוקה לא, משום שמא זו היא (היא) ארוסת הנכרי וקא פגע ביבמה לשוק בלא חליצה, והא (מיחלפא) [מילתא] לא אשמעינן ברישא.
לזה שנים ולזה שנים כול', הא תו למה לי, הינו הך. פי' דכבר אשמעי' השנים אחד חולץ ואחד מייבם והכא נמי הכי הוא דהני תרי חד חליץ וחד מייבם, והני תרי חד חליץ וחד מיבם. מהו דתימ' כיון דהאי מייבם חדא והאי מיבם חדא ניגזר דילמ' מייבם בלא חליצה קמ"ל. פי' ניגזור דילמ' אתו לייבומי אחד משני אילו ואחד משני אילו בלא חליצה וקא פגע כל חד בספק יבמה לשוק ובאחות זקוקה, קמ"ל דלא גזרינן, והא מרישא לא שמעי', דהתם לזה אחד ולזה (אחד) שנים דסוף סוף לא מייבמה אלא חדא, וכיון דעסוקין בחליצה דחדא מדכרי נמי ולא מייבמי עד שיחלוץ היחיד לשתיהן, אבל הכא כיון דלבסוף תרויהו מייבמן הך להאי ביתא והך להאי ביתא אתו למימר מה לנו ולחליצה. והאי דתנן קדמו וכנסו אין מוציאין מידן, דוקא כנסו שניהם אז אין מוציאין מיד הראשון מפני שהשיני בא והפקיע זיקתו ושוב אין שלו נאסרת עליו משום אחות זקוקה, אבל אם כנס הראשון לבד אומרין לו שיוציא עד שיחלוץ אחיו לשנית או יכנוס, ולא אמרי' דבכניסתו של ראשון לאחת פקעה זיקתה של שנייה ותצא משום אחות אשה, ותהיה אותה שכנס מותרת לו, דהאי סברא לא אמרי' אלא לרבן גמל' דאמ' אין זיקה, כדתנן [ק"ט ע"א] רבן גמל' אומ' אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה אלמ' קידושין דבתר הזיקה אתו איפקעי הזיקה, אבל למאן דאמ' יש זיקה לא אתו קידושין דבתר הזיקה ומפקעי לה לזיקה, כדתנן [מ"א ע"א] שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה משום ר' יהודה בן בתירה אמרו אומ' לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה, חלצו לה אחין או כנסו יכנוס את אשתו, מתה היבמה יכנוס את אשתו, מת היבם מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה, אלמ' אע"פ שקידש את אחותה עדיין צריכה אשת אחיו חלצה ואשתו אסור' לו דלא אתו קידושין דבתר הזיקה ומפקעי ליה לזיקה, וטעמ' דמילתא דכיון דאמרי' יש זיקה כי היכא דאין קידושין תופשין באחות אשה הכי נמי אין תופשין באחות זקוקה מדרבנן למיפטר יבמה, הילכך יבמתו צריכה חליצה אשתו נמי אסורה ליה משום אחות זקוקה ובתר דחלץ לה אסורה משום אחות חלוצה, ולמאן דאמ' אין זיקה ואית ליה דאסור לבטל מצות יבמין, אם קדם הראשון וכנס יוציא משום קנסא דקנסי' ליה מפני שביטל מצות יבמין, ומקשה ומאי שנא מהא דתנן ארבעה אחין, שנים מהן נשואי' שתי אחיות, ומתו הנשואין את האחיות הרי אילו חולצות ולא מתייבמות, ואם קדמו וכנסו יוציאו, פי' על כולה מתני מקשה, דהכא (ד)תנן אחד חולץ ואחד מייבם והתם תנן הרי אילו חולצות ולא מתייבמות, ולא אמרי' דליחלוץ חד לחדא ולייבם האיך לאחריתי, והכא תנן אם קדמו וכנסו אין מוציאין מידן, והתם תנן אם קדמו וכנסו יוציאו. ופריק הכי השתא התם אי למאן דאמ' יש זיקה, אי למאן דאמ' אסור לבטל מצות יבמין, הכא כל חד וחד אימור דידיה קא מיתרמיא ליה, פי' משו' הני תרי טעמי אסרי' להו לייבומי, ואפי' למיחלץ ברישא והדר יבומי לא דילמ' מייבם ברישא [והדר חליץ וכי מייבם ברישא] קא עבר בודאי או באיסור זיקה או בביטול מצות יבמין, ומשום הכי אם קדמו וכנסו יוציאו, דראשון בודאי קא עבר וקנסי' ליה (משום) ששוב לא יהא לו היתר וקנסי' ליה נמי לשיני אטו ראשון, אבל הכא אימור דידיה איתרמיא ליה ולא קא עבר כלל, הילכך לא גזרי' דילמ' מייבם תחלה, דאפי' אי מייבם תחלה דילמ' מיתרמיא ליה דידיה ולא קא עביד איסורא, ואם קדמו וכנסו נמי לא קנסי' ליה דדילמ' דידיה איתרמיא ליה ולא עבד איסורא, ולא קנסו אלא למאן דעבד איסורא בודאי.
<h2>דף כד.</h2>
אם קדמו וכנסו אין מוציאין מידן. תני שילה ואפי' שניהן כהנים, מאי טעמ' חלוצה דרבנן היא וספק חלוצה לא גזרו רבנן בה. פי' אע"פ ששניהן כהנים דקים לן דחד מיניהו חלוצה נסיב, דהא ארוסת הנכרי חלוצה היא מאחד משני אחין כדקתני קדמו שנים וחלצו, לא גזור רבנן לאפוקה מספק דכל חד [וחד] מצי למימ' אנא דידי איתרמיא לי, ודוקא בספק חלוצה לא גזרו רבנן, אבל בספק אחות [זקוקתו או בספק אחות] חלוצתו אע"ג דמדרבנן נינהו גזרו, דדוקא גבי שני אחין קתני אם קדמו וכנסו אין מוציאין מידן, אבל באח אחד לא קתני אם קדם וכנס אין מוציאין מידו, שאם כנס את אחת מהן אע"ג דאיכא למימ' דידיה איתרמיא ליה מוציא, דדילמ' (השתא) השניה היא אשת אחיו וזו היא אחות זקוקתו, וכן נמי אם חלץ האחת ואחר כן כנס את השניה דלא אסירא ליה אלא משום אחות חלוצתו, אע"ג דאיכא למימ' דדידי' איתרמיא ליה והחליצה שעשה לאחותה אינה כלום, אפי' הכי מוציא דדילמא לאשת אחיו חלץ וזו היא אחות חלוצתו, ומאי שנא מספק חלוצה דשרינן לכהן והכא לא שרינן, יש לומ' אחות זקוקה ואחות חלוצה שהן אסורות מחמת קורבא אחמור רבנן אפי' בספיקא דידהו, אבל איסור חלוצה לכהן דלאו משום קורבא נאסרה עליו אלא משום גרושה לא אחמור בספיקא דידה. והתניא גרושה [ויקרא כ"א] אין לי אלא גרושה חלוצה מנין, ת"ל ואשה גרושה, מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא.
מתני'. מצוה בגדול לייבם ואם קדם הקטן וייבם זכה. פי' זכה לירש ניכסי המת. ת"ר והיה הבכור [דברים כ"ה] מיכן שמצוה בגדול לייבם. פי' דרשינן לקרא דקאי לעיל דכת' [דברים ה'] יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה, וכת' והיה הבכור (אשר) שיהיה זה היבם בכור דהינו גדול האחין, כדכתי' [תהלים פ"ט] גם אני בכור אתנהו. אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת, ולאיזו יבמה יעשה ייבום לאותה שתלד ולא לאילונית שאינה יולדת, שאינה זקוקה ליבם (ההיא) [והיא] יוצאה בולא כלום. יקום על שם אחיו המת, לנחלה, אתה אמ' איבם קאי, או אינו אלא אם היה שמו יוסף קורין אותו יוסף, יוחנן קורין אותו יוחנן. נאמ' כאן על שם אחיו ונאמ' להלן [בראשית מ"ח] על שם אחיהם יקראו בנחלתם, מה שם האמור להלן נחלה אף כאן נחלה. ולא ימחה שמו מיש' פרט לסריס ששמו מחוי. פי' אם היה היבם סריס חמה יבמתו הויא פטורה מן החליצה ומן הייבום, וכן נמי אם היה המת סריס חמה אשתו פטורה מן החליצה ומן הייבום.
אמ' רבא אע"ג דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הכא (הכא) אתא גזירה שוה אפיקתיה לגמרי, דאע"ג דפשטיה דקרא על בן היבם משמ' לא משגחינן בפשטיה דקרא (ולא) [אלא] דרשינן ליה (ה)[א]יבם לירש ניכסי המת, והכי הוה גמור להו דהאי קרא יוצא מידי פשוטו, (ואמאי) [ואימא] כי מייבם בכור לישקול נחלה כי מייבם פשוט לא לישקול נחלה, אמ' קרא יקום על שם אחיו המת והרי קם, פי' דהוה ליה למיכתב והיה הבכור אשר תלד על שם אחיו המת ולא ליכתוב יקום, השתא דכת' יקום קרא יתירא הוא לומ' לך כל מי שיקום יורש ואע"פ שאינו (יורש) בכור, ואלא בכור דקריה רחמ' למאי הילכת', לגריעותא, מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אף האי נמי אינו נוטל בראוי כבמוחזק. פי' גבי בכור כת' [דברים כ"א] לתת לו פי שנים (מ)[ב]כל אשר ימצא לו ולא בראוי לבוא להם אחר מיתת אביהם, והם הכי נמי היבם מה שנמצא למת בעת מותו יורש, ולא מה שראוי לבוא להם אחר מיתתו, שאם מת אביהם או אחד מן המורישים אחרי מותו לא יאמ' היבם הרי אני עומד במקומו של מת לירש חלקו, אלא כולן יורשין בשוה.
<h2>דף כד:</h2>
מתני'. הנטען על השפחה ונשתחררה על הנכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס, ואם כנס אין מוציאין מידו, הנטען על אשת איש והוציאוה מתחת ידו אע"פ שכנס יוציא. פי' הנחשד מן השפחה ואחרי כן נשתחררה או על הנכרית ואחרי כן נתגיירה הרי זה לא יכנוס, שלא יאמרו (אחר) [אמת] החשד היה, אבל הנחשד על אשת איש ונתגרשה אע"פ שכנס יוציא מפני שהיא אסורה לבעל ואסו' לבועל כדאמרי' בסוטה [כ"ז ע"ב], ומשום דתנן לעיל [כ"ג ע"ב] ואם כנסו אין מוציאין מידם משום הכי תנא מצוה בגדול לייבם ואם קדם הקטן וייבם זכה, ותנא נמי הנטען על השפחה ואם כנס אין מוציאין מידו, ותנא נמי אשת איש דמוציאי' וכל הנך אע"פ דאין זו מקומן.
ואמרי' הא גיור' מיהא הויא ואע"פ שבשבילו נתגיירה כדי שישאנה, ורמינהי אחד איש שנתגייר לשם אשה ואחד אשה שנתגיירה לשם איש, וכן מי שנתגייר(ה) לשם שולחן מלכים לשם עבדי שלמה אינן גרים דברי ר' נחמיה, שהיה ר' נחמי' אומ' אחד גירי אריות ואחד גירי חלומות ואחד גירי מרדכי ואסתר אינן גרים עד שיתגיירו בזמן הזה, הא איתמ' עלה [אמר] ר' יצחק בר שמואל בר מרתא משמ' דרב (אמר) הלכה כולן גרים הם, אי הכי לכתחלה נמי יכנוס, משום דרב אסי דאמ' רב אסי הסר ממך עיקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך [משלי ד'].
הנטען על אשת איש והיא יוצאה מתחת ידו אע"פ שכנס יוציא, אמ' רב ובעדים. פי' אם הוציאוה מן הבעל בעידי טומ' אז אם הלך הנטען וכנסה יוציא שכשם שאסורה לבעל אסורה לבועל, אבל אם הוציאה בעלה בלא עידי טומ' וכנסה הנטען אין מוציאין אותה מידו כיון שלא נודע הדבר בבירור. אמ' רב ששת כי ניים ושכיב אמרה רב להאי שמעתתא, דתניא הנטען לאשת איש ויוצאת מתחת ידו ונתגרשה מאחר, הרי זה לא יכנוס, ואם כנס לא יוציא. פי' יצאה מתחת יד הבעל והלכה ונישאת לאחר ונתגרשה (בגט) [גם] ממנו הרי זה לא יכנוס אותה החשוד הראשון ואם כנס לא יוציא, משמ' השתא דמשום דנישאת לאחר הוא דאמרי' אם כנס לא יוציא, היכי דמי אי דאיכא עדים כי אתא אחר ואפסקה לקלא מאי הוי, כיון שיש עדים שזינתה עמו עד לעולם היא אסורה לו ומה תועיל לו הפסקת האחר, אלא לאו דליכא עדים וטעמ' דאתא אחר ואפסקיה לקלא הא לאו הכי מפקינן, אלמ' אפי' בלא עידי טומ' מפקינן מן הנחשד, אמ' לך רב הוא הדין דאע"ג דלא אתא אחר ואפסקיה לקלא אי איכא עדים מפקינן ואי לא לא מפקינן, והכי קאמ' אע"פ דאתא אחר ואפסקיה לקלא דליכא עדים לכתחלה לא יכנוס.
מיתיבי במ' דב' אמ' בשאין לה בנים. פי' מבעלה אז אם כנס הנטען יוציא, אבל אם יש לה בנים מבעלה לא תצא, ואם באו עדים של טומ' אפי' יש לה כמה בנים תצא, אלמא בלא עדים נמי מפקינן לה מן הנטען, וקשיא לרב, ומתרץ רב מוקי לה למתני' ביש לה בנים מבעלה ויש לה עדים, ומאי דוחקיה דרב לאוקומי מתני' ביש לה [בנים] וטעמ' דאיכא עדים מפקינן הא לאו הכי לא מפקינ' לוקמה בשאין לה בנים ואע"ג דליכא עדים, אמ' רבא מתני' קשתיה מאי איריא תני הוציאוה ליתני (ויצאה) [הוציאה], אלא כל הוציאוה בבית דין משמע ובית דין בעדים הוא דמפקי, לפום האי תירוצא משמ' מבעל לא מפקינן אלא בעדים ומנטען מפקינ' אפי' בלא עדים [אם אין לה בנים מבעלה] אם יש לה בנים מבעלה אפי' מנטען לא מפקינן אלא בעדים, כדי שלא להוציא לעז על אותם הבנים, ואיבעיתימ' לעולם רב אנטען נמי בעדים (משמ) קאמ' דמפקינן, בלא עידי טומ' לא מפקי', והנך מתנייאתא דמוכח דמפקינן בלא עדים ר' נינהו דאפי' (ה)[מ]בעל נמי מפיק בלא עדים, דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר אמ' ר' הואיל ומכוער הדבר תצא, שלא התירתו אלא שניאפה עמו, והסינר הוא כעין מכנסיים לנשים לצניעות. רוק למעלה מן הכילה אמ' ר' הואיל ומכוער הדבר תצא, שכיון שיש רוק לח למעלה מן הכילה מוכחא מילתא שעל המטה עלו ורקק שם או הוא או האשה.
<h2>דף כה.</h2>
מנעלים הפוכים תחת המטה אמ' ר' הואיל ומכוער הדבר תצא, פי' שהיה פיהן לחוץ ועקיבן לצד פנים, דמוכחא מילתא שהרוכל נכנס שם תחת המטה וקילקל עמה שם ובחופזו יצא והניח מנעליו שם. ומקשה וליחזי דמאן נינהו, נראה אם אילו המנעלים הם של רוכל נחזיק הכיעור מפני שראינוהו יוצא, אבל אם אינם שלו למה נחזיק הכיעור שמא הופקדו בידה, ומשני מקום מנעלים הפוכים, פי' שנראה בקרקע כי אדם יצא מתחת המטה, וכיון דרוכל נכנס ויצא אמרי' דהוא הוא דהוה התם וקילקל עמה שם במחבא כדרך המנאפים, שאילו זה המדרך היה של אחד מבני הבית היה לו להיות [מדרך] פי המנעל לצד פנים ועקיבו לחוץ כדרך הילוכו בבית, אבל זה המדרך מוכיח כי מתחת המטה יצא וכיון דרוכל יוצא תלינן ביה. ואין חילוק עכשיו בין בעל לבועל, דלרב אפי' מבועל לא מפקי' אלא בעדים ולר' אפי' מבעל נמי מפקיע' בדבר מכוער. ומסיק תלמ' והילכת' כותיה דרב והילכת' כותיה דר', קשיא הילכת' אהילכת', הילכת' אהילכת' לא קשיא הא בקלא דפסיק, והא בקלא דלא פסיק, קלא דלא פסיק ואיכא עדים בדבר מכוער כר', וקלא דפסיק כרב, רב ור' פליגי בין לגבי בועל בין לגבי בעל, דשניהם דינן שוה, לר' תצא בדבר מכוער אפי' מבעל ולרב לא תצא אלא בעדים אפי' מבועל כדפריש', ורב ור' לא חילקו דבריהם, דר' מפיק בעידי דבר מכוער ואפי' בקלא דפסיק אי נמי דליכא קלא כלל, ורב לא מפיק אפי' בקלא דלא פסיק כי אם בעידי טומ', והתלמוד בא והכריע ביניהם, ופסק הילכת' בקלא דלא פסיק אי איכא עדים בדבר מכוער תצא כר' ולא כרב דאמ' אפי' בקלא דלא פסיק בענן עידי טומ', ובקלא דפסיק הלכה כרב דלא תצא אלא בעידי טומ' ולא בעידי דבר מכוער כר', וקלא דלא פסיק עד כמה, אמ' אביי אמרה לי אם דומי מתא יומא ופלגא, ולא אמרן אלא דלא פסיק ביני ביני אבל פסיק ביני ביני לא, ולא אמרן אלא דלא פסק מחמת יראה, אבל פסק מחמת יראה [מחמת יראה] הוא דפסק, ולא אמרן אלא דליכא אויבים אבל איכא אויבים אויבים הוא דמפקי ליה לקלא.
שלח ליה רבה בר רב הונא לרבה בר רב נחמן הא דתנן התם המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר כנס מהו שיוציא, ואסיקנא התם גבי נטען אם כנס אולימיה לקלא משום הכי יוציא, אבל הכא בעל אם כנס אמרי' קם ביה במילתא וליתיה והילכך אם כנס לא יוציא.
מתני'. המביא גט ממדינת הים ואומ' בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו, מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו, ר' יהודה אומ' הרגתיו לא תינשא (את) אשתו הרגנוהו תינשא אשתו. פי' המביא גט ממדינת הים כיון שהוא צריך לומ' בנפי נכתב ובפני נחתם כדמפרש טעמ' בריש גיטין [ב' ע"ב] לפי שאין בקיאין לשמה, ואי לא אמ' הכי לא מנסבינן לה, נמצא שעל פי עדותו היא נישאת, והילכך לא ישא את אשתו משום לזות שפתים שלא יאמרו עיניו נתן בה ושקר העיד, וכן נמי כשהעיד על האשה שמת בעלה היא נישאת על פיו ומשום לזות שפתים לא ישא אותה, ר' יהודה אומ' כשאמ' הרגתיו לא תינשא האשה על פיו מפני שהוא רשע ואין מקבלין עדותו, אבל כשאומ' הרגנוהו תינש' אשתו.
<h2>דף כה:</h2>
ואמרי' מאי שנא הרגתיו ומאי שנא הרגנוהו, כך זה רשע כמו זה, אמ' רב יהודה באומ' אני הייתי עם הורגיו. פי' וראיתי כשהרגו אותו אבל אני לא נגעתי בו, שאין זה רשע ומקבלין עדותו. ודיקינ' לת"ק הרגתיו לא ישא את אשתו הוא ניהו דלא ישא את אשתו הא לאחר תינשא רשע הוא, ואמ' רב יוסף פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להורגו, לרצוני רשע הוא והתורה אמרה [שמות כ"ג] אל תשת ידך עם רשע אל תשת רשע עד. פי' ואינו מצטרף עם אחר, דכיון דאמ' לרצוני הוה ליה רשע ואין עדותו עדות, הכא נמי כשאומ' הרגתיו רשע הוא והיכי מהמנינן ליה להשיא (להשיא) את אשתו, וכי תימ' שאני עדות אשה דאקילו ביה רבנן, ואפי' רשע כשר לעדות אשה, והאמ' רב מנשה גזלן דדבריהן כשר לעדות אשה דדברי תורה פסול לעדות אשה. פי' גזלן דדבריהם כגון משחק בקוביא ומפריחי יונים, אבל גזלן גמור דדברי תורה פסול והוא הדין לכל שהוא רשע מן התורה, לימ' רב מנשה דאמ' כר' יהודה פי' דאמ' הרגתיו לא תינשא, אלמ' רשע דאורית' פסול לעדות אשה, אבל ת"ק סבר אפי' רשע דדברי תורה כשר לעדות אשה, אמ' לך רב מנשה אנא דאמרי אפי' לרבנן, וטעמ' דרבנן הכא כדרבא דאמ' רבא אדם קרוב הוא אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. פי' רבא פליג על ר' יוסף ואמ' אפי' פלו' רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין (הוא ואחר מצטרפין) להורגו לרובע, דכיון שזה מתכוין לעדות נאמן הוא על חברו ואינו נאמן על עצמו ממה שאמ' לרצוני, לפי שאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות בין טובה בין רעה, הילכך אינו נעשה רשע בעדות עצמו, ואין עדותו עדות אצל עצמו ליעשות רשע, והא דקימ' לן [ב"מ ג' ע"ב] הודאת פיו כמאה עדים, הני מילי לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות וליפסל לא. אלא לימ' רב יוסף דאמ' כר' יהודה. פי' רב יוסף דאמ' לרצוני רשע הוא, גם הכא נמי כשאמ' הרגתיו רשע הוא ולמה תינשא אשתו, לימ' כר' יהודה סבירא ליה דאמ' הרגתיו לא תינשא אשתו. אמ' לך רב יוסף אנא דאמרי אפי' לרבנן ודין היה שלא יהא נאמן כשאומ' הרגתיו, אלא שני עדות אשה דאקילו ביה רבנן להכשיר אפילו פסול דאוריתא ורב מנשה דאמ' (ורב מנשה דאמ') גזלן דדברי תורה פסול לעדות אשה הוא דאמ' כר' יהודה, ואין הלכה כרב יוסף דהא רבא פליג עליה בפ' קמ' דסנהדרין [ט' ע"ב] ואמ' פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להורגו שאין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דיבורא, ואמר' נאמן לומ' רבעו אבל אינו נאמן לומ' לרצונו אלא לאונסו הוה, והכא נמי נאמן לומ' כי נהרג אבל אינו נאמן לומ' כי הוא הרגו אלא אחרים הרגוהו, וקים ליה רב מנשה כרבא, והילכ' כרבא דהוא בתרא וליתה לדרב יוסף, והוא דאמ' כר' יהודה, וקמל"ן כרבנן.
מתני'. חכם שאסר את האשה בנדר על בעלה הרי זה לא ישאנה, מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא בית דין. וכולן שהיו להם נשים ומתו מותרות לינשא להן, וכולן שנישאו לאחרים ומתו או נתגרשו מותרות לינשא להן, וכולן מותרות לבניהן ולאחיהן. פי' כגון שנדרה הנאה מבעלה ולא הפר לה, ובאת לפני חכם להתיר לה נדרה ולא מצא בה פתח ואסרה, וגירשה בעלה, לא ישאנה, דאיכא חשדה שמפני זה אסרה עליו כדי שיגרשנה וישאנה הוא. ודיקינן הא התירה ישאנה, פי' הכי קא דייק, מדקתני שאסר מכלל דאי הוה חזי לה פיתחא הוה שרי לה, והאי דנקט האי לישנא משום דהכי שייך לדיוקי לפי דברי המשנה.
במאי עסיקי' אילימ' בחד, מי מצי (מיפר) [מתיר] והאמ' רב חייה בר אבין אמ' רב עמרם תנא הפרת נדרי' בשלשה, ואלא בשלשה, מי חשוד, והתנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא בית דין, לעולם בחד וביחיד מומחה.
מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא בית דין, טעמ' דבית דין הא בתרי לא, ומאי שנא מהא דתנן עדים החתומים על שטר מקח ועל גט אשה לא חששו חכמ' בדבר, היא גופה קמ"ל לאפוקי ממאן דאמ' מיאון בשנים קמ"ל מיאון בשלשה. פי' הוא הדין דתרי נמי לא חשידי, והאי דקתני מפני שהוא בית דין לאו משום לאפוקי מחשד, אלא לאשמועינן דאין מיאון בפחות משלשה, ולית הילכת' כי הא מתני', דלקמ' בפ' בית שמ' [ק"ז ע"ב] פסקינן הילכת' כמאן דמכשירין מיאון בשנים.
איבעיא להו כנס מהו שיוציא, רב כהנא אמ' כנס מוציא. פי' אע"ג דלגבי נטען תנן [כ"ד ע"ב] אם כנס אין מוציאין מידו, הכא מוציאין, דכיון דאיהו אפקה מבעלה ושריא לעלמא איכא רננא טפי, רב אשי אמ' כנס אינו מוציא, אמרו ליה רבנן לרב אשי גמרא או סברא, אמ' להו מתני' היא נטען לשפחה ונשתחררה לנכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אינו מוציא אלמ' ברננא לא מפקינ', הכא נמי ברננא לא מפקינן.
<h2>דף כו.</h2>
וכולן שהיו להן נשים ומתו מותרות לינשא להן, פירש המורה וכולן החכם והמביא גט והמעיד באשה להשיאה דתנן בהן לא יכנוס, שהיו להן נשים בשעת מעשה ומתו לאחר זמן מותרות אילו להינשא להן דהשתא ליכא חשד, שהרי בשעה שהעיד בה העד או שאסרה החכם היתה אשתו קיימת ולא לישא את זו נתכוין, וכולן הנשים הללו שנישאו לאחרים כשאסרם החכם או כשהעיד עד במיתת בעלה ומתו הבעלים השניים, מותרות לינשא להן לחכם ולעד ולמביא גט. וכולן מותרות לבניהן ולאחיהם של אילו המתירין אותן ואין אסורו' אלא להן לבדן. והוא פת' נאה ביותר, דלא קאי האי וכולן אלא אמביא גט ואמעיד במיתת בעלה [ואחכם שאסר את האשה], אבל הנטען על השפחה ועל הנכרית או על [אשת] איש ואע"ג דליכא עדים עד לעולם הן אסורות לו, ואע"פ שהיו להן נשים ומתו, ואע"פ שנישאו לאחרים ומתו או נתגרשו הן אסורות לו, תדע דהכי הוא דהא אמרן לעיל [כ"ד ע"ב] הנטען על אשת איש אע"ג דליכא עדים ואתא אחר ואפסקיה לקלא לכתחלה לא יכנוס, והכא אמרי' וכולן שנישאו לאחרים ומתו או נתגרשו מותרות להינשא להן, אלא ש"מ לא קאי האי וכולן אכולה מתני' אלא אמביא גט ואמעיד במיתת בעלה ואחכם שאסר את האשה. ודיקי' וכולן שהיו להן נשים ומתו, מתו אין נתגרשו לא, אלמ' אמרי' שלכתחלה גירשה כדי ליקח [את זאת], אמ' ליה רבינא לרב אשי והתניא אפילו נתגרשו, לא קשיא הא דהואי קטטה והא דלא הואי קטטה דמוכחא מילתא שבעבור לישא זו גירשה, ואיבעי תימ' אידי ואידי דלא הואי קטטה, והא דמרגיל הוא והא דארגילא היא.
וכולן מותרות לבניהן ולאחיהן, ירושלמ' [הי"ב] שאין אדם מצוי לחטוא לא מפני בנו ולא מפני אחיו. ואקשי' ומאי שנא מהא דתניא הנטען מן האשה אסור באמה בבתה ובאחותה. פי' הכא נמי ניחוש שמא עצה רעה היתה ביניהן להתירה ולהשיאה לבנו או לאחיו כדי לזנות עמה, ומתרץ נשי לגבי נשא קרובות שכיחן דאזלן, גברי לגבי גברי קרובים לא שכיחי דאזלי, אי נמי נשי דלא אסרה תורה שכיבתן אהדדי לא קפדן אהדדי, גברי דאסרה תורה שכיבתן אהדדי קפדי אהדדי, והוא הדין דיינשאו לאביהן, ולא מיבעיא קאמ' לא מיבעיא אביו דבזיז בריה מיניה, אלא אפילו בנו דלא בזיז אביו מיניה אימא לא קמ"ל.
ארבעה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות, ומתו הנשואין את האחיות, הרי אילו חולצות ולא מתייבמות, ואם קדמו וכנסו יוציאו, ר' אלעזר אומ' בית שמ' אומ' יקיימו ובית הלל אומ' יוציאו, היתה אחת מהן אסורה לאחד איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה והשיני אסו' בשתיהן, איסור מצוה ואיסור קדושה חולצו' ולא מתייבמות, היתה אחת מהן אסורה על האחד איסור ערוה והשנייה אסורה על זה איסור ערוה האסור לזה מותר לזה והאסור לזה מותר לזה, וזו היא שאמרו אחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתייבמת. פי' כיון דשתי אחיות רמיין קמיה וזקוקות לו כל אחת ואחת היא אחות זקוקתו, וזיקה אסורה מדרבנן ככנוסה, וכך היא אחות זקוקתו כמו אחות אשתו, וגם צרותיהן אסורות מדרבנן להתייבם, דהויא לה צרת אחות זקוקתו ואסורה מדרבנן כמו צרת אחות אשתו, ואם קדמו וכנסו יוציאו מפני שהראשון כנס באיסור, ואע"פ שכשחזר גם השיני וכנס לשנייה הותרה לו הראשונה שכבר פקעה זיקתה של שנייה שהיתה אוסרת אותה, אפי' הכי כיון שבשעה שכנס באיסור כנס יוציא, והשיני אע"פ שלא עשה שום איסור דכיון שכנס הראשון את האחת פקעה זיקתה ולא הויא שנייה אחות זקוקתו ומן דינא שריא ליה, קסבר האי תנא(י) דגזרו שיני אטו ראשון דעביד איסורא, הילכך סילקו דין ייבום מאחיות שאינן ראויות כי אם לחליצה, ואם קדמו וכנסו יוציאו. ואם היתה אחת מהן אסורה לאחד איסור ערוה כגון שהיתה חמותו אסור בה ומותר באחותה, דהשתא לא הויא אחות זקוקתו, ואם היתה אסורה לו איסור מצוה או איסור קדושה כיון דרמיא קמיה וצריכא חליצה תיקרא זקוקתו ואחותה אסורה, אלא שתיהן חולצות ולא מתייבמות, וזו היא שאמרו אחותה של ערוה שהיא יבמתה אשת אחי בעלה או חולצת או מתייבמת.
<h2>דף כו:</h2>
אמ' רבה בר רב הונא אמ' רב שלש אחיות יבמות שנפלו לפני שני אחין יבמין, זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת ואמצעית צריכה חליצה משניהן, דהויא לה חליצה פסולה שאם רוצה לייבם אינו רשאי מפני שהיא אחות חלוצתו, וחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין, אי הכי קמייתא נמי, דהא חליצה פסולה היא שאסור לייבם אחת מהן דהויא לה אחות זקוקתו, ואמאי קאמ' זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת, ומהדר אי דנפול בבת אחת הכא נמי דכל אחת ואחת צריכא לחלוץ מכל האחין, לא צריכא דנפול בזו אחר זו, נפל[ה] חדא וחלץ לה [ראובן, נפל[ה] אידך וחלץ לה] שמעון, (נפל אידך) חליץ לה האי מפקע זיקתו חליץ לה האי מפקע זיקתו, ושמואל אמ' אחד חולץ לכולן, מיכדי שמענא ליה לשמואל דאמר חליצה מעולה בענן דאמ' שמו' חלץ לאחיות לא נפטרו צרות, לצרות נפטרו אחיות. פי' אע"ג דכולהו אסירי ליבומי, יותר היא גרועה חליצת האחיות מן הצרות כדבע' למימ' לקמ'. היכא דקימ' חליצה דשמעון חליצה כשרה חליץ לה ראובן חליצה פסולה, ומיהדר מאי אחד חולץ לכולן דקאי אאמצעי' שהיא פסולה לשניהן, והא כולן קאמ', כיון דרובא (גברי) [גביה] קרי להו כולן, ואיבעיתימא כי קאמ' שמו' חליצה מעולה בענן הני מילי למיפטר צרה אבל נפשה פטרה ואינה צריכה לחזר על כל האחין, וקימ' לן [בכורות מ"ט ע"ב] דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי.
<h2>דף כז.</h2>
גופה אמ' שמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות לצרות נפטרו אחיות, חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה לצרה נפטרה בעלת הגט. פי' אע"ג דחליצת צרה נמי חליצה פסולה היא, דכי נתן גט לאחת נאסרה גם צרתה דומיא דחליצה, מכל מקום יותר היא מעולה חליצת הצרה מחליצת בעלת [הגט] מפני שבזו עשה מעשה והפסול שלה נראה, אבל בזו לא עשה מעשה וממילא קא מיתסרא עילויה ואין פסולה נראה לעין כמו שנראה בבעלת הגט. חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה לצרה נפטרה בעלת מאמר. פי' אע"ג דבחליצת בעלת מאמר לא נפטרה צרה, לצרה היא חליצה כשרה דהא אי בעי מצי לייבמה, וחליצת בעלת (הגט) מאמר היא חליצה פסולה דאי בעי לייבומה לא מצי משום בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים, דמאמר עבוד רבנן כייבום, אפי' הכי חליצת הצרה (צריכא) [עדיפא] דפטרה לגמרי, מחליצת בעלת (הגט) מאמר דלא פטרה לגמרי, דאכתי צריכה גט למאמרו. ואמרי' מאי שנא חלץ לאחיות לא נפטרו צרות דהויא לה אחות אשה בזיקה ואין חליצה פסולה פוטרת צרתה, חלץ לצרות נמי לא ליפטרן אחיות דהויא ליה [צרת] אחות אשה בזיקה, ואסיק רב אשי משום דלא אלימא זיקה למיסר צרה כערוה, פי' לא שתהא הצרה מותרת, אלא הכי קאמ' לא אלימא זיקה למיסר צרה כערוה ממש דתיהוי כצרת ערוה דאוריתא שהיא חמורה כמוה, אלא איסורה קל ממנה, והילכך עדיפא חליצת צרה מחליצת האחיות.
<h2>דף כז:</h2>
איבעיא להו בעלת הגט ובעלת מאמר איזו מהן קודמת, בעלת הגט עדיפא דאתחיל בה בחליצה, או דילמ' בעלת מאמר עדיפא דקרובה לביאה, ואסיקנא דכי הדדי נינהו וחולץ לאיזו שירצה וחברתה פטורה.
אמ' רב הונא אמ' רב שתי אחיות יבמות שנפלו לפני יבם אחד, חלץ לראשונה הותרה חלץ לשנייה הותרה, מתה הראשונה בלא חליצה מותר בשנייה שכבר לא הויא אחות זקוקה, ואין צריך לומ' מתה שנייה שמותר בראשונה, משום דהוי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירא הראשון, ור' יוחנן אמ' מתה שנייה מותר בראשונה אבל מתה ראשונה אסור בשנייה, מאי טעמ' כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה, וקימא לן [ביצה ד' ע"א] רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן.
<h2>דף כח:</h2>
מתני'. שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות, או אשה ובתה או אשה ובת בנה הרי אילו חולצות ולא מתייבמות, ור' שמע' פוטר. היתה אחת מהן אסורה לו איסור ערוה אסור בה ומותר (בקרובותיה) באחותה, איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות ולא מתייבמות. תניא ר' שמע' פוטר בשתיהן מן החליצה ומן הייבום שנ' [ויקרא י"ח] ואשה אל אחותה לא תקח לצרור, בשע(ת)[ה] שנעשות צרות זו לזו לא יהיו לך ליקוחין אפי' באחת מהן. פי' אז נעשות האחיות צרות זו לזו בשעה שנופלות שתיהן לפניו לייבום, ששתיהן הן זקוקות לו ונעשות צרות זו לזו בזיקה, ודוקא בשלשה אחין פליג ר' שמע' משום דבחד אחא אלימא זיקה, אבל בארבעה אחין שנפלו לפני שני יבמין לא אלימא זיקה ולא יקראו צרות עד שיהו זקוקות לאחד, ומשום הכי אמ' ר' שמע' בבריתא [כ"ח ע"א] גבי ארבעה אחים אם כנסו יקיימו, וקימ' לן יחיד ורבים הלכה כרבים.
<h2>דף כט.</h2>
מתני'. שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד (מתנה) [מופנה], ומת אחד מבעלי אחיות ועשה בה (מתנה) [מופנה] מאמר, ואחר כך מת אחיו השיני בית שמ' אומ' אשתו עמו והלה תצא משום אחות אשה, ובית הלל אומ' מוציא את אשתו בגט וחליצה (ואשה תצא) [ואשת אחיו] בחליצה, וזו היא שאמרו אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו. פי' בית שמ' סברי אשתו עמו דמאמר ככנוסה דמיא וכי נפלה אחותה (ו)לא מיתסרא עליה הך משום אחות זקוקה, והלזו תצא בולא כלום משום אחות אשה, ובית הלל סברי מאמר אינו קונה ביבמה אלא מדרבנן, והילכך כי נפלה (קמיה) אחותה אוסרת [אותה] (אוסרת) משום אחות זקוקתו, ואותה אחות נמי אינו יכול ליבם מפני המאמר שעשה בזו והויא אחות אשתו מדרבנן, הילכך מוציא אשת אחיו השיני בחליצה ובעלת המאמר בגט וחליצה, גט למאמרו וחליצה לזיקתו.
ואמרי' זו היא למעוטי מאי, למעוטי הך דר' יהושע דלא עבדינן כותיה אלא או כרבן גמל' או כר' אליעז'. פי' בפ' בית שמ' תנן לקמ' [ק"ט ע"א] שני אחין נשואין שתי אחיות יתומות קטנות ומת בעלה של אחת מהן תצא משום אחות (אחות) אשה, וכן שתי חרשות גדול' וקטנה מת בעלה של קטנה תצא משום אחות אשה, מת בעלה של גדולה ר' אליעז' אומ' מלמדין את הקטנה שתמאן בו, רבן גמל' אומ' אם מיאנה מיאנה ואם לא תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה, ר' יהושע אומ' אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה, ותנא הכא זו היא למעוטי דר' יהושע דלא עבדינן כותיה, אלא או כרבן גמל' למאן דאמ' אין זיקה או כר' אליעז' למאן דאמ' יש זיקה, אבל מיהו תנא דידן כר' אליעזר סבירא (אליעז' סבירא) ליה ולא כרבן גמלי' דהא אסר את בעלת המאמר משום זיקת השנייה, ואמרי' התם [ק"י ע"א] אמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכה כר' אלי' וכן אמ' ר' אלעז' הלכה כר' אליעזר.
<h2>דף ל.</h2>
מתני'. שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית, ומת אחד מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ומת, הראשונה יוצאה משום אחות אשה והשנייה משום צרתה, עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ולא מתייבמת. אוקמה רב אשי דהוא הדין אע"ג דלא עבד בה מאמר ומת נכרית מיחלץ חלצה ייבומי לא מייבמה משום דיש זיקה, ומשעה שמת אחד מבעלי אחיות הוזקקה לנשוי נכרית ונעשת לאשתו צרתה בזיקה, וכאילו היתה צרת אחות אשתו, מדרבנן היא, והאי דקתני מאמר לאפוקי מבית שמי דאמרי מאמר קונה קנין גמור קמ"ל דלא.
שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית, ומת נשוי נכרית וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו [ומת] הראשונה יוצאה משום אחות אשה והשנייה משום צרתה, עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ולא מתייבמת. ואמרי' הא תו למה לי הינו הך, השתא מה התם דאחות אשה קא הויא צרה לנכרית אמרת נכרית אסורה, הכא דנכרית קא הויא צרה לאחות אשה לא כל שכן. פי' שהעיקר היא אשתו הראשונה, ומהדר תנא הא תנא ברישא הך חזייה להיתרא ושרייה הדר חזייה לאיסורא ואיידי דחביבא ליה מקדמה, ומשנה לא(ו) זזה ממקומה.
שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית, ומת אחד מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו, (ומתה אשתו) ומתה אשתו של שיני ואחר כך מת נשוי נכרית הרי זו אסורה לו עולמית הואיל ונאסרה עליו שעה אחת. כיון דבנפילה הראשונה נאסרה עליו שעה אחת נאסרה עליו עולמית. אמ' רב יהודה כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה [דברים כ"ה] הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה.
שלשה אחין שני(ה)ם מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית, גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא שאמרו וכולן אם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרות, אוקמה רבא בפירק' קמ' [י"ג ע"א] דזו ואין צריך לומ' זו קתני. דבין גירש ולבסוף כנס ובין כנס ולבסוף גירש צרתה מותרת דמיתה מפלת, וזו היא למעוטי מת נשוי נכרית ולא גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת דנכרית אסורה משום דהות צרת אחות אשתו בזיקה, שכמו שאילו כנס ולא גירש היתה אסורה השתא נמי אסורה מדרבנן דזיקה ככנוסה (דמיא) שויוה רבנן, אבל אם גירש קודם שמת אע"ג דהות זקוקה ליה שריא שאפי' כנסה כיון דגירש קודם שמת מותרת דמיתת מפלת כל שכן בזיקה דרבנן, וכשמת נשוי נכרית ושנים הנשואין שתי האחיות קיימין הן ונשותיהן כל מי שרוצה יכול לכונסה, כדתנן וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו. ואי אמרת והא כיון דזקוקה נמי לאחיו ויש זיקה אפי' בתרי אחי הויא לה צרת אחות אשתו בזיקה, אין זה כלום דכיון שאחיו קיים הויא לה צרת ערוה שלא במקום מצוה דשריא, עיין בערך ל"ט בספר המכריע.
<h2>דף ל:</h2>
מתני'. וכולן שהיו בהן ספק קידושין ספק גירושין הרי אילו חולצות ולא מתייבמות, כיצד ספק קידושין, זרק לה קידושיה ספק קרוב לה ספק קרוב לו זהו ספק קידושין, כיצד ספק גירושין, כתב בכתב ידו ואין עליו עדים, יש עליו עדים ואין בו זמן, יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד זהו ספק גירושין. פי' וכולן ט"ו עריות שהיו בהן לאחיו המת קידושי ספק או גירושי ספק, הויא צרתה ספק צרת ערוה, דילמ' איגרשה ערוה, ולגבי קידושין דילמא לא איקדשה, הרי אילו הצרות חולצות ולא מיפטרן בולא כלום דילמ' לאו צרת ערוה היא, ולא מתייבמות דילמ' צרת ערוה היא. ספק קרוב לה ספק קרוב לו שהיו שמנה אמות מצומצמות ביניהן ברשות הרבים וארבע אמות קונות שם וזרקו ספק בארבע אמות שלה ספק בארבע אמות שלו. כתב בכתב ידו, דקימ' לן [ב"ב קע"ה ע"ב] הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין, אלמ' כתב ידו בלא עדים מילתא היא. יש עליו עדים ואין זמן כתוב בו, יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד, אוקמה ר' יוחנן בפ' המגרש [גיטין פ"ו ע"ב] דאכתב ידו (ידו) קאי, שאע"פ שיש עליו עד אחד עדין הוא פסול לכתחלה, שאם לא היה כתב ידו עד אחד כמאן דליתיה דמי, זהו ספק גירושין דאמרי' במסכת גיטין [פ"ו ע"א] שלשה גיטין פסולין ואם נישאת הולד כשר, ואילו הן, כתב בכתב ידו כול', והכא נמי חולצת צרתה כיון דגיטא הוא, דאם נישאת הולד כשר, ולא מתייבמת כיון דלא גיטא מעליא הוא דקרי להו פסולין לכתחלה, הילכך אי שריית לה אמרי אינשי צרת ערוה מתייבמ'.
<h2>דף לא:</h2>
ואמרי' אילו בגירושין ספק קרוב לה ספק קרוב לו לא קתני, ואמ' אביי יגיד עליו רעו [איוב ל"ו], תנא בקידושין והוא הדין בגירושין, ואסיק רבא דכל שיש בקידושין יש בגירושין [ויש בגירושין] מה שאין כך בקידושין, וזהו דגירושין לאו דוקא, ומשום דקא בעי למיתנא זהו בקידושין תנא נמי זהו בגירושין, וזהו דקידושין למעוטי מאי, למעוטי זמן דליכא בקידושין, מפני מה לא תיקנו זמן בקידושין, ניחא למאן דאמ' משום פירי ארוסה לית לה פירי, אלא למאן דאמ' משום בת אחותו ליתקין זמן, כיון דאיכא דמקדש בכספא ואיכא דמקדש בשטרא לא תקון ביה זמן, ואי בעי תימ' משום דלא איפשר, היכי ליעביד לינחיה גבי דידה כבשה ליה, לינחיה לגבי דידיה זימנין דבת אחותו [היא] ומחפה עלה, לינחיה גבי עדים אי דכירי ליתו ולישהדו, ואי לא דכירי זימנין (דאתו) דחזו מכתבא ואתו ומסהדו ורחמ' אמ' מפיהם ולא מפי כתבם. וקשיא לי ולינחיה גבי אינשי דעלמ', דלכי איצטריך לן למחר וליומחרא ליפקוניה בבי דינא וליחזי זימנא דידיה, ויש לומ' בודאי ביד בעל או ביד אשה או ביד עידי השטר שהם ידועי' לבית דין דעידי השטר קלא אית להו היה טוב להפקידו בידו, והיה טוב לבית דין למוצאו, אבל איניש דעלמ' אנה ידעי בית דין ביד מאן איתפקד דלישכחוניה הילכך לא איפשר. וקשיא לי וליהוי בידיהו, ואי לא דכירי לשהדותיהו מפקי חתמות ידיהו לבי דינא ומיקיימא סהדותיהו, כי היכי דהוה אמרי' בלינחיה גבי דידה וגבי דידיה אי לא דלא איפשר, (ויהא) [דהא] לא הוו אתי שהדי ומסהדי בפומיהו אלא חתמות ידיהו הוו מפקי לבי דינא ומיתוקמא איתתא בחזקת אשת איש מההוא זימנא וקטלי ליה, הם הכי נמי נימ' גבי סהדי גופיהו נינחיה גבי דידהו ואי דכירי ליתו וליסהדו, ואי לא דכירי מפקי חתמות ידיהו לבי דינא ומיקיימא סהדותיהו ומיתוקמא בחזקת אשת איש. וראיתי תשובה יפה בהילכות רבינו יצחק מפאס זצוק"ל שכתב כך, ה(י)א מילתא, מקשו בה רבנן, היכי אמרי' הכא רחמ' אמ' מפיהם ולא מפי כתבם והתנן [כתובות כ"ח ע"א] נאמן אדם לומ' זה כתב ידו של אבא זה כתב ידו של רבי זה כתב ידו של אחי, ואי ס"ד דבענ' [מפיהם ולא] מפי כתבם השתא אע"ג דאמרי אינהו זה כתב ידינו בעינן עד דידעי לה לשהדותא ומשהדי ליה על פה, ואי לא משהדי ליה על פה לא הויא עדות, כי אמרי אחריני זה כתב ידו של פל' מהימני והויא עדות, ומסתבר לן כי אמ' רחמ' מפיהם ולא מפי כתבם דלא הויא עדות שבכתב עדות, הני מילי היכא דאיתיה לשטרא תותי ידיה דשהדי, דכמה דלא נפקא לסהדותא מתותי ידיהון דשהדי כמה דלא מסהדי [בה] עד השתא דמיא, דהא אי בעו כבשי ליה לשטרא ולא מסהדי, הילכך אי מדכרו לה לסהדותא ומסהדי לה על פה השתא הויא עדות ואי לא לא הויא עדות, אבל שטרא מתותי ידי בעל דין לא אמרי' [ביה] מפיהם ולא מפי כתבם, דהא מעידין דחתמי בשטרא ויהבי ליה למריה לא יכלי למיהדר בהו והוו להו כמי שנחקרה עדותן בבית [דין] דאמ' ריש לקיש [כתובות י"ח ע"ב] עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, הילכך מפיהן קרינא ביה ולא מפי כתבם הוא, ומהאי טעמא מקיימינן ליה לשטרא בחתמות ידי שהדי ולא אכפת לן אי מדכרי לשהדותא ואי לא מדכרי, ועוד שהרי מקרא [מלא] הוא [ירמי' ל"ב] שדות בכסף (בכסף) יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים, למימרא דכי האי גונא עדות מעליא הוא מפיהם ולא מפי כתבם, וההיא דגרסי' בכתובות [כ' ע"א] כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אחר כמה שנים אמ' רב הונא והוא שזוכרה מפני עצמו, הכי נמי מיתוקמא כגון עדות דאיכא תותי ידיה [דשהדא] שהוא זוכרה ומשום הכי אמ' רב (ו)הונא והוא שזוכרה מעצמו, ורבי ברוך זצוק"ל כתב הא מילתא גבי דיני נפשות כתיבא דכת' [דברים י"ז] על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, אבל גבי דיני (נפשות) ממונות לא דבהדיא גרסי' בפ' שיני דכתובות כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפי' לאחר כמה שנים, ורבינו יצחק ביר' יעקב דמן פאס ז"ל קשיא ליה (אמאי) ואוקמה בהילכות שחיבר באנפא דלא מסתבר. ולא מיסתבר לי פירוקא דרבינו ברוך, דהא הכא גבי דידה וגבי דידיה אי הוה מיסתגי לן הוה מנחינן ליה בידיהון לאפוקי בבי דינא, ומיתחזק' אשת איש בחתמות ידיהו, וגבי דידהו לא, ש"מ כרבינו יצחק מסתבר. ואי קשיא ממאי דגרסי' בגיטין בפ' מי שאחזו [ע"א ע"א] אמ' ר' זירא אי קשיא לי הא קשיא לי דתניא אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד, ואמאי הרי יכול להגיד מתוך הכתב, ואמ' ליה אביי עדות קאמרת שני עדות דאמ' רחמ' מפיהם ולא מפי כתבם, מדפסיל ליה למיחתם בשטרא אלמ' כתיבא לא מהניא אפי' בעדות ממון. תשובה, כל דמצי להגיד על פה כשר בכתיבה, וכל שאינו בהגדה על פה אינה בכתיבה, ולהכי אלם פסול לעדות דליתיה בהגדה על פה, ומיהו אינו יכול להעיד כשיבוא לפני בית דין צריך לכתוב עדותו ולהגיד על ידי כתב אלא מפיו דבענן מפיהם ולא מפי כתבם, ולא דמיא לחתימת השטר דהתם כיון דמסר חתמותיה לההוא דמסהיד נעשה כמי שנחקרה עדותו בבית דין, אבל אי בעי איהו לאשהודי בבי דינא לא מצי [לאסהודי] בכתב דאכתי לא מסר שהדותיה לההוא דמסהיד ליה הילכך צריך על פה. ומקשה אי הכי גבי גירושי' נמי, אמאי תיקנו זמן משום בת אחותו גבי מאן נינחיה, התם להצלה דידה קא אתו, הכא לחובי דידה קא אתו וליכא למיחש דילמא כבשה ליה, דכי אתו שהדי דזינתה אי לא מתיא שטרא דאיגרשא מיקמי הכי מוקמינן לה בחזקת אשת איש, ומיהו אי לא תקון זמן הוה מצי לחפויי עלה, ומספיקא [לא] קטלינן לה, אבל השתא דתקון רבנן אי לא מתיא ליה מוקמינן לה אחזקה וקטלינן לה, הכא לחובא דידה קא אתי זמן דקידושין, ואי תקון לה רבנן וזינתה כבשה ליה לשטרא או מחקא ליה וקימ' בחזקת פנויה כדמעיקרא.
מתני'. שלשה אחין נשואין שלש נשים נכריות, ומת אחד מהן ועשה בה השיני מאמר ומת, הרי אילו חולצות ולא מתייבמות, שנ' [דברים כ"ה] ומת אחד (מהן) [מהם] ובן אין לו יבמה יבוא עליה, שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין, ר' שמע' אומ' מייבם לאיזו שירצה וחולץ לשנייה. פי' זיקת שני יבמין, דכל זמן שלא כנסה זה עדיין זיקת ראשון עליה דמאמר אינו קונה קינין גמור, וניתוספה עליה זיקת מאמרו, הרי כשמת זה נותרו עליה זיקת שניהן, ואילו כנסה הות פקעה זיקה דקמא, וכי מיית לא הוה עליה אלא זיקת שיני, אי נמי לא עבד בה מאמר לא הואי עלה אלא זיקת הראשון.
תניא [י"ט ע"א] אמ' להן ר' שמע' לחכמ' אם מאמרו של שיני מאמר אשת שיני הוא בועל, ואם מאמרו של שיני אינו מאמר אשת ראשון הוא בועל. פי' הילכך מייבם לאחת ממה נפשך, דקסבר או קונה קנין גמור או אינו קונה כלל, וחולץ לשנייה דלא מיפטרא בביאה דאידך, דילמ' מאמר לא קני והוו להו שתי יבמות משני בתים, ויבומי תרויהו נמי לא דילמ' מאמר קונה והוו להו שתי יבמות מבית אחד.
ומקשה לרבנן ואי זיקת שני יבמין מדאוריתא חליצה נמי לא תיבעי, אלא מדרבנן וגזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות. פי' מדאורית' מאמר לא ק(א)ני והוו להו שתי יבמות משני בתים, ותרויהו מצי ליבומי, ורבנן הוא דגזור שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות, ונייבם לחדא וניחלוץ לחדא, גזיר' שמא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ, ויאמרו אי דמיבם והדר חליץ הכי נמי, אלא דילמ' חליץ ברישא והדר מייבם, וקם ליה בלא יבנה ורחמ' אמ' כיון שלא בנה שוב לא יבנה, ומשום הך גזירה נאסרה גם צרתה, ואדרבה מוכיח כשיש לה צרה יש לגזור וכשהיא יחידה אין לגזור, אבל מיהו לקמ' בפ' האשה [צ"ו ע"ב] תנן בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו ומת חולצת ולא מתייבמת, ואמרי' בגמ' אמ' רבא הא דאמ' [רבנן] זיקת שני יבמין מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמה לא תימ' הני מילי היכא דאיכא צרה דאיכא למיגזר משום צרה דהא הכא דליכא צרה מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמה.
<h2>דף לב.</h2>
אמ' רבא נתן גט למאמרו הותר' צרתה אבל היא אסירא דמיחלפא בבעלת הגט דעלמ'. פי' אם נתן גט למאמרו ולא (חליצ') לזיקתו ואחר כך מת הותרה (צרתה) אשתו הראשונה שהיא צרתה להתייבם לשלישי, דמאמר דעבד שקליה ולאו צרות נינהו, והשת' לא אתו למימ' בשתי יבמות הבאות מבית אחד חדא חלצא וחדא מיבמה, דהכא לאו מבית אחד מיחזו, אבל היא אסירא, ולאו משום (ולאו משום) דקם ליה בלא יבנה לפוסלה על אחיו הנשאר, שהרי לא נתן גט לזיקה, אלא משום דאתי לאיחלופי בבעלת הגט היכא דעבד גט למאמרו ולזיקתו, דהיא ודאי מידחיא, אבל גט למאמרו לא דחי אלא מאמר ונשארה זיקה הראשונה במקומה. ואיכא דאמרי אמ' רבא נתן גט למאמרו הותרה אף היא לשלישי כשימות שיני, (מאן) [מאי] דעבד שקליה והוי כמי דלא עשה בה מאמר ומתייבמת לשלישי מחמת זיקת אחיו הראשון, ודוקא שפירש למאמרו ולא לזיקתו, אבל סתמא קימא בלא יבנה אכולהו אחין, והכי מוכחא מילתא בפ' רבן גמל' [נ"ב ע"ב] דלמאמרו ולא לזיקתו קאמ'.
מתני'. שני אחין נשואין שתי אחיות ומת אחד מהן, ואחר כך מתה אשתו של שיני, הרי זו אסורה עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו שעה אחת. ואמרי' פשיטא התם דלא אידחיא מהאי ביתא לגמרי אמרת לא והכא דמידחיא מהאי ביתא לגמרי לא כל שכן. פי' לעיל [ל' ע"א] גבי שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית, ומת אחד דבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ומתה אשתו של שיני ואחר כך מת נשוי נכרית הרי זו אסורה עליו עולמית משום אשת אח, הואיל ונאסרה עליו שעה אחת בנפילה ראשונה משום אחות אשה, ואע"ג דבההיא נפילה (ב)[ד]קמיתא לא אידחיא לגמרי דהוה קאי נשוי נכרית שזקוקה לו לייבום וקורא אני בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה, אפי' הכי חשבינן [לה] לגבי בעל אחותה כאשת אח שיש לו בנים לאיתסורי עליה אפי' לאחר מיתת אחותה, הכא בשעת נפילה אידחיא מהאי ביתא לגמרי, דאין כאן אלא בעל אחותה, ומשעה שנפלה לפניו אין זיקת ייבום עליה מיבעיא, ומהדר תנא הא תנא ברישא הך חזייה להיתירא ושריה, והדר חזייה לאיסורא, ואיידי דחביבא ליה אקדמה ומשנה לא זזה ממקומה.
<h2>דף לג:</h2>
מתני'. שנים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה לזה ואת של זה לזה, הרי אילו חייבין משום אשת איש, ואם היו אחין אף משום אשת אח, ואם היו אחיו' אף משום אחות אשה אל אחותה ואם היו נדות אף משום נדה, ומפרישין אותן שלשה חדשים שלא לחזור לבעליהן שמא מעוברו' הן והולדות ממזרין ובענן הבחנה בין זרע כשר לזרע פסול שלא יתלו העוברין בבעליהן. ואמרי' החליפו ברשיעי עסקי', אמ' רב יהודה תני הוחלפו, הכי נמי מסתברא מדקתני ומפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברו' הן, (וכי) [הא לאו] מעוברות שריין ואי במזיד מי שרי, אלא לאו ש"מ הוחלפו ש"מ.
<h2>דף לה.</h2>
אמ' שמואל כולן צריכות להמתין שלשה חדשים חוץ מגיורת ומשוחרר' גדולה, אבל קטנה בת יש' אינה צריכה להמתין שלשה חדשים. פי' כל גדולות הנבעלות צריכות להמתין חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה שאינן צריכות להמתין כדבענן לפרושי טעמ', ודוקא בת יש' גדולה צריכה להמתין אבל בת יש' קטנה לא. ואמרי' במאי, אי במיאון הא אמרה שמואל חדא זימנא דלא בעיא, אי בגט האמ' שמואל דצריכא, אמ' שמואל מיאנה אינה צריכה להמתין שלשה חדשים נתן לה גט צריכ' להמתין שלשה חדשים. פי' מיאון דלא שכיח בגדולה לא גזרינן קטנה אטו גדולה, אבל גט דמישתכח בגדולה גזרו קטנה אטו גדולה, אלא בזנות, דזנות בקטנה לא שכיח ולא גזרי' מזנה קטנה אטו מזנה גדולה, גיורת ומשוח' דשכיח בהו זנות ליגזור, הוא דאמ' כר' יוסי דתנן הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ונתגיירו ושנשתחררו צריכות להמתין ג' חדשים דברי (ר' מאיר) ר' יהודה, ור' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד, מאי טעמ' אמ' רבא אשה מזנה משמשת במוך מפני שלא תתעבר, אמ' ליה אביי בשלמ' גיורת כיון דדעתה לאיגיורי מינטרא נפשה, שבויה נמי כיון דלא ידעא היכא מטיא מינטרא נפשה, שפחה כיון דשמעה ממרה מינטרא נפשה, אלא יוצאה בשן ועין מאי וכי תימ' כל דממילא מודה ר' יוסי, והרי אנוסה ומפותה דממילא ותניא אנוסה ומפותה צריכות להמתין שלשה חדשים דברי ר' יהודה ור' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד, אלא אמ' רבא אשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר, ואידך חיישי' שמא לא נתהפכה יפה יפה. פי' ושמואל סבירא ליה כר' יוסי בגיורת ומשוחררת ולאו מטעמיה, דאילו ר' יוסי סבר משום דמתהפכת ופטר אפי' אנוסה ומפותה, ושמואל לא פטר אלא גיורת ומשוחררת (תני) [הני] משום דידעי ומשמשות במוך, אבל אנוסה ומפותה הוה מחייב דאימור לא נתהפכה יפה יפה, וכיון דקאי שמואל כר' יהודה באנוסה ומפותה הילכתא כותיה ולא כר' יוסי, וכך פסק גם רבינו חננאל זצוק"ל. אבל רבינו יצחק (זצו"ל) [זצוק"ל] פסק כר' יוסי כדקימ' לן [עירובין מ"ו ע"ב] בכל דוכתא דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי, ולא היא שהרי שמואל סבירא ליה כר' יהוד' והילכת' כאמוראי.
ואם היו כהנות נפסלו מן הכהונה, אסיקנא דהכי קאמ' ואם היו כהנות [נשואות] ליש' נפסלו מתרומה דבי נשא. פי' היום ומחר אם יתאלמנו או יתגרשו ואין להן זרע מישרא' אין חוזרת לתרומת אביהן, מפני שנפסלו בבעילה זו ונתחללו, ואע"ג דאשת איש שנאנסה מותרת לבעלה כדכת' [במדבר ה'] והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת, אפי' הכי נפסלה מן הכהונה דאמ' רב עמרם הא מילתא אמ' לן רב ששת ואנהרינהו לעינין ממתני' אשת יש' שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה אסורה לכהונה, פירוש המשנה שהביא ממנה ראיה היא לקמ' בפרק הבא על יבמתו [נ"ו ע"א].
<h2>דף לה:</h2>
החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה, בזמן שהולד של קיימא הוא מותר בקרובותי' והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה, ואם אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובות' והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה, הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה, בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבין בקרבן, ואם אין הולד של קיימא יקיים, ספק בן תשע' לראשון ובן שבעה לאחרון יוציא והולד כשר וחייבין באשם תלוי. פי' אם הולד של קיימא נמצאת חליצתה פסולה ומותרת להינשא לכהן, אבל אם אין הולד של קיימא נמצאת שהיא צריכה חליצה והוא אסור בקרובותי' והיא אסורה בקרוביו, ולקמ' בפירקי' [מ' ע"א] מפרש במתני' קרובות החלוצה הנאסרות על החולץ וקרובי החולץ הנאסרין על החלוצה, ואם כנסה תוך ג' חדשים למיתת בעלה ונמצאת מעוברת וילדה, בזמן שהולד של קיימא יוציא דהויא לה אשת אח שיש לה בנים וקימא עליה בכרת. וחייבין חטאת כדין שג(י)גת כל חייבי כריתות, ואם אין הולד של קיימא יקיימנה, ואם היה ספק כגון שכנסה בסוף שני חדשים וילדה לסוף שבעה, ואין ידוע אם בן תשעה הוא והוא של ראשון או בן שבעה והוא שלאחרון יוציא, מפני שהוא ספק כרת, והולד כשר ממה נפשך וחייבין (וחייבין) באשם תלוי כי היא ספק חייבי כרית'.
איתמ' החולץ למעוברת והפילה, ר' יוחנן אמ' אינה צריכה חליצה מן האחין, וריש לקיש אמ' צריכה חליצה מן האחין, ר' יוחנ' אמ' אינה צריכה חליצה מן האחין חליצת מעוברת (אינה) שמה חליצה וביאת מעוברת שמה ביאה, וריש לקיש אמ' צריכה חליצה מן האחין חליצת מעוברת לאו שמה חליצ' וביאת מעוברת לאו שמה ביאה. במאי קמיפלגי, איבעיתימ' סברא ואיבעיתימ' קרא, איבעתימ' סברא אם יבוא אליהו ויאמר דהא דמיעברא אפולי מפלא ליה לאו בת חליצה ויבום היא השתא נמי [תיגלי מילתא למפרע וריש לקיש אמר] איגלאי מילת' למפרע לא אמרי', ואיבעיתימ' קרא [דברים כ"ה] ובן אין לו אמ' רחמ' והא לית ליה, וריש לקיש אמ' ובן אין לו עיין עליו.
איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה, בשלמ' לדידי דאמינא חליצת מעוברת שמה חליצה משום הכי פסלה מן הכהונה, אלא לדידך אמאי פסלה. אמ' ליה מדרבנן ולחומ'. פי' אבל חליצה גמורה לא הויא למיפטרא לשוק אלא אכתי צריכה חליצה.
<h2>דף לו.</h2>
תניא כותי' דריש לקיש החולץ למעוברת והפילה צריכה חליצה מן האחין. אמ' רבא הילכתא כותיה דריש לקיש בהני תלת, חדא האי, ואידך דתנן [ב"ב קכ"ו ע"ב] המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן את הבכור דבריו קיימין, ואם אמ' משום ירושה לא אמ' כלום, כתב בין [בתחילה בין] באמצע ובין בסוף משום מתנה דבריו קיימין. ואמרי' התם [קכ"ט ע"א] כי אתא רבין אמ' תינתן שדה פל' לפל' וירש פל' שדה פל' ר' יוחנן אמ' קנה ר' אלעז' אמ' לא קנה. פי' ר' יוחנן סבר מתנה לזה וירושה לזה קנה דמהני לשון מתנה של זה לזה שאמ' לשון ירושה, וריש לקיש אמ' לעולם לא קנה עד שיאמ' פל' ופל' ירשו שדה פל' ופל' שנתן להם במתנה וירשום. פי' אינו מועיל לשון מתנה של זה לזה שאמ' לשון ירושה עד שיכלול שניהן שיענה לשון מתנה לכל אחד ואחד. עיין ביש נוחלין בפסקיי. ואידך הכותב נכסיו לבנו לאחר [מותו] אינו יכול האב למכור מפני שהן כתובין לבן, והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב, מכר האב מכורין עד שימות, מכר הבן אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב. ואיתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אמ' לא קנה לוקח קינין פירות כקנין (כקינין) הגוף דמי, וריש לקיש אמ' קנה לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. הקשה רבינו תם זק"ל אנן דקימ' לן כריש לקיש דקינין פירות לאו כקנין הגוף דמי, וקימ' לן כר' יוחנן דאמ' האחין שחלקו לקוחות הן, היאך נמצא ידינו בבית המדרש דלא (מחשכת) [משכחת] ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון דהא [הכי] אקשינן לר' יוחנ' בסוף [פרק] השולח גט, ובפ' המוכר את הבית [ב"ב ס"ה ע"א] אמרי' הילכת' כותיהו דמקרביתו לבי ריש גלותא דלקוחות הן והלכת' נמי כרב נחמן בדיני דאמ' התם כותיה. ונ"ל לתרץ, דאע"ג דפסקינ' הילכת' בפ' המוכר הבית האחין שחלקו לקוחות הן, דוקא לענין שלא יהא להן דרך זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא אמת המים זה על זה כול', וזו אמ' רב אסי (רב) אמ' ר' יפה מוכר, אבל לא לענין שיהא מחזירין זה לזה ביובל, ותדע שהרי שתי מימרות הן ומי שאמ' זו לא אמ' זו, שזו אמ' רב נחמן אמ' שמואל האחין שחלקו לקוחות הן ואין להן דרך זה על זה כול', וזו אמ' רב אסי (רב) אמ' ר' יוחנן האחין שחלקו לקוחות ומחזירין זה לזה ביובל, והילכך אע"ג דאיפסיקא הילכת' כשמואל לא איפסיק' הילכת' כר' יוחנן, דלאו הילכתא חדא נינהו ולאו טעמ' חדא אית להו, דלענין דרך וסולמות זה על זה הוי טעמ' דמילתא דכי היכי דלוקח בעין יפה לוקח, הם הכי נמי האחין בעין יפה חולקין, אבל לעינין מחזירין זה לזה הוא הטעם דאין ברירה ודמו ללקוחות, ובזה אין הלכה כמותו דיש ברירה ולא דמו בהא ללקוחו'.
<h2>דף לו:</h2>
אין הולד של קיימא יקיים, תנא משום ר' אלעזר אמרו יוצאה בגט. אי קשיא מהכא איכא לאותובי לריש לקיש דאמ' ביאת מעוברת לאו שמה ביאה, דעד כאן לא פליגי אלא דתנא קמא לא קניס ליה ור' אלעז' קניס ליה שיוציא, אבל כי מפיק לה בגט מפיק לה, ואי ביאת מעוברת לאו שמה ביאה לא תיפוק אלא בחליצה. תשובה אמ' לך ריש [לקיש] האי דקתני יוציא בגט לאו בגט לחודיה קאמ' אלא בגט עם חליצה, והאי דתנא בגט, משום דאתא לאשמועינן דאע"ג דביאת מעוברת לאו שמה ביאה לא סגי לה בחליצה, אלא בעיא מיניה גיטא מדרבנן, דלא גריעא ממאמר דבעי גיטא, וכי היכי דאמרן לעיל גבי חליצה לריש לקיש דאע"ג דחליצת מעוברת לאו שמה חליצה ופסלה לכהונה מדרבנן, הם הכי נמי הכא בביאת מעוברת צריכה גט מדרבנן, וחליצה דלא תנא משום דפשיטה היא דבעיא חליצה, אבל המורה פירש ומיהו בגט בלא חליצה סגי, ואינו נר' לי דהא איפסיקא הילכת' כריש לקיש, וכמו שחליצת מעוברת לא מפקעא זיקה ועדין צריכה חליצה מן האחין, הכי נמי ביאת מעוברת לא מפקעא זיקה לצאת בגט בלבד אלא צריכה חליצה.
אמ' רבה ר' אלעזר ור' מאיר אמרו דבר אחד, ר' אלעז' הא דאמרן, ר' מאיר מאי היא, דתניא לא ישא אדם מעוברת חברו ומיניקת חברו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית דברי ר' מאיר, וחכמ' אומ' יוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס, אמ' רבא ולדברי חכמ' יוציא בגט, אמ' מר זוטרא דיקא נמי דקתני יוציא ולא קתני יפריש ש"מ. כתב רבינו חננאל זצוק"ל אע"ג דקימ' לן [כתובות נ"ז ע"א] הלכה כר' מאיר בגזרותיו הני מילי הני אטו הני כדתניא [להלן מ"ב ע"ב] הרי שהיתה רדופה לילך בבית אביה או שהיה לה כעס בבית בעלה כול', אבל הכא קנסא קניס ולית הילכת' כותיה בקנסיה.
אמ' רב (אמ' רב) אשי אמ' רב יהושע בריה דרב אידי התם תניא רשב"ג אומ' כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל, הא לא שהה ספיקא הוא. ואיתמ' מת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה. פי' והוא הדין אם מת בתוך שלשים כדפרישית בשבת בפ' ר' אליעז' [קל"ו ע"א]. אמ' רבינא משמיה דרבא אם אשת יש' היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת. פי' שאם תחלוץ תיאסר עליו. ואי קשיא הא אמרן לעיל בפ' כיצד [כ"ד ע"א] דחלוצה [דרבנן] ובספק חלוצה לא גזור רבנן. יש לומ' התם דספק מיבמה חלצה ספק מאחר חלצה יש להקל בה, אבל הכא דמיבמה ודאי חלצה אע"ג דבספיקא חלצה אתו למישרי חלוצה לכהן ואלים האי ספיקא מההוא ספיקא. אי נמי התם דיעבד כדקתני אם קדמו וכנסו אבל הכא לכתחלה. רב שרביה משמיה דרבא אמ' אחת זו ואחת זו חולצת, אמ' ליה רבינא לרב שרביה באורתא אמ' (רב) [רבא] הכי ולצפרא הדר ביה, אמ' ליה שריתוה יהא רעוא דביומכון תישרו אף חרבא, גבי מעוברת חברו ומיניקת חברו דאינסיבא לכהן מי עבדו ליה רבנן תקנתא אי לא. פי' שלא יתן לה גט שאחרי כן לא יוכל לכונסה אלא סגי ליה בהפרשה אי לא. אמ' ליה בשלמ' התם כיון דאיכ' רבנן דפליגי עליה דרשב"ג, דאמרי אע"ג שלא שהה ולד מעליא הוא, (בכי) [גבי] אשת כהן דלא איפשר עבדינן כרבנן, אבל הכא כמאן ניעביד, אי כר' מאיר הא אמ' יוציא ולא יחזיר עולמית, אי כרבנ' הא אמרי יוציא בגט.
<h2>דף לז.</h2>
איתמ' קידש בתוך שלש' חדשים וברח, פליגי בה רב אחא ורפרם, חד אמ' משמתינן ליה, וחד אמ' עירוקיה מיסתייה, הוה עובדא ואמ' להו רפרם עירוקיה מיסתייה. פי' ודוקא בקידש אלמנת חברו או גרושת חברו תוך שלשה חדשים אמרי' דעירוקיה מיסתייה וגלי אדעתיה שלא יכנוס(ה) עד הזמן ולא משמתינ' ליה ליתן גט, אבל אם קידש מעוברת חברו ומיניקת חברו וברח משמתינן ליה עד שיוציא, דהכא ספק אם היא מעוברת והילכך מקילין בה. ותו שהזמן מועט.
ספק בן תשעה לראשון ובן שבעה לאחרון יוציא והולד כשר. ת"ר ראשון ראוי להיות כהן גדול והשיני ממזר מספק. פי' ואע"ג דאמרי' והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם בענן זרעו מיוחס אחריו וליכא, הא מוקמינן ליה לקמ' בפרק נושאין על האנוסה [ק' ע"ב] זרעו מיוחס אחריו מדרבנ' וקרא אסמכתא בעלמ', וכי גזור רבנן בזנות בנישואין לא גזור רבנן. ר' אליעזר בן יעקב אומ' אין ממזר מספק, מאי קאמ', אמ' אביי הכי קאמ' ראשון ראוי להיות כהן גדול והשיני ממזר ספק הוי ואסור בממזרת. ר' אב"י אומ' ספק ממזר ספק אינו ממזר אסור בממזרת, רבא אמ' (הא) קאמ' ראשון ראוי להיות כהן גדול והשיני ממזר ודאי מותר בממזרת, ר' אב"י אמ' אין ממזר ודאי אלא ספק ממזר הוי ואסור בממזרת. במאי קמיפלגי בדר' אלעז', דתנן ר' אלעזר אמ' ודאן בודאן מותר ודאן בספיקן וספיקן בודאן אסור, ואילו הן הספקות שתוקי ואסופי [וכותי], ואמ' רב יהודה אין הלכה כר' (יהודה) אלעזר, כי אמרתה קמיה דשמואל אמ' לי הלל שונה עשרה יוחסין עלו מבבל כהני לויי ויש' חללי גירי חרורי ממזירי ונתיני שתוקי ואסופי, כהני לויי ויש' מותרין לבוא זה בזה. לויי ישר' חללי גירי חרורי מותרין לבוא זה בזה, גירי חרורי ממזרי ונתיני שתוקי ואסופי מותרין לבוא זה בזה, ואת אמרת הלכה כר' אלעז'. אביי סבר לה כשמואל דאמ' הלכה כהלל, ומוקי לה להא דראב"י כהלל כי היכי דלא תיקשי הילכת' אהילכת', ורבא סבר לה כרב דאמ' הלכה כר' אליעזר ומוקי להא דראב"י כר' אלעזר, כי היכי דלא תיקשי הילכת' אהילכת', (ד)[ו]קימלן אביי ורבא הלכא כרבא.
<h2>דף לז:</h2>
תנא ר' אליעזר בן יעקב אומ' הרי שבא על נשים הרבה ואינו יודע על איזו מהן בא, וכך היא אשה שבאו עליה אנשים הרבה ואינה יודעת מאיזה מהן קיבלה הריון, לא נמצא האב נושא את בתו ואח נושא אחותו ומתמלא כל העולם כולו ממזרות, ועל זה נאמ' [ויקרא י"ט] ומלאה הארץ זימה. יותר על כן אמ' ראב"י לא יקח אדם אשה במדינה זו וילך ויקח במדינה אחרת, שמא יזדוגו זה לזה ונמצא אח נושא אחותו, איני והא רב כי מיקלע לדרשי הוה אמ' מאן הויא ליומי, ורב נחמן כי מיקלע לשכנציב אמ' מאן הויא ליומי. פי' לא היו רוצים לישא בסתם, כיון שהיה בדעתם לגרשם משום [משלי ג'] אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך, שאני רבנן דפקיעי שמיהו, והאמ' רב תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים, רבנן שלוחי משדרו ומודעי לה, ואיבעיתמי' יחודי בעלמ' הוא דמייחדי בהדיהו, דאמ' מר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. ואי קשיא והיכי מייחדי בהדיהו, והא אמרינן בפ' קמ' דכתובות [ד' ע"א] היכא דלא בעל ופירסה נדה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. יש לומ' לא היו מתייחדין עמהן במטה אחת אלא בבית אחד הוא בין האנשים ואשתו בין הנשים.
ספק ויבם שבאו לחלוק בניכסי מיתנא, ספק אמ' אנא בר מיתנא אנא וניכסי דידי נינהו, ויבם אמ' ליה את בראי דידי את ולית לך מידי, הוי ממון המוטל בספק וחולקין. פי' שאין זה מוחזק בהן יותר מזה דאם זה בן המת אין ליבם בהן כלום, הילכך אין כאן מוציא מחברו להטיל הראיה עליו וחולקין, ואילו מת ספק קודם שחלק עם היבם בניכסי מיתנא, ובאו היבם והאחין לדון בניכסי מיתנא, יבם אמ' הספק בני היה וכל נכסי המת שלי, ואחין אמרי הספק בנו של מת היה ומנתא הוא דאית לך בהדן, נר' לי' דמנתא דקא מודו ליה שקיל ושארא חולקין בשוה, וכן הדין ביבם ואחין בנכסים שהרויח הספק, יבם אמ' בני הוא והכל שלי, ואחין אמרי בנו של מת הוא ומנתא הוא דאית לך בהדן, מנתא דקא מודו ליה שקיל ושארא חולקין בשוה.
ספק ובני יבם שבאו לחלוק בניכסי מיתנא, ספק אמ' אנא בר מיתנא אנא וניכסי דידי, ובני יבם אמרי ליה את אחונא [את] ומנתא הוא דאית לך בהדן, פי' [בין] בניכסי מיתנא ובין בניכסי היבם, וכגון שהיו ניכסי מיתנא מרובין ממנתא דניכסי (מיתנא ומנתא דניכסי) יבם, ואי הוו ניכסי יבם מרובין דמנתא דידהו עדיפא מכל ניכסי מיתנא בודאי דחו ליה אצל (היבם) ניכסי מיתנא, סבור רבנן קמיה דרב משרשיה למימ' הינו מתני' דתנן הוא לא יורש אותן והן יורשין אותו, והכא איפכא, דהתם אינהו אמרי ליה אייתי ראייה ושקילי והכא אמ' להו אייתו ראייה ושקולו. פי' הכא הספק מוחזק בהן יותר דממה נפשך אית ליה זכייה בגויהו, אבל בני יבם שמא אין להן חלק בהן שזה בן הראשון הוא וכולן (שוין) שלו, ומשום הכי סבור רבנן למימ' הינו מתני' בפ' נושאין על האנוסה ועל המפותה [ק' ע"ב] דקתני ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון הוא לא יורש אותם לא זה ולא זה, דבני ראשו' מדחו ליה אצל בני אחרון ובני אחרון מדחו ליה אצל בני ראשון, והן יורשין אותו בין שניהם, והכא אמרי' איפכא דהוא מוחזק בהן יותר, דהתם להכי מדחי ליה דאמרי ליה אייתי ראייה דאחונא את ושקול, והכא נמי אמ' להו האי אייתו ראייה דאחוכון אנא ושקולו. אמ' רב משרשיא מי דמי, התם אינהו ודאי ואיהו ספק הכא אידי ואידי ספיקא נינהו. פי' התם אינהו ודאי שיודעים מכח מי הם באים לירש, אבל הכא אידי ואידי ספיקא נינהו, שאפי' הספק אינו טוען טענת ודאי ואינו יודע מכח מי הוא בא לירש, והדין נותן דההיא מנתא דקא מודו ליה שקיל, ומנתא נמי דמודה להו שקלי, כגון שהניח היבם ששה מנים והמת שמנה עשר מנים, והוא אומ' להם אני בן המת וכל שמנה עשר מנים של מת הם שלי, וששה מנים של יבם הם שלכם, נוטל הספק שמנה מנים מאילו עשרים וארבעה דמודו להו, (בני) ושני בני היבם נוטלין ששה מנים שהוא מודה להן, נשארו עשרה מנים לחלוק, הספק נוטל חמשה ובני יבם חמשה, נמצא שיש ביד הספק שלשה עשר וביד בני יבם אחד עשר, ואידך הוי ממון המוטל בספק וחולקין הוא נוטל החצי ובין כולן החצי. אלא אי דמי ודאי למתני' לספק ובני יבם שבאו לחלוק בניכסי יבם דאמרי ליה אייתי ראייה דאחונא את ושקול. פי' הכא ודאי מתוקמא מתני' דהוא לא יורש אותם דאמרי ליה אנן ודאי בני יבם אייתי ראיה דאת בר יבם ושקול.
ספק ובני יבם שבאו לחלוק בניכסי יבם לבתר דפלג יבם בניכסי מיתנא, אמ' להו ספק מה נפשך אי אחוכון אנא הבו לי מנתא בהדיכו, אי לאו אחוכון אנא אהדרו לי ניכסי דפלג אבוכון בהדיי, ר' אבה אמ' קם דינא, ר' ירמיה אמ' הדר דינא. פי' אי אחוכון אנא הבו לי מנתא בהדיכו, ואי משום דשקלי אנא פלגא בניכסי מיתנא מהדרנא לכו ההוא פלגא, ונחלוק הכל בשוה בין בניכסי הראשון ובין ניכסי האחרון, וכגון שהיו ניכסי היבם מרובים ואחין מועטין, ר' אבה אמ' קם דינא, אחר שנעשה דין בניכסי המת אין זה יכול לחזור ולערער עליהם, וממה שהוא שואל בניכסי היבם אמרי ליה אייתי ראייה, ור' ירמיה אמ' הדר דינא ומהדרי ליה פלגא דניכסי מיתנא או פלגי כולהו ניכסי בשוה. לימ' בפלוגתא דאדמון ורבנן קמיפלגי, דתנן מי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו אדמון אומ' ילך לו בקצרה, וחכמ' אומ' יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר, והוינ' בה [לרבנן] שפיר קאמ' אדמון, אמ' רב יהודה הכא במאי עסיקי' כגון שהקיפוהו ארבעה בני אדם מארבע רוחותיה, אי הכי מאי טעמיה דאדמון, אמ' רבא ארבעה דאתו מכח ארבעה וארבעה דאתו מכח חד כול' עלמ' לא פליגי דמצו מדחו ליה, כי פליגי בחד דאתי מכח ארבעה, אדמון סבר מכל מקום דרכי (עליך) גבך היא, ורבנן סברי אי (שתקיתו) [שתקת שתקת] ואי לא מהדרנא שטרי למריהו כי היכי דלא מצית לאישתעויי דינא בהדיהו, לימ' ר' אבה דאמ' כרבנן ור' ירמיה דאמ' כאדמון, פי' דרבנן אמרי דכיון דלארבע לא מצי תבע קם דינא, ואע"ג דהשתא הוא חד לא יהיב ליה, ואדמון סבר הדר דינא [דאע"ג] דלארבע' [לא הוה] מצי תבע להו השתא דהוא חד מצי תבע ליה, אמ' לך ר' אבה אנא דאמרי אפי' (לרבנן) לאדמון, דעד כאן לא קאמ' אדמון דאמ' ליה ממה נפשך דירכא אית לי גבך אבל הכא מי איכא למימ' הכי. פי' התם אמ' ליה דירכא אית לי גבך והוא לא מצי למימ' ליה (קסבר) [כבר] קם דינא בהדי ארבעה ואפסדת לה לאורחא, משום דאמ' ליה לעולם לא קמית עמהון בדינא אלא משום דלא הוה ידענא למאן איתבע הוה שתיקנא השתא דדירכי גבך תבענא לך, אבל הכא דכבר קם דינא ופלוג על פום דייני לא אמרי' דליהדר דינא, ור' ירמיה אמ' לך אנא דאמרי אפי' לרבנן, עד כאן לא אמרי רבנן התם אלא משום דאמ' להו מהדרנא שטרי למריהו, אבל הכא אמ' להו מנתא דמיתנא גביכו היא. וכתב רבי' חננאל זצוק"ל אע"ג דטעמיה דר' ירמיה מסתבר מיהא כר' אבה קימ' לן דאמ' כרבנן דהילכת' כותיהו, ואע"ג דר' ירמיה מתרץ דברי רבנן כטעמיה שינויא הוא ואשינויי לא סמכינן. ואינו נר' לי פסק זה, אלא הלכה כר' ירמי' דמיסתבר טעמיה ושפיר מתרץ מילתיהו דרבנן אליביה ולאו שינויא הוא, תדע דתלמודא נמי לימ' קאמ', וכל לימא לא קאי, למימרא דלא שיכא פלוגתיהו בפלוגתא דאדמון ורבנן כלל וטעמיהו וטעמ' דידהו לחוד.
<h2>דף לח.</h2>
ספק ויבם שבאו לחלוק בניכסי סבא, ספק אמ' אנא בר מיתנא אנא ופלגא דניכסי דידי, ויבם אמ' ליה את ברא דידי את ולית לך (ולא היא אידי הוא) [ולא מידי הוה] יבם ודאי וספק ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי.
ספק ובני יבם שבאו לחלוק בניכסי סבא, ספק אמ' אנא בר מיתנא (הוא) [אנא] ופלגא דניכסי דידי(ה), בני יבם אמרי ליה את אחונא את ומנתא אית לך בהדן דהינו תולתא, ופלגא דקא מודה להו שקלי, תולתא דקא מודו ליה שקיל, (דוקא) [פש דנקא] שהוא [שתות] שיש בין שליש לפלגא הוי ממון המוטל בספק חולקין.
סבא ויבם (שבאו) בניכסי (יבם) [ספק] חולקין. פי' יבם אמ' ברי הוא ואנא יריתנא ליה, וסבא אמ' בר מיתנא הוא וכיון שאין לו בן אני יורשו כדתנ' [ב"ב קט"ו ע"א] האב קודם לכל יוצאי יריכו. וכן סבא וספק בניכסי יבם חולקין. פי' סבא אמ' ברי הוא ואת בריה דמיתנא דיבם ואנא יריתנא ליה כוליה, וספק אמ' אנא בריה דיבם ואנא יריתנא ליה כוליה חולקין, ואע"ג דסבא הוי אבוה של יבם בודאי והספק אינו ידוע אם הוא בנו, כיון שבטענותיהם זה שואל הכל וזה שואל הכל חולקין, ולא יקרא אחד מהן מוחזק אלא כשהו' ודאי בירושה ויש לו חלק בניכסי ממה נפשך, שאין כאן במי שכנגדו, דומיא דספק ויבם בניכסי סבא דיבם הוי ודאי יורש ושקיל חולקא אף לדברי הספק, אבל הכא (אף לדברי הספק אבל) אע"ג דהוא יורש ודאי כיון דלא שקיל חולקא לפי דברי הספק לא יקרא מוחזק (לספק) [וספק] ובני יבם בניכסי מיתנא אע"ג דשקיל ספק חולקא לפי דברי (בניכסי מיתנא) בני היבם כיון שאינו ודאי בירושה לא יקרא מוחזק, והוא הדין לספק ובת בניכסי ראשון שמת, ובת אמרה אנת בר שיני ולית לך בניכסי ראשון כלום, וספק אמ' אנא בר ראשון ואין לבת במקום הבן כלום חולקין בשוה, ובניכסי המת אין לו טענה לסבא כלל, שאם הספק בר מיתנא הוא יורשו, ואם בר יבם הוא היבם יורשו והוא יורש את היבם, והילכך אין לו עסק לסבא בניכסי מיתנא.
מתני'. שומרת יבם שנפלו לה נכסים, מודים בית שמי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים, מתה מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה, בית שמי [אומרים] יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, ובית הלל אומ' נכסים בחזקתן כתובה בחזקת [יורשי] הבעל ונכסין הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי (הבעל) האב, כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על ניכסי בעל הראשון. פי' היבמה שהיא ממתנת ומצפה ליבם ונפלו לה נכסים בירושה בעודה שומרת יבם, מודים בית שמי ובית הלל שהיא רשאית למכור נכסיה וליתן למי שהיא רוצה, ואין היבם יכול לעכבה ששום זכייה אין לו ליבם אלא הכל שלה, ואם מתה היבמ' בעודה שומרת יבם מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה, אילו הם ניכסי מלוג שהקרן של אשה והבעל אוכל פירו', ובכניסתה תחת בעלה נכנסין עמה וביציאתה הן יוצאין עמה, מי יירש אילו הנכסים, בית שמי אומ' יחלוקו יורשי הבעל דהינו היבם עם יורשי האשה, דזיקתה עבדא לה כספק נשואה והילכך יחלוקו אילו עם אילו (עם אילו), ובית הלל אומ' הנכסים אנו דנין אותן בחזקתן, כיצד, כתובה בחזקת יורשי הבעל, כתובה כל מה שכת' בה דהינו מנה מאתים ותוספת כתובה, וניכסי צאן ברזל הן נכסי נדונייתה שהביאה שום לבעל והבעל קיבלם עליו בשומא שאם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו כל אלה הם בחזקת יורשי הבעל (כתובה כל מה שכתוב בה) דהינו היבם שהוא מוחזק בהם שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים, והבעל הוא מוחזק בהם ויבם במקום בעל קאי, הילכך היבם יורש את הכל, אבל ניכסי מלוג שאפי' בחיי הבעל הגוף הוא לאשה עכשיו נמי בחזקת יורשי (הבעל) [האשה] אנו מעמידין אותם, דאמרי' בגמ' דלא פליגי בית שמ' על בית הלל ואמרי יחלוקו אלא בניכסי מלוג, וכיון דזיקה הויא כספק נשואה הללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו, ובית הלל [סברי] אוקמינהו אחזקתיהו ובחזקת האשה היו עומדין הילכך יורשיה יורשין אותן, אבל בכל מה שכת' בשטר כתובתה מנה מאתים ותוספתא וניכסי צאן ברזל מודים בית שמי לבית הלל שבחזקת יורשי הבעל הם [עומדין] שהבעל היה מוחזק בחייו, שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים, והשתא דמית בעל יבם במקום בעל קאי והוא יורש הכל ואין ליורשי האשה חלק בהן כלל, ואמ' רב אשי מתני' נמי דיקא דקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב במה שהן מוחזקין דהינו בניכסי מלוג, ואין יורשי האב חולקין עם יורשי (האשה) הבעל במה שהן מוחזקין דהינו כל הכת' בשטר הכתובה.
ובפ' מי שמת [ב"ב קנ"ח ע"א] תנן נפל הבית עליו ועל אשתו, יורשי הבעל אומ' האשה מתה תחלה ואחר מת הבעל, ויורשי האשה אומ' הבעל מת ראשון ואחר כך מתה האשה, בית שמי אומ' יחלוקו, ובית הלל אומ' נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב. ויחלוקו דקאמרי בית שמי התם בכולהו ניכסי קאמרי אפי' בכתובה, ולא דמיא ההיא דהילכתא, משום דהכא איכא יבם שהוא מוחזק בכתובתה שהרי הוא ירש כל ניכסי אחיו, ואין כח באשה לגבות כתובתה בחיי יבמה כמו שאין לה כח לגבות בחיי בעלה, הילכך היבם הוי ודאי ויורשי האשה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי, אבל התם דליכא יבם, כיון דקסברי בית שמי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי אין יורשי הבעל מוחזקין בנכסים יותר מיורשי האשה והילכך יחלוקו, והשתא בנפל הבית עליו ועל אביו אמרי' התם דאמרי בית שמי חולקת האשה עם יורשי האב, ואע"פ שלא נשתעבדו ניכסי האב בעודו בחיים לאשה באה עליהן מספק וחולקת בהן נכסי הבעל שנשתעבדו לה בחייו, לא כל שכן שיורשי האשה חולקין בהן, ועל מאי דתנן התם נכסים בחזקתן איפליגו בה תלתא אמוראי בניכסי צאן ברזל, ר' אלעז' אמ' בחזקת יורשי האשה, ור' יוחנן אמ' בחזקת יורשי הבעל, וריש לקיש משום בר קפרא אמ' יחלוקו. פי' ר' יוחנן סבר כיון שהבעל הוא מוחזק בניכסי צאן ברזל שאם פיחתו פחתו לו ואם הותירו לו כמנה מאתים ותוספת דמו ובחזקת הן עומדין, ומפרש המשנה [כך]. ובית הלל אומ' נכסים בחזקתן היאך כתובה בחזקת יורשי הבעל, ולא גרס וכתובה אלא כתוב' בלא ו"ו, וכתובה משמ' כל מה שכת' בה מנה מאתי' ותוספת ובין נכסי צאן ברזל שהביאה לבית בעלה, ואין חילוק בין משנה זו ובין ההיא דיבמות שבשתיהן הויא סיפא פירושא דרישא, נכסין בחזקתן כיצד כתובה דהינו כל מה שכתוב בה בחזקת יורשי הבעל וניכסי מלוג בחזקת יורשי האשה. ור' אלעז' סבר נכסי צאן ברזל כיון שהביאתן מבית אביה והן בעין ואע"פ שאם פיחתו פיחתו לו ואם (הוסיפו הוסיפו לו) הותירו הותירו לו, כל היכא דקיימי ברשות אשה ובחזקתה קיימי, שהרי פסקי' הילכת' לקמ' בפ' אלמנ' לכהן גדול [ס"ו ע"א] המכנסת שום לבעלה והיא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומ' דמים אני נותן שהדין עמה, וגם אם הכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על אלפים האחד נוטלתו בכתובתה והאחד נותנת דמים ונוטלתו משום שבח בית אביה, וגם אם רוצה הבעל למכור ניכסי צאן ברזל אינו רשאי, מכל הני טעמ' סבירא ליה לר' אלעז' שניכסי צאן ברזל בחזקת האשה הם כניכסי מלוג. ובר קפרא סבר כיון שהכלים עומדים ברשות האשה שאין הבעל יכול למוכרם או ליתן לה דמיהם, וגם הפחת ויתרון הוא של בעל, נמצא שברשות שניהם עומדים ואין דומין לנכסי מלוג שהפחת והיתרון הוא לאשה, הילכך יחלוקו, ובר קפרא מפרש מתני' הכי הנכסים דהינו נכסי צאן ברזל הן בחזקתן כלומ' בחזקת שניהם ושניהן חולקין בהן, וכתובה דהינו מנה מאתים ותוספת בחזקת יורשי הבעל ונכסי מלוג בחזקת יורשי האשה, ור' אלעזר קורא גם נכסי צאן ברזל לנכסים הנכנסים והיוצאים עמה כיון שאינן יכולין לעכבן בידם על ידי דמים, ומפרש מתני' הכי נכסים בחזקתן כיצד, כתובה דהינו מנה מאתים ותוספת בחזקת יורשי הבעל, ונכסין הנכנסין ויוצאין עמה דהינו נכסי מלוג וניכסי צאן ברזל בחזקת יורשי האשה, ועד כאן לא פליגי ר' אלעזר ובר קפרא אלא התם דליכא יבם אבל הכא דאיכא יבם כול' עלמ' לא פליגי דבחזקת יורשי הבעל הם, שהרי אפי' בניכסי מלוג אמרינן לקמ' בהילכתין [ל"ח ע"ב] שאם נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וזכה בהן הבעל יד היבם הויא בהן כיד האשה, כל שכן בניכסי צאן ברזל שעמדו ברשו' הבעל כל ימיו ואם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו שהן ברשות היבם, הילכך במתני' ליכא מאן דפליג דהכי מיפרשא נכסים בחזקתן כיצד, כתובה דהינו כל הכתוב בה מנה מאתים ותוספת וניכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל, ונכסין הנכנסין והיוצאין עמה דהינו ניכסי מלוג בלחוד בחזקת יורשי האשה.
ואמרי' בגמ' מאי שנא רישא דלא פליגי ומאי שנא סיפא דפליגי. פי' מאי שנא רישא כשהיא קיימת דלא פליגי בית שמ' אלא בכח [דילה] מחזקי' לניכסי דקאמרי מוכרת ונותנת לכתחלה, ומאי שנא סיפא דפליגי בית שמי כשמתה ולא מוקמו לניכסי מלוג בחזקת יורשיה. וחלקו עולא ורבה ואביי ורבא לפרש המשנה. עולא אמ' רישא דנפלה לייבום כשהיא ארוסה וסיפה דנפלה כשהיא נשואה, וקסבר עולא זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה, וזיקת נשואה עושה ספק נשואה, וזיקת ארוסה עושה ספק ארוסה דאי ס"ד ודאי ארוסה מודים בית שמ' ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים, והתנן נפלו לה משנתארסה בית שמ' אומ' תמכור ובית הלל אומ' לא תמכור, ומודים אילו ואילו שאם מכרה ונתנה קיים, אלא לאו ש"מ זיקת אירוסין עושה ספק אירוסין וזיקת נישואין עושה ספק נישו', דאי ס"ד ודאי נישואין עושה, בית שמי אומ' יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, והתנן נפלו לה משנישאת אילו ואילו מודים שאם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות, אלא לאו ש"מ זיקת נשואה עושה ספק נשואה, אמ' ליה רבה אדמיפלגי בגופה ולאחר מיתה ליפלגו (בידיה) [בחייה] ולפירות, אלא אמ' (לה) רבה, רישא דאיתה לדידה הויא לה איהי ודאי ואיהו ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי, סיפה מתה הללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. פי' בין לעולא בין רבה תרויהו סבירא להו דזיקת נשואה עושה ספק נשואה, אלא בהא פליגי, דעולא סבר כי היכי דפליגי לאחר מיתה בגופה הם הכי נמי פליגי בחייה ולפירות אית להו לבית שמי דאתי ספק ומוציא מידי ודאי. ורבה סבר עד כאן לא פליגי אלא לאחר מיתה, אבל בחייה אין ספק מוציא מידי ודאי, ותרויהו סברי דבנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם (אמרי) [מיירי] אבל בנכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל מודים בית שמי ובית הלל דיבם הוו, דכיון דבעל זכה [בהן] בחייו הם הכי נמי זכה בהם היבם לאחר מותו, משום דסבירא להו לעולא ולרבה דידו דבעל עדיפא מידה, והשתא דמית בעל וכח היבם גריע מכחו נהי דלא הויא ידו עדיפא מידה כידה מיהת הויא, ובין אם נאמר ידו עדיפא מידה בין אם נאמר ידו כידה גובה בכל נכסיה כדמוכח גבי בעל בפ' הכותב [כתובות פ"ג ע"א] בפלוגתא דאביי ורבא. ואביי סבר זיקת [נשואה] אינו עושה ספק נשואה, ואי בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם לא פליגי בית שמי אלא דידה הוו בין בחייה בין במיתתה כדתני ברישא, וסיפא בנכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל שכבר זכה בהם בעל פליגי בית שמי ובית הלל, וקסבר אביי יד הבעל כידה הויא והשתא דמית בעל מספקא לן גבי יבם אי הויא ידו כידה [אי לא], ובהאי ספיקא פליגי בית שמי ובית הלל, דבית שמי סבירא להו חולקין ובית הלל סבירא להו נכסים בחזקתן. ורבא סבר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכולי עלמ' לא פליגי דיבם הוו, כיון דבעל זכה בהם משום דידו עדיפא מידה, והשתא דמית בעל אפי' אי גריעא ידו הויא ידו כידה, ואפילו אי אמרי' ידו כידה זוכה בנכסיה כדמוכח בכתובות [שם], והכא בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם פליגי, דזיקת נשואה אינה עושה ספק נשואה, אלא מפני שעשה בה מאמר פליגי, וקסבר רבא מאמר לבית שמי עושה ודאי ארוסה וספק נשואה, ודאי ארוסה לדחות הצרה וספק נשואה לחלוק בנכסים, וכי היכי דפליגי הכא אביי ורבא הכי נמי פליגי בריש פרק הכותב [שם] דאביי אמ' נשואה ידו כידה ורבא אמ' ידו עדיפא מידה, למאי נפקא מינה לשומרת יבם, פי' שאם היו לה נכסים [תחתיו] דבעל ומית בעל אכתי שייך יבם בניכסיה, דאע"ג דגריעא ידו מיד הבעל הויא ידו כידה, וכיון דיבם מוחזק בהן כי היכי דירית יבם כתובת' הם הכי נמי [ירית] נכסי מלוג דנפלו לה תחתיו דבעל, ומאי דאמרי בית הלל הכא דנכסים הנכנסין והיוצאין עמה הן בחזקת יורשי האב מיירי בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם, וקימ' לן דאביי ורבא הלכה כרבא. והילכת' שומרת יבם שמתה היבם יורש מנה מאתים שלה ותוספת כתובתה וניכסי צאן ברזל שלה וניכסי מלוג שנפלו לה תחתיו דבעל, אבל ניכסי מלוג שנפלו לה תחתיו דיבם יורשי האב יורשים אותם. ומאי דאמרי' בכתובות בפ' האשה [פ' ע"ב] איבעיא להו שומרת יבם שמתה מי קוברה, יורשי הבעל קברי לה דהא ירשי כתובתה, או דילמ' יורשי האשה קברי לה דהא ירתי נכסין הנכנסין והיוצאין עמה. צריך להעמידה דבנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם קאמ', תדע דהכי הוא, דהא מתני' דתנן (דהא) [הכא] תנן התם, ומשום דתנן במתני' ונכסים הנכנסין והיוצאי' עמה בחזקת יורשי האב, אמרי' בגמ' דיורשי האב קא ירתי ניכסי מלוג דידה, וכבר אוקמה רבא למתני' בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם.
<h2>דף לט.</h2>
כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר. למאי הילכת', אמ' ר' יוסי ב"ר חנינה מלמד שמגרשה בגט ומחזירה, מגרשה בגט פשיטא, סד"א ויבמה אמ' רחמ' [דברים כ"ה] ועדין ייבומין הראשונים עליה בחליצה אין בגט לא קמ"ל.
מחזירה פשיטא, סד"א מצוה דרמא רחמ' עליה עבדה השתא תיקום עליה באיסור אשת אח קמ"ל. ואימ' הכי נמי, (ו)אמ' קרא ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשת אשתו.
ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון. מאי טעמ', אשה הקנו לו מן השמים, ואי לית ליה מראשון תקינו לה משיני מאי טעמ' כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. פי' לא אמרי' תגבה כתובתה מן הראשון והוא יחזור ויכתוב לה כתובה אחרת כדין אלמנה הנישאת פעם שנייה דאשה הקנו לו מן השמים בלא כתובה, ואפילו באותה כתובה האחת שיש לה אין דינא ככל הנשים, שכל הנשים כל נכסיו הם משועבדים לכתובה ואם מכר מהם קצת אע"פ שהניח בני חרי (גביא ממשעבדי, והוא הדין בכל בעל חוב דעלמ') ומצי למימ' ליה לוקח הנחתי לך מקום לגבות ממנו, אי אישתדוף בני חרי גביא ממשעבדי והוא הדין בכל בעל חוב דעלמא, לבר מיבמה דלא נשתעבדו לה אלא ניכסי [המת ולא נכסי] החי ויכול למכור כל נכסיו.
מתני'. מצוה בגדול לייבם, לא רצה מחזירין על כל האחין, לא רצו חוזרין אצל הגדול ואומ' לו עליך מצוה או חלוץ או יבם, תלה בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבוא ממדינת הים ובחרש שוטה אין שומעין לו, אלא אומ' לו עליך מצוה או חלוץ או יבם. פי' מצוה בגדול כדכת' [דברים כ"ה] והיה הבכור, תלה בקטן בשנים עד שיגדיל ויהיה ראוי לחלוץ ולייבם, או שהיה לו אח גדול ממנו במדינת הים, או בחרש ושוטה עד שישתפו אין שומעין לו דשהויי מצוה לא משהינן.
איתמ' ביאת קטן וחליצת גדול פליגי בה ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, חד אמ' ביאת קטן עדיפא, וחד אמ' חליצת גדול עדיפא, מאן דאמ' ביאת קטן עדיפא דהא מצוה בייבום, ומאן דאמ' חליצת גדול עדיפא במקום גדול ביאת קטן ולא כלום הוא.
<h2>דף לט:</h2>
איכא דאמרי (ביאת קטן) בביאה כול' עלמ' לא פליגי דביאת קטן עדיפא, כי פליגי בחליצה, והכי איתמר חליצת קטן וחליצת גדול ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, חד אמ' חליצת גדול עדיפא וחד אמ' כי הדדי נינהו, מאן דאמ' חליצת גדול עדיפא דהא מצוה בגדול [ואידך כי אמרינן מצוה בגדול] הני מילי לענין ייבום אבל לענין חליצה כי הדדי נינהו, וקימ' לן כאיכא דאמרי חליצת גדול עדיפא, והאי קטן לאו קטן בשנים דקטן בשנים לאו בר מיחלץ הוא, אלא קטן האחין שיש גדול ממנו, אבל הוא בן י"ג שנים ויום אחד.
תנן התם מצות ייבום קודמת למצות חליצה, בראשונה שהיו מתכונין לשם מצוה, ועכשיו שאין מתכונין לשם מצוה אמרו [מצות] חליצה קודמת למצות ייבום. אמ' רב ואין כופין, כי אתו לקמיה דרב אמ' ליה אי ניחא לך לייבומי יבם דבדידך תלא רחמ' [דברים כ"ה] אם לא יחפוץ הא חפץ יבם, אי ניחא לך יבם ואי לא חלוץ. פירש המו' אי ניחא להו לתרויהו לייבומי אין כופין אותן לחלוץ דנימ' לאו למצוה מיכוני ופגע בערוה, אלא אי בעו ליבם מייבם, ומיהו היכא דהוא צבי לייבומי והיא אמרה לא בעינא ואמרה דברים ניכרין, אי מצינן לאטעויי חליץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז מטעינן ליה וחליץ ואי לא כיפינן ליה וחליץ, דאמ' רב ששת [ד' ע"א] מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה כול', ולא תימ' מוכה שחין דוקא אלא כל אמתלא שתתן לדבריה דאמרי' בה [מדיר]. מעשה בצידן בבורסי שמת ולו אח בורסי, ואמרו חכמ' יכולה היא שתאמ' לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל, ועוד פסקינן הילכת' באע"פ [כתובות ס"ד ע"א] כותבין [איגרת] מרד על ארוסה ואין כותבין איגרת מרד על שומרת יבם, ומכל הלין טעמ' כיפינן ליה וחליץ ושקלה כתובתה, וכל הני אין כופין דהכא היכא דתרויהו ניחא להו. ואינו נר' לי דסברת (רבינו) דברי רב הכי מוכחא, אע"ג דאמרי' מצות חליצה קודמת אפי' הכי אין כופין אלא בית דין מחזירין ומייעצים לחלוץ, אבל אם היבם אינו רוצה בשום ענין כי אם לייבם אין כופין אותו לחלוץ משום דבדידיה תלא רחמ', וכך מוכחת כל השטה, ומאי דאסתייע ממוכה שחין ובורסי, אדרבה מהתם הואי תיובתיה, דדוקא במוכה שחין ובורסי דאיכא טענה שהן מאותן שכופין אותן להוציא ככל נשים דעלמ', אבל היכא דלית ליה טענה אין כופין היבם כלל. ומאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם לא הויא סייעתיה למישמ' מהתם דכופין, ואדרב' מהתם משמ' דאין כופין, דאי כופין אותו לחלוץ מאי איצטריך שמואל למימר דאין כותבין איגרת מרד על שומרת יבם, השתא בית דין כופין אותו לחלוץ והיא מפסדת כתובת' בעבור ששאלת חליצה, אלא ודאי מפני שאין כופין לחלוץ משום הכי איצטריך שמואל למימ' דלא הפסידה כתובתה, דאע"ג דאין כופין כיון דמצות חליצה קודמת (אין) [ובית דין] מחזירין אחר חליצה לא הויא מורדת בכך, אם היא בעיא חליצה, אבל מיהו לייבם נמי לא כיפינן ליה אלא משדלין אותו בדברים [לחלוץ] אם נתפתה הרי טוב ואם לאו לא כיפינן ליה אלא מעגנה עד שתתרצה לו לייבם, ובמקצת ספרים ראיתי כת' שמצות ייבום קודמת למצות חליצ' אמ' רב ואין כופין, ומשמ' דרב אמצות ייבום קודמת קאי, ואתא למימ' דאע"ג דקודמת לא כיפינן ליה לייבם (ו)אם אינו רוצה לייבם. וכך פירש גם רבינו חננאל זצוק"ל ולא תימ' כיון דקודמת כופין אותו לייבם, אלא אמ' רב אין כופין, ואנ"ל כלל לפרש כן דאתא רב לאשמועי' דאין כופין אותו לייבם, דהא פשיטא מקרא מלא הוא אם לא יחפוץ האיש והיכי תיסק אדעתין שנכפנו ליבם, אלא ודאי אין כופין לחלוץ [קאמר], ואסיפא קאי כשחזרו לומ' מצות חליצה קודמת, ובא לומ' לך שאם אינו רוצה לחלוץ אין כופין אותו, עיין לקמ' בפ' בית שמי [קי"א ע"א] שכתבתי בפירוש מן הירושלמי דאע"ג דאמרי' מצות חליצה קודמת כמשנה אחרונה אין כופין אותו לחלוץ אם אינו רוצה.
ואף רב יהודה סבר אין כופין, מדאתקין רב יהודה בגיטא דחליצה איך פל' (בר פל' הקם בת) [בת פל' הקרובתית] פל' יבמה לקדמנא ואישתמודעינוה אחוהי דמיתנא בן אבוהי הוא, ואמינא ליה אי צבית לייבומי ייבם, ואי לא אטלע לה ריגלא דימינא, ואטלע לה רגיליה דימינה ושרת סינא מעל ריגילה ורקת באנפוהי רוקא דאיתחזי לנא בבי דינא, ורב חייה בריה דרב אויה מסיים בה משמיה דרב יהודה ואקרינוהא מאי דכת' בספר אוריתא דמשה. מר זוטרא משרטט וכת' הני קראי. אמ' ליה רב אחא בריה דרב אויה ואמאי והא לא ניתנו ליכתב, והילכתא כמר זוטרא, פי' מר זוטרא סבר כותבין מגלה לתינוק כדי להתלמד בה. ומאן דלא כתב להו סבר דאין כותבין.
אישתמודעינוהי פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמ' בעדים, וחד אמ' אפי' קרוב ואפי' אשה, ופסיק תלמ' והילכת' גלוי מילתא בעלמ' היא, אפי' קרוב ואפי' אשה, פי' דכל מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי בה אינשי.
[אמר מר] עכשיו שאין מתכונין לשם מצוה אמרו מצות חליצ' קודמת למצות ייבום, אמ' רמי בר אבה אמ' ר' יצחק חזרו לומ' מצות ייבום קודמת למצוות חליצה, אמ' רב נחמן איכשור דרי. פי' בתמיה וכי חזרו הדורות להיות כשרים כבראשונה שהיו מתכונין לשם מצוה. ומהדר מעיקרא סברוה כאבא שאול, ולבסוף סברוה כרבנן, דתניא אבא שאול אומ' הכונס את יבמתו לשום נוי לשום אישות לשום דבר אחר כאילו פוגע בערוה, וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר, וחכמ' אומ' יבמה יבוא עליה מכל מקום. (והלכה כחכמ') והלכה כחכמ' דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דאמ' ר' יצחק שחזרו לומ' שמצות ייבום קודמת כדבריהם, עיין בתשובותיי בתשובת כ"ב שכתבתי כי מכח תקנת הישיבות שתיקנו לבסוף במורדת ליתן לה גט ונדוניתה ומנה מאתים משלו ולא תוספת, כמו כן נמי כופין היבם לחלוץ וליתן לה נדונייתה ומנה מאתים ותו לא.
<h2>דף מ.</h2>
מתני'. החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד מן האחין לנחלה, אם יש שם אב נכסים של אב, הכונס את יבמתו זכה בניכסי אחיו, ר' יהודה אומ' בין כך ובין כך אם יש שם אב נכסים של אב.
החולץ ליבמתו כול'. פשיטא, סד"א (אמי) הואיל ואפסדה מייבום ניקנסיה קמ"ל. פי' שהמייבם זוכה בכל נחלת אחיו המת, כך החולץ ניקנוס אותו (וכל) [בכל] נחלת המת, קמ"ל הרי הוא כאחד מן האחין לנחלה, אם יש שם אב נכסים של אב, דאמ' מר האב קודם לכל יוצאי יריכו.
הכונס את יבמתו זכה בניכסי המת, מאי טעמ' יקום על שם אחיו אמ' רחמ' [דברים כ"ה] והרי קם. ר' יהודה אומ' בין כך ובין כך נכסים של אב. אמ' עולא ואיתימ' ר' יצחק נפחא מאי טעמיה דר' יהודה אמ' קרא [שם] והיה הבכור, מה בכור אין לו בחיי האב אף האי נמי אין לו בחיי האב. פי' ורבנן דרשי מיניה שאינו נוטל בראוי כבמוחזק.
יתיב ר' חנינה קרא קמיה דר' ינאי ויתיב קאמ' הלכה כר' יהודה, אמ' ליה פוק קרי קראך לברא אין הלכה כר' יהודה. תני תנא קמיה דרב נחמן אין הלכה כר' יהודה אמ' ליה ואלא כמאן כרבנ' פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. אמ' ליה [איסמייה], אמ' ליה לא את הלכה אתנייך ומקושיא דקשיא לך אפיכתיה ולמאי דאפכת שפיר אפכת. פי' הכי אתנייך והלכה כדבריו. ומשום דקשיא לך למיפסק הלכה כר' יהודה שיבשתה אותה ותנית אין הלכה, ושפיר עבדת דודאי הלכה כחכמים.
מתני'. החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, הוא אסור באמה ובאם אמה ובאם אביה בבתה ובבת בתה ובבת בנה ובאחותה בזמן שהיא קיימת והאחין מותרין, והיא אסורה באביו ובאבי אביו בבנו ובבן בנו באחיו ובבן אחיו, ומותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו. פי' הוא אסור בקרובו' כאילו היא אשתו, וכל קרובות הנאסרות משו' אשה גמורה אסורות מדרבנן בחלוצה. הוא אסור באמה כול', כל הנך עריות דאוריתא נינהו באשתו וגזרינהו רבנן בחלוצתו. בזמן שהיא קיימת, אאחותה בלחוד קאי ולא אשאר עריות, והיא אסורה באביו משום כלתו, ובאבי אביו משום כלת בנו, ואע"ג דבאשתו גמורה אינה אסורה לאבי אביו [אלא] מדברי סופרים, דהא כלת בנו משניות דרבנן היא אפי' הכי גזרו הא נמי בחלוצה, בבנו משו' אשת אב, ובבן בנו משום אשת אחיו, בבן אחיו משום אשת אחי אביו. ומותר אדם בקרובת צרת חלוצתו, ולא אמרי' צרה כחלוצה, ואסור בצרת קרובת חלוצתו, פי' שנפלה לה לפניו במקום מצוה, אבל שלא במקום מצוה שריא, דהא אפי' צרת ערוה גופה שלא במקו' מצוה שריא, והיכי דמי במקום מצוה, כגון שחלץ ללאה אשת ראובן ורחל אחותה נשואה לשמעון אחיו, ולו אשה אחרת, ומת שמע', לרחל אינו יכול לייבם שהיא אחות חלוצתו, וגם לא לצרתה שהיא צרת קרובת חלוצתו. אי קשיא מה הוא צורך למנות הקרובים, והלא ידועים הם מן המקרא, וכמו שבקידושין [ס"ה ע"א] (לא) שנה הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ואינו מונה הקרובים, גם הנה לא היה לו למנותן. תשובה, אי הוה פשטינן דלא גזרו שניות בחלוצה, הוה אמרי' משום הכי מנאן לומ' לך דוקא באילו שהם מדאוריתא אסורין אבל לא שניות, אבל השתא דפשטינן בהילכתי' דגזרו שניות בחלוצה, יש לומ' משום הכי מנאן משום סיפא דתני באביו ובאבי אביו בבנו ובבן בנו באחיו ובבן אחיו שהן שניות, והאי דלא תנא ברישא שניות בדידה, משום דתני והאחין מותרין דלא לישתמע מותרין לשניות אבל לא בעריות כדאמרי' בגמ'.
<h2>דף מ:</h2>
איבעיא להו גזרו שניות (בעריות) [בחלוצה] אי לא גזרו, בערוה דאוריתא גזרו רבנן בה, בחלוצה דרבנן לא גזרו בה רבנן או דילמ' לא שנא. ואסיקנה דגזרו שניות בחלוצה.
אמ' רב טובי בר קיסנא אמ' שמואל הבא על צרת חלוצתו הולד ממזר, מאי טעמא באיסורא קימ'. ולית הלכת' כותיה משום דקאי כריש לקיש, אבל ר' יוחנן פליג עליהו ואמ' בין הוא בין אחים אינן חייבין על צרת חלוצה אלא לאו, והילכת' כר' יוחנן כדכתבינן בפיר' קמ' [י' ע"ב].
ומותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו, מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, הא דאזלה בהדה לבי דינא גזרו בה רבנן הך דלא אזלה בהדה לבי דינא לא גזרו בה רבנן. פי' (בשאלה) כשלאה חולצת מוליכה אחותה עמה לבית דין, וכול' עלמ' לא ידעי הי מיניהו יבמתו, ואיכא דסברי לרחל חלץ וכי נסיב (ב)צרת רחל דהינו צרת קרובת חלוצתו (קרובתו) אמרי צרת חלוצתו נסיב, הא דלא אזלא בהדה לבי דינא, פי' כשהיבמה חולצת אין צרתה הולכת עמה, הילכך כי נסיב אחות הצרה לא אמרי אחות חלוצה נסיב.
<h2>דף מא.</h2>
מתני'. החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת ולא מתייבמת, וכן המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת הרי זו פטורה. מאי וכן, אימ' אבל המגרש, ואמ' ריש לקיש כאן שנה ר' אחות גרושה מדברי תורה אחות חלוצה מדברי סופרים. פי' אחות גרושה היא מדאוריתא כדכת' [ויקרא י"ח] עליה בחייה, כל זמן שהיא בחיים אסורה ואפי' גירשה, וכיון דהיא ערוה יוצאה בולא כלום, אבל אחות חלוצה מדאוריתא שריא ורבנן הוא דגזור משום אחות גרושה, והילכך חולצת (ולא) דרמיא קמיה מדאוריתא, ואינה מתייבמת מדרבנן.
מתני'. שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה, משום ר' יהודה בן בתירה אמרו אומ' לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה, חלצו לה אחים או כנסו יכנוס את אשתו, מתה היבמה יכנוס את אשתו, מת [היבם] מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה. פי' שומרת יבם שקידש אחד מן האחין את אחותה לאחר שנפלה זו לפניהן והוזקקה לכולן, אומ' לו המתן מלכנוס דקא פגעת באחות זקוקה, עד שיעשה אחיך מעשה או יכנוס או יחלוץ ותיפקע זיקתה ממך. מתה היבמה יכנוס את אשתו, שאפי' כנסה ומתה מותר באחותה. מת היבם ואין אחר אלא זה, מוציא את אשתו בגט משום דהויא אחות זקוקתו ואסירא ליה, ואת אשת אחיו בחליצה אבל יבומי לא דהיא אחות גרושתו. ואי קשיא כיון דקידש את אחותה והוו קידושין גמורין מדאוריתא תיפוק יבמה בלא כלום משום ערוה, ותישתרי נמי איהי לכונסה דפקעה זיקת היבמה, ולעיל [כ"ט ע"ב] אמרן לבית שמי אי ס"ד דמאמר קונה קנין גמור יעשה מאמר ויקנה, והכא בקידושין כול' עלמ' לא פליגי דקנו קנין גמור באחותה מדאוריתא, ואפי' איסור דרבנן משום זיקה ליכא אלא בביאה אם היה בא עליה בלא קידושין, והשתא איכא קידושין תיפקע זיקתה ותישתרי בביאה. תשובה, למאן דאמ' אין זיקה הכי נמי דשרי, ואפילו לבוא עליה לכתחלה ולהפקיע הזיקה, כדתנן לקמ' [ק"ט ע"א] רבן גמל' אומ' אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משו' אחות אשה, אבל ר' יהודה דסבר יש זיקה, כל מאי דאמרי' בקידושין דאוריתא אמרי' מדרבנן בזקוקה, וכי היכי דאין קידושין באחות אשה מדאורית' הכי נמי דלא תפשי קידושין באחות זקוקה מדרבנן, ומשום הכי לא מפקעי קידושין זיקה דידה ואמרי' מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה.
אמ' שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירה. איבעיא להו מתה אשתו מהו ביבמתו, רב ור' חנינה דאמרי תרויהו מתה אשתו מותר ביבמתו, ושמואל ורב אסי דאמרי תרויהו מתה אשתו אסור ביבמתו, אמ' רבא מאי טעמ' דרב משום דהואי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון, וקימ' לן [בכורות מ"ט ע"ב] הלכה כרב באיסורי, וכל שכן דקאי ר' יוחנן כותיה כדאמרן בפירקין דלעיל [כ"ז ע"ב]. אמ' רב הונא אמ' רב שתי אחיות יבמות שנפלו לפני יבם אחד מתה הראשונה מותר בשניה, ואין צריך לומ' מתה שנייה שמותר בראשונה משום דהויא לה יבמה שהותרה [ונאסרה] וחזרה והותרה תחזור להיתירא הראשון, ר' יוחנן אומ' מתה שנייה מותר בראשונה, אבל מתה ראשונה אסור בשנייה שמתחילת נפילתה נפלה באיסור, והילכת' כר' יוחנן.
מתני'. היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהו לה שלשה חדשים, וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להן שלשה חדשים, אחד בתולות ואחד בעולות, אחד אלמנות ואחד גרושות, אחד ארוסות ואחד נשואות, ר' יהודה אומ' הנשואות יתארסו והארוסות ינשאו חוץ מן הארוסה שביהודה מפני שלבו גס בה. ר' יוסי אומ' כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול. כולה מתני' מיפרשא בגמ'.
<h2>דף מא:</h2>
בשלמ' לא תתייבם שמא יהא ולד של קיימא וקא פגע באיסור אשת אח דאורייתא אלא לא תחלוץ אמאי, לימ' תיהוי תיובתיה דר' יוחנן דאמ' חליצת מעובר' שמה חליצה. אמ' לך ר' יוחנן משום דר' יוסי, דתניא מעשה באדם אחד שבא לפני ר' יוסי ואמ' לו מהו לחלוץ בתוך שלשה, אמ' לו לא תחלוץ, ותחלוץ ומה בכך, קרא עליו המקרא הזה [דברים כ"ה] ואם לא יחפוץ האיש הא חפץ יבם, כל העולה לייבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה.
תוספתא [פ"ו ה"ט] היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהו [לה] שלשה חדשים, וכשם שאין אומ' לו לייבם כך אין אומ' לו לחלוץ, ומעשה באחד שהלך למדינת הים והיתה [לו] שומרת יבם ולו (אינה) אח קטן, משום ר' אלעז' בר צדוק אמרו תחלוץ שמא יארע בו דבר ונמצאת זקוקה לקטן, וחכמ' אומ' כשם שאין אומ' לו לייבם כך (אומ') אין אומ' לו לחלוץ.
ת"ר יבמה שלשה חדשים הראשונים ניזונת משל בעלה, מיכן ואילך אינה ניזונת לא משל בעלה ולא משל יבם, עמד בדין וברח ניזונת משל יבם. פי' שלשה (ימים) חדשים הראשונים שאינה יכולה להנשא מחמת בעלה, ניזונת משל בעלה שכך כתב לה את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסיי כל ימי מגר אלמנותיך בביתי, מיכן ואילך אינה ניזונת, שאינה דומה לשאר אלמנה, דהתם כל זמן שאינה נישאת לאחר ואומרת מחמת פל' בעלי יש לה מזונות, אבל הך אגידא ביה ביבם לפיכך אין לה על ניכסי בעלה מזונות, ולא משל יבם עד שיכנוס אותה, ואם תבעתו בדין או כנוס או פטור וברח ניזונת משל יבם דקנסינן ליה.
נפלה לפני יבם קטן מאי, מיבם לית לה דהא לא כנסה, מבעל מאי, פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמ' אית לה וחד אמ' לית לה, והילכת' לית לה מן שמיא קנסוה.
<h2>דף מב.</h2>
ת"ר יבמה שחלצו לה אחין, לאחר שלשה חדשי' אינה צריכה להמתין שלשה חדשים, ששלש' חדשים שאמרו משעת מיתת הבעל ולא משעת חליצת יבם, ומאי שנא מגט דרב אמ' משעת נתינה ושמואל אמ' משעת כתיבה. פי' אע"ג דמשעת כתיבה לא נתייחד עמה דאם כן הוה ליה גט ישן, ואפי' הכי משעת נתינה מנינן, הכא נמי נימני משעת חליצה. אמ' רבא קל וחומר לאיסור כרת התרתה, לאיסור לאו לא כל שכן. פי' לייבם התרתה לאחר ג' חדשים מיד, דאי מיעברא הות קימא עליה בכרת, לאיסור יבמה לשוק דליכא אלא לאו לא כל שכן.
וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להן שלשה חדשים, בשלמ' יבמה כדאמרן, אלא שאר הנשים מאי טעמ', אמ' רב יהודה אמ' שמואל להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך [בראשית י"ז], להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שיני, שאין השכינה שורה אלא על המתיחסין אחר אביהן. מותיב רבא לפיכך גר וגיורת צריכות להמתין שלשה חדשים, הכא מאי להבחין איכא, הכא נמי איכא להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא נזרע בקדושה. פי' שאין מייבמין זה לזה לפיכך מפרישין אותם שלשה חדשים לאחר שנתגיירו שלא יהו נזקקים זה לזה. רבא אמ' גזירה שמא ישא אחותו מאביו (לפיכך מייבם אשת א מאמו) [וייבם אשת אחיו מאמו] ויוציא את אמו לשוק ויפטור יבמתו לשוק. פי' אם נישאת תוך שלשה חדשים וילדה והוא בן תשעה לראשון ונולד בביתו של שיני, וסבור כי הוא בנו וישא את בת הבעל הראשון שיש לו מאשה אחרת והיא אחותו מצד האב. ואם תלד אמו להאי בעל האחרון בן וישא (אותה זאת) [אשה וימות] בלא בנים ויבמה זה שסבור שהוא אחיו מאביו ונמצא (היבם) [מיבם] אשת אחיו מאמו שלא מאביו. ואם לא תלד אמו לשיני וימות וכסבורין שזה בנו ותינשא לשוק בלא חליצה. ואם יש לו אח מן הראשון שהוא אביו ונשא אשה ומת בלא בנים ואין שם אח אלא זה, וזה סבור שהוא מן האחרון ונמצאת אשת בנו של ראשון הזקוקה לו נישאת לשוק בלא חליצה, והוא הדין דאיכא למיחש לכל הקרובות הנאסרות מחמת אביו, כגון (אמו) [אחות] אביו ואשת אביו ואשת אחי אביו, וחדא מכולהי נקט דקריבא ליה טפי דהינו אחותו.
ומקשה היכא דקימ' לן דמעוברת היא תינשא דהשתא ליכא הבחנה, אלמ' תניא לא ישא אדם מעוברת חברו ומיניקת חברו. ומסיק סתם מעוברת למניקה קימ' ודילמ' מיעברא ומיעכר חלבה וקטלא ליה. פי' כיון שהיא מעוברת עתידה לילד ותהיה צריכה להניק את בנה וזה לא יפרוש ממנה, ואם תתעבר בימי הנקתה יתעכר חלבה וימות הולד, אי הכי מניקה (נמי) דידיה נמי יהא אסור להזקק לה, דידיה מסמסא ליה בביצים וחלב, דחבריה נמי ממסמסא ליה בביצים וחלב, לא יהיב בעל, ותיתי ותיתבעינהו ליורשים. אמ' אביי אשה בושה לבוא לבית דין והורגת את בנה.
<h2>דף מב:</h2>
אחד בתולות ואחד בעולות. ואמרי' הי נינהו בתולות הי נינהו ארוסות, הי נינהו בעולו' הי נינהו נשואות. אמ' רב יהודה הכי קאמ' אחד בתולות ואחד בעולות שנתאלמנו או שנתגרשו בין מן הנישואין בין מן האירוסין. ר' אלעזר לא עאל לבי מדרשא [אשכחיה לרב אסי א"ל מאי אמור לבי מדרשא], אמ' ליה הכי אמ' ר' יוחנן הלכה כר' (יוחנן) יהודה דאמ' הארוסות יינשאו והנשואות יתארסו, ולא גזרי' ארוסה אטו נשואה או אירוסין אטו נישואין. מכלל דיחידאה פליג עליה, ת"ק דאמ' לא ינשאו ולא יתארסו אחד ארוסות ואחד נשואות, אין, והתניא הרי שהיתה רדופה לילך (לילך) לבית אביה או שהיה לה כעס בבית חמיה, או שהיה בעלה זקן או חולה, או שהיתה חולה, או שהיה בעלה חבוש בבית האסורים, או שהיתה עקרה וזקינה קטנה או אילונית, או שאינה ראויה לילד שהיתה חולה, כולם צריכות להמתין שלשה חדשים דברי ר' מאיר, ר' יהודה מתיר ליארס ולינשא מיד. אלמ' מאן ת"ק דמתני' ר' מאיר, אמ' לו ר' אבה חזר בו ר' יוחנן, ואמ' רב יוסף כי הדר ביה ממתניתא (דבתרא) [דכרמא] הדר ביה, דתני' אמ' ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה שכולם צריכות להמתין שלשה חדשים, בין הארוסות בין הנשואות בין ראויות לילד [בין שאינן ראויות לילד]. והלכה כר' מאיר, חדא דהא ר' יוחנן דפסק הלכה כר' יהודה הדר ביה למיפסק הלכה כר' מאיר, ותו דאמר' בריש פר' אע"פ [כתובות נ"ד] ר' מאיר אומ' כל הפוחת לבתול' ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות. אחתיה דרמי בר פפא הות נסיבה לרב אויה אירכס כתובתה, אתא לקמיה דרב יוסף אמ' ליה מהו לשהוייה, אמ' ליה הכי אמ' רב יהוד' אמ' שמואל זו דברי ר' מאיר, אבל חכמ' אומר' משהא (את את) אדם אשתו שתים ושלש שנים בלא כתובה, אמ' ליה אביי והאמ' רב נחמן אמ' שמואל הלכה כר' מאיר בגזרותיו, אמ' ליה אי הכי זיל כתוב לה. (ובפ') [ובהלכת'] ואילו מלאכות שהאשה עושה לבעלה מיתינן הך מתניתא דלעיל פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה כול', ואמרי' עלה אמ' רב נחמן אמ' שמואל הלכה כר' מאיר בגזרותיו.
מיסתמיך ואזיל ר' אבהו (אפתחיה) [אכתפיה] דר' נחום שמעיה, מנקיט ואזיל מיניה הילכתא מחלוקת ואחר כך סתם מאי, אמ' ליה הלכה כסתם, סתם ואחר כך מחלוקת מאי, אין הלכה כסתם. מחלוק' דבריתא וסתם מתני' הלכה כסתם מתני', מחלוקת דמתני' וסתם דבריתא מאי, אמ' ליה (מאי) [וכי] דר' לא תנא ר' חייה מנא ליה.
<h2>דף מג.</h2>
אמימר שרא ליארס ביום תשעים, אמ' ליה רב אשי לאמימר והא רב ושמואל דאמרי תרויהו צריכה להמתין שלשה חדשים חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו. אמ' ליה ההיא לענין מניקה איתמר, דרב ושמואל דאמרי תרויהו צריכה להמתין עשרים וארבעה חודש חוץ מיום (שמת) [שנולד] בו וחוץ מיום שנתארסה בו, איני והא ההוא דעבד סעודת אירוסין ביום תשעים (ואפסקיה) [ואפסדיה] רבא, ההיא סעודת נישואין הואי. ומיכן מוכיח ששלשה חדשים שאמרו לימות החמה ולא לימות (הגשמים) הלבנה שהרי יום תשעים הושלמו שלשה חדשים כבר. ופסיק תלמ' והילכת' צריכה להמתין כ"ד חדש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו, וצריכה להמתין שלשה חדשים חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו.
ר' יוסי אומ' כל הנשים יתארסו, ר' יוסי אנשואות קאי, והכי קאמ' ליה לר' יהודה כל הנשים נשואות יתארסו כדקאמרת, ולא גזרינן אירוסין אטו נישואין, ומיהו בהא פליגנא עלך שלא חלקתה בין אלמנה לגרושה והתרתה אלמנה ליארס בתוך ימי אבלה, ואנא סבירא לי אלמנה מן הנישואין לא תיארס כל שלשים יום של ימי אבלה, מפני האיבול, והאי כל הנשי' יתארסו לאו למעוטי ארוסה לינשא, דהתם כר' יהודה סבירא ליה דגבי הבחנה ר' יוסי מיקל טפי מר' יהודה כדאמרן בפירקין דלעיל [ל"ה ע"א] אלא באבילות איכא לאיפלוגי עליה, וכמה אבל (אלה) [שלה] שלשים יום, ור' יהודה סבר אפילו אלמנה מן הנישואין מותרת ליארס תוך שלשים של אבלה, דאמ' רב חסדא קל וחומ' הוא זה, ומה במקום שאסור לכבס מותר לארס מקום שמותר לכבס אינו דין שיהא מותר לארס. דתנן שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס, ותניא קודם הזמן הזה ממעטין בעסיקתן מלישא ומליתן מלבנות ומלנטוע (ואחר כך) [ומארסין] ואין כותבין, ואין עושין סעודת אירוסין, אלמ' (עד) [ערב] תשעה באב אסורין לספר ולכבס ולארס מותר, תוך שלשים יום מקום שמותר לכבס אינו דין שיהא מותר לארס. דדוקא הגיהוץ והתספורת נאסרו תוך שלשים יום אבל הכיבוס לא נאסר אלא כל שבעה, וגיהוץ שלאחר שמכבסין אותו מגהיצין אותו בגהץ כמו שעושין לחדשים ונראין הישנים כמו חדשים, ואי אמרת כי תניא ההיא מתני' מארסין קודם דקודם, קודם שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה דהינו מראש חודש שגם לכבס מותר ותו ליכא קל וחומ', ואכתי איכא קל וחומ' ומה במקום שאסור לישא וליתן מותר לארס, מקום שמותר לישא וליתן דהינו תוך שלשים של אבל אינו דין שמותר לארס.
<h2>דף מג:</h2>
רב אשי אמ' שאני בין אבלות חדשה לאבלות ישנה, שאני בין אבלות דיחיד לאבלות [דרבים]. פי' קסבר ר' יוסי אע"ג דקודם תשעה באב הוא מותר לארס מפני שהיא אבלות ישנה ואבלות דרבים דקילא, אבל אבלות חדשה ודיחיד דחמירא אסור לארס תוך שלשים יום, וקימ' לן [עירובין מ"ו ע"ב] ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי. ירושלמי [הי"א] וכמה הוא האיבול שלשים יום, הדה דתימ' בנשים אבל באנשים שלשה רגלים בשיש לו בנים, אבל אם אין לו בנים מיד, בשיש מי שישמשנו, אבל אם אין לו מי שישמשנו מותר מיד, בשאין לו בניו קטנים אבל אם היו בניו קטנים מיד מותר, כהדה מעשה שמתה אשתו של ר' טרפון עד כשהיו בין הקרבות אמ' לאחותה הכנסי וגדלי את בני אחותיך אעפ"כ כנסה ולא הכירה עד שעברו עליו שלשים יום.
מתני'. ארבעה אחין נשואין ארבע נשים ומתו, אם רצה הגדול שבהם לייבם את כולן הרשות בידו, מי שהיה נשוי שתי נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה היתה אחת כשרה ואחת פסולה אם היה חולץ חולץ לפסולה ואם היה מייבם מייבם לכשרה.
<h2>דף מד.</h2>
ארבעה אחין ס"ד, אלא אימא ארבעה מאחין. הרשות בידו, ושבקינ' ליה והתניא וקראו לו [דברים כ"ה] הם ולא שלוחן, ודברו אליו שמשיאין לו עצה ההוגנת לו, שאם היה ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה אומ' לו מה לך אצל ילדה מה לך אצל זקנה כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה בתוך ביתך. לא צריכא דאיפשר ליה, אי הכי אפי' טובא נמי, עיצה טובה קמ"ל כי היכי דלימטיינהו עונה בחדש. שעונת תלמ' חכמ' מערב שבת לערב שבת. ירושלמי [הי"ב] דלמה תלת עשר אחין הויין מיתו תרי עשר בלא בנים, אתיין בעיין מתייבמה קומי ר', אמ' ליה ר' זיל ייבם, אמ' לית בחיל, והם אומרת כל חדא וחדא אנא זייננא ירחא. ומאן זיין ירחא דעיבורא, אמ' ר' אנא זייננא ירחא דעיבורא, וצלי עליהון ואזלון להון, בתר תלת שנין אתון טעינין תלתין ושיתא מיינוקין, אתון וקמון להון קומי דרתא דר', סלקין ואמרין ליה אית לרע קרא דמיינוקין בעיין משאל בשלמך, אדיקר' מן כותא וחמתון, אמ' לון מה עיסקכון, אמרון ליה אנן בעיין תתן לן ההוא ירחא דעיבורא, ויהיב להון ההוא ירחא דעיבורא. פי' דלמה בלשון יוון מעשה כלומ' מעשה שהיה. ומיכן מוכיח דהלכה כחכמ', דהא ר' בתר אבה שאול הוה ולמה היה מחזר כל כך על הייבום, אלא ודאי משום דהלכה כחכמ' דאמרי יבמה יבוא עליה מכל מקום.
מי שהיה נשוי שתי נשים כול'. ונייבם לתרויהו, אמ' ר' חייה בר אבה אמ' ר' יוחנן אמ' קרא [דברים כ"ה] אשר לא יבנה את בית אחיו, כיון שלא בנה שוב לא יבנה את בית אחיו, בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים, וניחלוץ לתרויהו, אמ' מר זוטרא בר טוביה אמ' רב אמ' קרא בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ שני בתים, וניחלוץ לחדא ונייבם לחדא אמ' קרא אשר לא יבנה את בית אחיו כיון שבנה שוב לא יבנה, ונייבם לחדא וניחלוץ לחדא, אמ' קרא [שם] אם לא יחפוץ הא חפץ ייבם וכל העולה לייבום עולה לחליצה, וכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה ואע"ג דליכא אלא עשה דבית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים ולאו הבא מכלל עשה עשה, ואפי' חייבי לאוין חולצין ולא מייבמין וכל שכן חייבי עשה ולא נידרוש אם לא יחפוץ, הכא שאני דרחמ' פטרה מייבום ואסרה להתייבם והוא הדין דפטרה נמי מחליצה, אבל שאר חייבי לאוין לא פטר' הבורא מלהתייבם (ולא) [אלא] איסור הלאו גורם להם, ואדרבה אמרי' דאתי עשה ודחי את לא תעשה, והיכא דאיכא עשה ולא תעשה כגון אלמנה לכהן גדול [כ' ע"א] לא מציא לאייבומי ודין היה שלא תחלוץ אלא יבמתו ריבה, ודוקא [ההיא] מרבה יבמתו משום דכתיב יבמתו דבת ייבום הות אי לאו שאיסור אחר גורם, אבל הצרה שפוטר הבורא מלהתייבם אינו יכול להזקיקה חליצה מריבויא דיבמתו, אלא אמרי' אם לא יחפוץ, לא הצריך הבורא חליצה אלא למי שהצריך ייבום אבל זו שפטרה מייבום פטרה נמי גם מחליצה.
היתה אחת כשרה ואחת פסולה, כגון שהיתה גרושה או חללה שהיא פסולה לכהן, יחלוץ לה ויפטור הכשרה ותהא ראויה לכהן, ולא יחלוץ לה ויפסלנה. אמ' רב יוסף כאן שנה ר' לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין להם. פי' אין זה דומה לכופין על מדת סדום, ומשום הכי איצטריך רב יוסף למילף הא מילתא ממתני', דכופין על מדת סדום הוא היכא דקאי ההוא דקא בעי הנאה וקא תבע כגון חצר דלא קימ' לאגרא וגברא דעביד למיגר, וקא בעי ההוא גברא למידר התם, אבל הכא לא קאי כהן דבעי למיסבה, דומיא דמי בורו, דלא קאי התם גברא דתבע להו, ואפי' הכי שנה ר' דלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם, דאע"ג דלא אתי השתא אתי למחר וליומחרא.
מתני'. המחזיר גרושתו והנושא את חלוצתו והנושא את קרובת חלוצתו יוצי' והולד ממזר דברי ר' (יעקב) [עקיבא] וחכמ' אומ' אין הולד ממזר, ומודים בנושא את קרובת גרושתו שהולד ממזר. פי' המחזיר גרושתו משנישאת קאי בלא יוכל, והנושא את חלוצתו קאי בלא יבנה, והנושא את קרובת חלוצתו, מקש' בגמ' דאינה אלא מדרבנן. ומודים חכמים בנושא את קרובת גרושתו שהולד ממזר מפני שהיא חייבי כריתות.
ומקשה ואמ' ר' עקיב' קרובת חלוצתו הוי ממזר, והאמ' ריש לקיש כאן שנה ר' אחות גרושה מדברי תורה ואחות חלוצה מדברי סופרים כדאמרן לעיל בפירקין [מ' ע"ב], ומסיק אמ' ר' חייה בר אבה אמ' ר' יוחנן הינו טעמ' דר' עקיבה אמ' קרא [דברים כ"ה] בית חלוץ הנעל הכת' קראה ביתו, עשה החלוצה כאילו היא אשתו להיאסר בקרובותיה, ודוקא אחר חליצה קראה הכת' ביתו אבל בעודה שומרת יבם לא, דהא אמרן בפר' דלעיל דר' עק' לית ליה זיקה ואפי' בחד אחא.
<h2>דף מד:</h2>
תניא המחזיר גרושתו, והנושא את חלוצתו, והנושא קרובת חלוצתו ר' עקיבא אומ' אין לו בה קידושין ואינה צריכה הימינו גט, והיא פסול' וולדה פסול, וכופין אותו להוציא. וחכמ' אומ' יש לו בה קידושין וצריכה ממנו גט והיא כשרה וולדה כשר. והיא כשרה למאי, אילימ' לקהל פשיטא משום דזניא איפסילא מקהל, אלא ודאי לכהונה. לא שתינשא לכהן שהיא גרושה, אלא שאם היתה בת כהן לא נפסלה בבעילה זו מתרומה דבי נשה כדאמרי' לקמ' בפ' אלמנה לכהן גדול [ס"ט ע"א] מי שזר אצלה מעיקרא הוא שפוסלה מתרומה דבי נשא יצא מחזיר גרושתו שלא היה זר אצלה מעיקרא, וכן נמי הנושא את חלוצתו וולדה כשר לכהונה שבתה כשרה להינשא לכהן דאמ' קרא [דברים כ"ד] תועבה היא, היא תועבה ואין בניה תועבין.
אמ' רבה בר בר חנא אמ' ר' יוחנן הכל מודים בגוי ועבד הבא על בת יש' שהולד ממזר. מאן הכל מודים שמעון התימני, דאע"ג דאמ' שמע' התימני אין ממזר מחייבי לאוין, הני מילי בחייבי לאוין דתפשי בהו קידושי, אבל הני דלא תפשי בהו קידושי כחייבי כריתות דמו.
<h2>דף מה.</h2>
רב אחא שר הבירה ור' תנחום בריה דר' חייה איש כפר עכו פרוק הנהו שבוייאתא דאתאי מן ארמין לאנטוכיא, הות בה [חדא] דהות מיעברא (דגוי) [מגוי], אתו לקמיה דר' אמי, אמ' להו ר' יוחנן ור' אלעזר ור' חנינה דאמרי גוי ועבד הבא על בת יש' הולד ממזר, אמ' רב יוסף רבותא למיחשב גברי, והא רב ושמואל בבבל ור' יהושע בן לוי ובר קפרא בארץ יש' ואמרי לה חלופי בר קפרא ומעיילי זקני דרום, דאמרי גוי ועבד הבא על בת יש' שהולד כשר [ור' יהושע בן לוי אמ' הולד מקולקל, מקולקל למאי, א[י]לימא לקהל והאמ' ר' יהושע בן לוי הולד כשר], אלא לכהונה, וכולהו אמוראי דמכשרי מודו דולד פגום לכהונה הוי מקל וחומ', ומה אלמנה לכהן גדול שאין איסורה שוה בכל בנה פגום, זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום, וכי תימ' איכא למיפרך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת, הכי נמי כיון דבעלה פסולה, דאמ' ר' יוחנ' משום ר' ישמעאל מנין לגוי ועבד שבאו על כהנת לויה ויש' שפסלוה שנ' [ויקרא כ"ב] ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה, מי שיש לו אלמנות וגירושין בה יצאו גוי ועבד שאין להן אלמנות וגירושין בה.
<h2>דף מה:</h2>
אמרי נהרדעאי משמ' דר' יעקב לדברי הפוסל פוסל אפי' בפנויה ולדברי המכשיר מכשיר אפי' באשת איש, ושניהם לא למדוה אלא מאשת אב, מאן דפסיל סבר מה אשת אב דלא תפשי בה קידושי והולד ממזר אף כל דלא תפשי בה קידושי והולד ממזר, ומאן דמכשר סבר מה אשת אב דלדידיה לא תפשי בה קידושי אבל לאחר תפשי בה קידושי לאפוקי הני דלא תפשי בהו קידושי כלל. אמ' ליה רב אחא בר רב לרבינא איקלע אמימר לאתרין ואכשר [בין] בפנויה בין באשת איש, ומסיק תלמ' והילכת' גוי ועבד הבא על בת יש' הולד כשר בין בפנויה [בין] באשת איש.
רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל, ואע"ג דאמ' מר כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך, כיון דאמו מיש' מקרב אחיך קרינא ביה. פי' זה היה בנו של איסור גיורא והיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ומינהו בגבאים הממונים על (ארץ) יש' מפני שהיתה אמו ישראלית, עיין בפסקיי בפ' אחד דיני ממונו'.
ההוא דהוו קרו ליה בר ארמאיתא, אמ' רב אסי מי לא טבלא לנידותה. פי' שלא טבלה אמו כשנתגיירה והרי היא גויה, ואמ' רב אסי כיון שטבלה לנידותה כדת יהודית הוה לה כאילו טבלה לשם גירות. ההוא דהוו קרו ליה בר ארמאי אמ' ר' יהושע בן לוי מי לא טבל לקירויו, כיון שטבל לקירויו כדת יש' כאילו טבל לשם גירות דמי.
אמ' רב חמא בר גוריא אמ' רב הלוקח עבד מן הגוי וקדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין מאי טעמ' גוי גופיה לא קני ליה, למעשה ידיו הוא דקני ליה, ומאי דקני ליה מקנו ליה הוא ליש', כיון דקדם וטבל לשם בן חורין אפקעיה לשיעבודיה מיניה. פי' גוי לא קני גופו של עבד כי אם למעשה ידיו, כדאמ' לקמ' ולא הם קונין זה מזה, ומה שיש לו מוכר ליש', והילכך אם קדם וטבל לשם בן חורין קודם שיטבול לשם עבדות קנה עצמו בן חורין ומפקיע שיעבודו של יש' ממנו, אבל אם טבל תחלה לשם עבדות כבר קנה גופו באותה טבילה ואינו יכול לטבול עוד לשם בן חורין בלא דעת רבו, כדרבא דאמ' רבא הקדש חמץ (ושיעבוד) ושיחרור מפקיעין עצמן מידי שיעבוד. פי' אם עשה שורו אפותיקי והקדישו למזבח דהויא קדושת הגוף פקע שיעבודא דקמא, אבל קדושת בדק הבית לא מפקע, כדתנן בערכין [כ"ג ע"ב] מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו. או אם עשה חמיצו אפותיקי לגוי והרי הוא מונח בידו של יש', ובאו שש שעות של ערב הפסח פקע שיעבוד הגוי הואיל ולא הוי ממש דידיה וחייב זה לבערו. ואם עשה עבדו אפותיקי לחברו ושיחררו משוחרר ופקע ממונו של זה וגובה ממקום אחר.
<h2>דף מו.</h2>
מותיב רב חסדא מעשה בבלוריא הגיורת שקדמו עבדיה וטבלו לפניה ובא מעשה לפני חכמ' ואמרו קנו עצמן בני חורין, לפניה אין לאחריה לא. פי' דוקא כשטבלו עבדיה תחלה שכבר נתגיירו ועודה עדין גויה אז קנו עצמן בני חורין, אבל אם לאחר שנתגיירה היא טבלו עצמן לשם בני חורין (מה) לא מהני להו מידי, אלמ' גבי ישרא' לא אמרי' קנה עבד עצמו בן חורין, אמ' ליה רבא לפניה בין בסתם בין במפרש, שגם טבילת סתם לשם חירות היא שאין עבד גוי טובל לשם עבדות, אבל לאחריה במפרש אין בסתם לא, שאם פירש ואמ' לשם בן חורין אני טובל אז קנה עצמו בן חורין, אבל בסתם לא, שיש לומ' לשם עבדות טבל כמו שטובלין כל עבדי יש'. אמ' רב (שיא) [שימי] לא שנו אלא בלוקח מן הגוי אבל גוי גופיה קני. פי' דוקא יש' שקנה מן הגוי עבד לא הקנהו לו כי אם למעשה ידיו ויכול להקדים ולטבול לשם בן חורין, אבל גוי בן חורין שמכר עצמו ליש' קני גופו, ואם קדם ואמ' אני טובל לשם בן חורין לא קנה עצמו, דכת' [ויקרא כ"ה] וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו אתם קונין מהם ולא הם קונין מכם ולא הן קונין זה מזה. ולא הן קונין מכם למאי הילכתא, אילימ' למעשה ידיו, אלא גוי לא קני ליה ליש' למעשה ידיו והכת' [שם] או לעקר משפחת גר, ואמ' מר משפחת גר זה הגוי, אלא לגופיה וקאמ' רחמ' אתם קונין מהם.
גופה, אמ' רב יהודה אמ' שמואל וצריך להוקפו במים. פי' כשמטבילו לשם עבדות יתקפנו במים, שלא יקדים ויאמ' לשם בן חורין אני טובל, אלא יראה כי לשם עבדות הוא מטבילו.
מנימין עבדיה דרב אשי [בעא לאטבוליה] מסריה ניהליהו לרבינא ולרב אחא בריה דרבא, אמ' להו חזו דמיניכו קא בעינא ליה, רמו ליה אסירא בצואריה רצועה כעין אפסר, ארפו ליה וצמצימו ליה, ארפו ליה כי היכי דלא תיהוי חציצה, וצמצימו ליה כי היכי דלא ליקדום ולימא, בהדי דדלייה לרישיה ממיא אנחו ליה זולתא (דומנא) [בטינא] ארישיה ואמרו ליה זיל אמטי לבי מרך, כלי מלא טיט שמו עליו כדי לכובשו בעבדות מיד.
ר' חייה בר אבה איקלע לגבלא חזא בנות יש' דמיעברי מגוים שמלו ולא טבלו, חזא חמרא דמזגי גוים ושתו יש'. פי' הכלי של יין היה ביד יש' וגוי מוזג המים לתוכן. חזא תורמוסא דשלקי גוי ואכלי ולא אמ' להו ולא מידי, אתא לקמיה דר' יוחנן אמ' ליה צא והכרז על בניהם שהם ממזרים, ר' יוחנן לטעמ' דאמ' ר' חייא בר אבה אמ' ר' יוחנן גוי ועבד הבא על בת יש' הולד ממזר, ולית הילכת' כותיה.
ועל יינן משום יין נסך משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. ועל תורמוסן לפי שאינן בני תורה [ואסרן משום בשולי גוים], הא בני תורה שרו, והאמ' ר' שמואל בר רב יצחק אמ' רב כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים, ר' יוחנן כאידך לישנא סבירא ליה דאמ' ר' שמואל בר רב יצחק כל שאינו עולה על שולחן מלכים אין בו משום בישולי גוים, ואע"פ שאין התורמוס נאכל כמות שהוא חי כיון שאינו עולה על שולחן מלכים אין בו משום בישולי גוים, וטעמ' דאינן בני תורה הא היו בני תורה שרו, וכיון דר' יוחנן סבירא ליה הכי הילכת' כותיה, דקימא לן [ביצה ד' ע"א] רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן.
ת"ר גר שמל ולא טבל ר' אליעז' אומ' הרי זה גר שכן מצינו באבותינו שעמדו על הר סיני שמלו ולא טבלו ונכנסו תחת כנפי השכינה במילה בלבד. טבל ולא מל ר' יהושע אומ' הרי זה גר שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו. פי' ר' יהושע סבר דטבלו בהר סיני, ור' אליעז' סבר לא טבלו, וחכמי' אומ' טבל ולא מל מל ולא טבל אינו גר עד שימול ויטבול, [אמ' ר' חייה בר אבא אמ' ר' יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול], פשיטא, יחיד ורבים הלכה כרבים, מאן חכמ' ר' יוסי, דתניא הרי שבא ואמ' מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך דברי' ר' יהודה, ר' יוסי אומ' אין מטבילין. פי' מטבילין אותו והרי הוא כיש' מעליא ואין צריך לבדוק בעדים אם מילתו לשם מצוה, מה בכך, אם אין מילתו מילה הואיל וטבל בטבילה סגי, ור' יוסי אומ' אין מטבילין שמא ערבי מהול או גבנוני מהול הוא וצריך להטיף ממנו דם ברית דר' יוסי בעי תרתי, לפיכך הואיל ולר' יהודה בחדא סגי מטבילין בשבת גר שמל אתמול בפנינו דבמילה סגיא לה, וכי מטבלינן ליה בשבתא לא מתקינינן גברא. ור' יוסי אומ' אין מטבילין דתרתי בעי ותקוני גברא בשבתא לא מתקנינן.
<h2>דף מו:</h2>
אמ' רבה הוה עובדא בי ר' חייה ור' יוסי מתני בי רב הושעיה ביר' חייה שגם הוא היה עמהם, אתא לקמיהו גר שמל ולא טבל אמרו ליה שהי כאן ונטבלנו למחר, ש"מ תלת, ש"מ גר צריך שלשה. פי' מדאמ' רב ספרא שגם ר' הושעיה היה עמהם והיה שלשה. וש"מ אינו גר עד שימול ויטבול, וש"מ אין מטבילין [גר] בלילה.
אמ' ר' חייה בר אבה אמ' ר' יוחנן גר צריך שלשה, משפט כת' ביה, משפט אחד יהיה לכם ולגר [במדבר ט"ו], והכי נמי אמרי' לקמ' [מ"ז ע"א] ת"ר ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו [דברים א'], מיכן אמ' ר' יהודה גר שנתגייר בבית דין הרי זה גר כול'. ואי קשיא הא אמרן לעיל [מ"ה ע"ב] מי לא טבל' לקירויו מי לא טבלה לנידתה, והא [התם] דליכא תלתא והוו גירי. יש לומ' היכא צריך תלתא בשעה שנכנס תחת כנפי השכינה ורוצה לישא בת יש', אבל אם עמד בחזקת יש' והיה טובל לקירויו אע"פ שלא טבל בפני שלשה די לנו, ודמיא הא לקידושין שהמקדש בעד אחד אינן קידושין, אבל אם ראינו שעמדה עמו בחזקת אשה ונתיחדה עמו צריכה ממנו גט, ואע"פ שלא ראו עדים שבא עליה וקידשה בביאה אנו מחזיקים אותה במקודשת כיון שיושבת תחתיו כאשה תחת בעלה, והם הכי נמי הכא כיון שאנו רואים שהוא נוהג תורת יש' הרי הוא גר גמור.
ת"ר מי שבא ואמ' גר אני יכול נקבלנו, ת"ל אתך במחוזק לך. פי' אם מוחזק לך שמל וטבל הרי זה גר, ואם לאו אינו גר, שמא ערבי מהול הוא, עד שנטיף ממנו דם ברית ויטבול בפנינו. בא הוא ועדיו עמו מנין, ת"ל וכי יגור, בארץ אין לי אלא בארץ, בחוצה לארץ מנין, (ת"ל וכי יגור, בארץ אין לי אלא בארץ בחוצה לארץ מנין) ת"ל אתך בכל מקום שאתך, אם כן מה ת"ל בארץ, בארץ צריך להביא ראיה בחוצה לארץ אין צריך להביא ראיה. פי' בארץ חיישינן דילמ' משום שבחא דארץ יש' משקר, הילכך צריך להביא ראיה שבבית דין נתגייר, אבל בחוצה לארץ אינו צריך להביא ראיה דודאי לא משקר דברי ר' יהודה, וחכמ' אומ' בין בארץ בין בחוצה לארץ צריך להביא ראיה, ואלא הכת' בארץ, ההיא דאפי' בארץ נמי מקבלין גרים, סד"א משום טובה דארץ יש' הוא דמיגיירי והשתא [נמי] דליכא טובה [פי' דפסק ממנה זבת חלב ודבש] איכא לקט שכחה ופיאה ומעשר עני קמ"ל.
<h2>דף מז.</h2>
אמ' ר' חייה בר אבה אמ' ר' יוחנן הלכה בין בארץ בין בחוצה לארץ צריך להביא ראיה, פשיטא יחיד ורבים [הלכה כרבים], מהו דתימ' מסתבר טעמיה דר' יהוד' דקא מסייעי ליה קראי קמ"ל. ונר' לי שכל זה כגון שהיינו מכירים בו שהיה גוי ואנו מסתפקין שמא ערבי מהול הוא, אבל אם לא הכרנו בו אינו צריך להביא ראיה, שמתוך שיכול לומר בן יש' אני ואומ' כי אני גר נאמן.
ת"ר ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו [דברים א'], מיכן אמ' ר' יהוד' גר שנתגייר בבית דין הרי זה גר, בינו לבין עצמו אינו גר. פי' מדסמך הכת' גר אצל ושפטתם ש"מ שצריך להתגייר לפני שלשה כמשפט. ומעשה באחד שבא לפני ר' יהודה ואמ' נתגיירתי ביני לבין עצמי אמ' לו יש לך עדים אמ' לו לאו, אמ' לו יש לך בנים אמ' לו הין, אמ' לו נאמן אתה לפסול את עצמך ואין אתה נאמן לפסול את בניך. פי' שאם היו עדים מעידים שלא נתגייר בבית [דין] אלא בפניהם בלבד אז לא היה גירותו גירות וגם בניו היו פסולין, ואי אמרת הכא נמי נימ' מי לא טבל לקירויו ואפי' שלא בבית דין כיון שעומד בחזקת יהדות כדכתבית לעיל [מ"ו ע"ב]. יש לומ' כגון שחקרו אותו ואמר שלא טבל לקירויו, דהא ר' יהודה או הא או הא בעי כדאמרן לעיל [שם], ואע"פ שמילתו לא היתה בכשרות היה נכשר בטבילה בלבד, וטבילת קירויו כך הוא כמו טבילת גירותו, אמ' לו נאמן אתה לפסול את עצמך. (וא)פי' לא תימ' דוקא לר' יהודה הוא דנאמן דקסבר אדם משים עצמו רשע, כדתנ' לעיל בפ' כיצד [כ"ה ע"א] ר' יהודה אומ' הרגתיו לא תינשא אשתו מפני שהוא רשע לפי דבריו ואינו נאמן להעיד, אלא אפי' ת"ק דאמ' הרגתיו תינשא אשתו דסבירא ליה כרבא דאמ' אין אדם משים עצמו רשע, מודה הכא דהוא נאמן שאין זה רשע מה שאומ' נתגיירתי ביני לבין עצמי, ואדרבה מצוה היא [אלא] שלא כיון לעשותה כהוגן, ולא דמי לאומ' פל' רבעני לרצוני או הרגתי בעליך שמעיד על עצמו שעשה רשע, אלא בהא אמרי' שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואסור בבת יש' עד שיחזור ויטבול או יטיפו ממנו דם ברית בפני בית דין, ודמי האי למאן דאמ' לאשה קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני שהוא אסור בקרובותיה דשוינהו אנפשיה חתיכה דאיסורא [קידושין ס"ה ע"א]. ומקשה ומי אמ' ר' יהודה אבניה לא מהימן והתניא יכיר [דברים כ"א] יכירנו לאחרים, מיכן אמ' ר' יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכורי, וכשם שנאמן אדם לומ' זה בני בכורי כך נאמן לומ' זה בן גרושה ובן חלוצה, וחכמ' אומ' אינו נאמן. פי' אע"ג דמוחזק לן בחד דהוא בכור ואתא אב ואמ' אין זה בכור אלא זה נאמן כדאמרי' ביש נוחלין [ב"ב קכ"ז ע"ב] וכן הוא נאמן לומר זה הוא בן גרושה ובן חלוצה. ואי קשיא והרי עושה עצמו רשע כשאומ' באתי על הגרושה והולדתי זה, וכן נמי מאי דתנן בפ' עשרה יוחסין [קידושין ע"ח ע"ב] האומ' בני זה ממזר הוא אינו נאמן ר' יהודה אומ' נאמן, ואמאי והרי משים עצמו רשע באומרו באתי על הערוה והולדתי ממנה זה, והיכי נאמן, והתנן ר' יהודה אומ' הרגתיו לא תינשא אשתו שכיון ששם עצמו רשע אינו נאמן להעיד, ואפי' רבא דסבר אין אדם משי' עצמו רשע ותינשא אשתו, התם משום דפלגינן דיבורא ואמרי' ראהו שנהרג אבל לא הרגו הוא, וכן מי שאומ' פל' רבעני לרצוני אמרי' אמת שרבעו אבל לא לרצונו אלא לאונסו, אבל הכא מאי נימ' כיון שאין אתה מאמינו שבא על הערוה אם כן אין זה ממזר, וקשה בעיני לתרץ כגון שעשה תשובה עכשיו ואפי' הכי נאמן, דאם כן בהרגתי את בעליך יהא נאמן אם עשה תשובה, אלא כיון שמעיד על מעשה שעשה ברשעו אע"פ שבעת ההגדה אינו רשע אינו נאמן, דבענן ראייה והגדה בכשרות דכת' [ויקרא ה'] והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד וגו', בענן ראיית העדות והגדתו לבית דין בכשרות. והנכון בעיני לתרץ, כגון שלא שם עצמו רשע בעדותו שאמ' כך כשנשאתיה לא ידעתי שהיא גרושה, וכשנודע פירשתי ממנה מיד, וכן כשבא על הערוה אמ' נתחלפה לי הערוה באשתי, והוא הדין גבי הרגתיו אם אמ' לא הרגתיו בפשיעה אלא משיצאת האבן מתחת ידי הוציא בעלה את ראשו וקיבלה נאמן הוא ותינשא על פיו. וחכמ' אומ' אינו נאמן לא לפוסלו ולא לשומו כבכור היכא דמוחזק לן באחד שהוא בכור, אך אם לא היינו מוחזקין באחד מהן שהוא בכור נאמן האב לומ' זה בני בכורי, ולהכי אתא יכיר בצריך הכרה ואפי' בנכסים הבאים לאחר מכן כדאמרי' ביש נוחלין [שם]. ומתרץ רב נחמן בר יצחק הכי קאמ' ליה לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי, פי' שאתה אומ' שלא נתגיירת לפני בית דין הרי אתה גוי ולגבי נפשך שוית לבת יש' אנפשך חתיכא דאיסורא עד שתחזור ותתגייר בפני בית דין, אבל להעיד על בניך אי אתה נאמן שאין עדות לגוי ובחזקת כשרות הן עומדין, ואע"פ שטבל עכשיו בבית דין דהוי יש' גמור ומעיד על בניו שעשאן בפסלות אינו נאמן, כיון שמעיד על מה שעשה בגיותו, דבענן שתהא ראיית המעשה והגדת בית דין בכשרו' כדפרישית.
רבינא אמ' הכי קאמ' ליה יש לך בנים אין [יש לך בני בנים אין] אתה נאמן לפסול את בניך ואי אתה נאמן לפסול את בני בניך. תניא נמי הכי ר' יהודה אומ' נאמן הוא על בנו קטן ואינו נאמן על בנו גדול, אמ' ר' חייה בר אבה אמ' ר' יוחנן לא קטן קטן ממש ולא גדול גדול ממש, אלא קטן ויש לו בנים זהו גדול גדול ואין לו בנים זהו קטן. פי' אתה נאמן לפסול את בניך אם אין להם בנים וכל הבנים שיולידו יהו פסולין עד לעולם, וזהו מה שאומ' בברית' כי הוא נאמן על בנו קטן, אבל אם יש להן בנים אפי' על בניו אינו נאמן שאם יפסול את בניו נמצא שפוסל גם בני בניו, וזהו מה שאומ' בבריתא ואינו נאמן על בנו גדול. ופסיק תלמ' והילכת' כותיה דרב נחמן בר יצחק, והתניא כותיה דרבינא, ההיא לעינין יכיר תניא. פי' בההיא בריתא דיכיר (תניא) דאמ' זה בן גרושה ובן חלוצה שאינו גוי התם מחלק בין בנו קטן לבנו גדול, אבל הכא דעושה עצמו גוי אפי' אין לו בני בנים אינו נאמן על בניו. ולעניין פלוגתא דר' יהודה ורבנן איפסיקא הילכת' ביש נוחלין [ב"ב קכ"ז ע"ב] כר' יהודה דאמ' שהוא נאמן לפסול את בניו.
ת"ר גר שבא להתגייר, אומ' לו מה ראית שבאת' להתגייר, אי אתה יודע שיש' בזמן הזה דווים דחופים מסוחפים מטורפים, אם אמ' יודע אני ואיני כדיי מקבלין אותו מיד, ומודיעין לו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופיאה ומעשר עני, ומודיעין אותו עונשין של מצוות, ואומ' לו הוי יודע שעד שלא באתה למידה זו אכלתה חלב אי אתה ענוש כרת, חיללתה שבת אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו אכלתה חלב אתה ענוש כרת חיללתה שבת אתה ענוש סקילה, וכשם שמודיעין אותו עונשן של מצות כך מודיעין אותו [מתן] שכרן של מצות, ואומ' לו הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים שבזמן הזה אינן יכולין לקבל לא רוב טובות ולא רוב פורעניות (של) [על] עונשין של עבירות שהיו כלים בעונם, אלא הכל שמור לעתיד לבוא בין השכר בין הפורענות, ואין מרבין עליו דברים ואין מדקדקים עליו, קיבל עליו מלין אותו מיד, נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה חוזרין ומלין אותו שנייה, נתרפא מטבילין אותו מיד, ושני תלמידי חכמ' עומדין על גביו ומודיעין אותו מקצת מצוות חמורות ומקצת מצוות קלות. פי' אע"פ שהודיעוהו בעת המילה עוד חוזרין ומודיעין אותו בעת הטבילה, שעכשיו הוא נכנס לכלל גירות. טבל ועלה הרי הוא כיש' לכל דבר, וכן אשה נשים מושיבות אותה במים עד צוארה, ושני תלמ' חכמ' מוסרין לה מבחוץ ומודיעין אותה מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, אחד (גוי) [גר] ואחד עבד משוחרר, ובמקום שהנדה טובלת שם גר ועבד משוחר' טובלין, וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר.
<h2>דף מז:</h2>
אמ' מר גר שבא להתגייר אומ' לו מה ראיתה שבאתה להתגייר, מאי טעמ' משום דר' חלבו, דאמ' ר' חלבו קשים גרים ליש' כספחת, שנ' [ישעי' י"ד] ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב, וקא דריש ונספחו לשון ספחת, ומפני שאוחזין מעשה אבותיהן ויש' למדין מהן הם קשים ליש'.
ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני, דאמ' ר' חייה בר אבה אמ' ר' יוחנן בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן להישבון, וכיון שהממון חשוב הרבה בעיניהם אולי יפרוש. אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו, אמ' ר' אלעז' מאי קראה [רות א'] ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה. קיבל עליו מלין אותו מיד, דלשהויי מצוה לא משהינן. נתרפא מטבילין אותו מיד, נתרפא אין לא נתרפא לא, משום דמיא מרזו מכה. פי' ולטבול קודם שימול אי איפשר דאכתי גברא לא חזי ואין טבילה עולה לו קודם שימול. וראיתי מקשים ממאי דאמרי' לקמ' בפרק הערל [ע"ח ע"א] נכרית שנתגיירה בנה אין צריך טבילה ופריך והא הויא חציצה, ומשני שני עובר דהינו רבותיה. ומשמ' דהא לאחר מהני טבילה מיקמי מילה. ומתרצים דלאו דוקא נקט בנה אלא בבת מיירי. ונר' לי לתרץ דאפי' אי גרסי' בנה לא קשיא, דהתם מיגו דסלקא טבילה לאמה סלקא נמי לבנה ואינו חסר אלא מילה ככל בר יש', אבל לעולם גוי שטבל קודם שמל ולא כלום היא.
ושני תלמ' חכמ' עומדים לו על גביו, והא אמ' ר' חייה בר אבה גר שנתגייר צריך שלשה, אמ' ליה ר' יוחנן לתנא תני שלשה.
טבל ועלה הרי הוא כיש' לכל דבר, למאי הילכתא דאי הדר ביה ומקדש יש' משומד הוא וקידושיו קידושין.
אחד גר ואחד עבד משוחרר, קס"ד לקבל. פי' כמו שהגר צריך לקבל מרצונו ואין מטבילין אותו בעל כרחו, כך עבד משוחרר כששיחררו וצריך להטבילו כדי להתירו בבת יש', צריך העבד לקבל עליו מרצונו, ואם לא קיבל עליו מרצונו אין מטבילין אותו בעל כרחו, ורמינהי במ' דב' אמ' בגר אבל עבד אין צריך לקבל. פי' דכיון דמל וטבל לשם עבדות ושייך במצוות כנשים [חגיגה ד' ע"א] אינו צריך לקבל עליו בטבילת שיחרור.
<h2>דף מח.</h2>
ואסקה רב פפא דהאי דתניא אחד גר ואחד עבד משוחרר לענין טבילה תניא. פי' שכמו שהגר צריך טבילה כך עבד משוחרר נמי צריך טבילה, ולא סגי ליה בטבילה קמיתא דלשם עבדות, אבל לקבל אינו צריך, ודוקא עבד [ישראל] שנשתחרר דכבר הוה שייך במצות אין צריך לקבל, אבל הלוקח עבד מן הגוי דלא הוה שייך במצוות ורוצה למולו ולהטבילו לשם עבדות צריך העבד לקבל, ואם לא קיבל עליו עול המצות אין מלו ומטבילו לשם עבדות, דתניא אחד גר ואחד לוקח עבד מן הגוי צריך לקבל.
<h2>דף מח:</h2>
ת"ר מקיימין [עבדים שאינן מולין] דברי ר' ישמעאל, ר' עקיב' אומ' אין מקיימין, אמ' לו ר' ישמעאל הרי הוא אומ' [שמות כ"ג] וינפש בן אמתך והגר, אמ' לו ר' עקיבה בלוקח עבד בין השמשות [ולא הספיק למולו] הכת' מדבר. וקימ' לן [עירובין מ"ו ע"ב] הלכה כר' עקיבה מחברו. דכול' עלמ' מיהת וינפש בן אמתך בעבד ערל הכת' מדבר, מאי משמע דתניא וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר, אתה אומ' בעבד ערל או אינו אלא בעבד מל, כשהוא אומ' [דברים ה'] למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הרי עבד מל אמור, הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך בעבד ערל הכת' מדבר. והגר זה גר תושב, אתה אומ' זה גר תושב או אינו אלא גר צדק, כשהוא אומ' וגרך אשר בשעריך הרי גר צדק אמור הא מה אני מקיים והגר זה גר תושב. פי' שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבלות והזהירו הכת' על חילול השבת דמחלל שבת כעובד ע"ז.
אמ' ר' יהושע בן לוי הלוקח עבד מן הגוי ולא רצה למול מגלגל עמו עד שנים עשר חודש ומוכרו לגוים.
שלח רבין משמיה דר' אילעא וכל רבותיי אמרו לי משמו, איזהו עבד ערל שמותר לקיימו זה שלקחו רבו על מנת שלא למולו.
יתיב ר' אמי ור' חנינה ור' יצחק נפחא ויתבי וקאמרי, עיר אחת היתה בארץ יש' שלא רצו עבדיה למול, גילגלו עמהם עד שנים עשר חודש וחזרו ומכרום לגוים, כמאן כי האי תנא דתניא הלוקח עבד מן הגוי [ולא רצה למול] מגלגל עמו עד שנים עשר חודש ומוכרו לגוים.
<h2>דף מט.</h2>
מתני'. איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבוא דברי ר' עקיבה, שמעון התימני אומ' כל שחייבין עליו כרת בידי שמים והלכה כדבריו, ר' יהושע אומ' כל שחייבין עליו מיתת בית דין, אמ' שמעון בן עזיי מצאתי מגילת יוחסין בירושלם וכת' בה איש פל' ממזר מאשת איש לקיים דברי ר' יהושע. פי' כל שהיא אסורה לו משום קורבה ואע"פ שאין שם כרת אלא לאו, כגון אנוסת אביו דר' יהוד' דנפקא ליה מלא יגלה כנף אביו, וכגון הנך דלעיל [מ"ד ע"א] מחזיר גרושתו משנישאת שאע"פ שגירשה שאר מיקריא, דהא כל העריות אע"פ שנתגרשו מיקרו שאר. ונושא את חלוצתו נמי הוי לאו דשאר, וגם קרובת חלוצתו נמי הויא שאר, אבל שאר חייבי לאוין דלאו דשאר כגון עמוני שנשא בת יש' או שנשא יש' נתינה, דאיכא לאו דלא תתחתן [דברים ז'], וכן כל חייבי לאוין דכהונה אינן ממזרים, והנולד מן הממזר לא איצטריך ליה למיתני דמקרא מלא הוא [שם כ"ג] גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל י"י עד עולם. ואי קשיא כיון דרישא וסיפא חד תנא נינהו אמאי פלגינהו לתרי בבי. תשובה סיפא הויא עיקר פלוגתיהו ממאי הוי ממזר, ורישא לא אתא אלא לערובי קרובת חלוצתו בהדיהו ולמימרא דמינה הוי ממזר דאיסורא מדאוריתא הוי, ולאפוקי ממאן דאמ' אחות חלוצה מדרבנן.
מתני'. אשתו שמתה מותר באחותה [גירשה ומתה מותר באחותה], יבמתו שמתה מותר [באחותה] חלץ לה ומתה מותר באחותה, נישאת לאחר ומתה מותר באחותה. אמ' רב יוסף כאן שנה ר' משנה שאינה צריכה. פי' דזיל קרי בי רב הוא עליה בחייה לא נאסרה אחותה (אינה) אלא בחייה.
ואמרי' מאי טעמ' דר' עקיבה, דכת' [דברים כ"ג] לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו, וסבר לה כר' יהודה דאמ' באנוסת אביו הכת' מדבר הויא לה חייבי לאוין, וסמיך ליה [שם] לא יבוא ממזר בקהל י"י, אלמ' מהני הוי ממזר. ור' שמע' התימני סבר לה כרבנן דאמרי בשומרת יבם של אביו הכת' מדבר דהויא לה חייבי כריתות וסמיך ליה לא יבוא ממזר. ור' [יהושע] ליכתוב רחמ' או לא יקח או לא יגלה, לא יקח ולא יגלה למה לי, אלא הכי קאמ' מלא יקח ועד לא יגלה הוי ממזר טפי לא הוי ממזר. פי' ר' יהושע סבר דהאי לא יגלה לא מיירי לא באנוסת אביו ולא בשומרת יבם של אביו, אלא באשת אב מישתעי (ומדתני) [ומדשנה] בה קרא יליף ר' יהושע דאין ממזר אלא מחייבי מיתות בית דין, והכי קאמ' ליכתוב רחמ' או לא יקח או לא יגלה אמאי כתב בה תרי קראי, אלא לומ' לך אשת אב וכיוצא בה שהזהרתיך בה בלא יקח ולא יגלה הוי ממזר טפי לא הוי ממזר, ואילו כת' חד קרא ותו לא הוה ילפינן שאר עריות מיניה מהיקישא דר' יונה [נ"ד ע"ב]. ואע"ג דקימ' לן אין למידין הלכה מפי משנה הלכה כר' שמעון התימני, חדא דתנן לעיל [מ"ד ע"א] ומודים חכמ' בנושא את קרובת גרושתו שהולד ממזר וקרובת גרוש' היא בכרת, ואמרי' (התם) [דאתא] למיסתם כר' שמעון התימני, ואמרי' נמי בפירקין קמ' [י"ד ע"א] אמ' ר' אלעזר אע"פ שנחלקו בית שמ' ובית הלל בצרות מודים שאין ממזר אלא מחייבי כריתות, ותנן נמי בקידושין בפ' האומ' [ס"ו ע"ב] וכל מי שאין לה עליו קידושין אבל יש לה על אחרים קידושין הולד ממזר ואי זה זה זה הבא על אחת מכל העריות שבתורה.
אמ' אביי הכל מודים בבא על הנדה שאין הולד ממזר דהא תפשי בה קידושי. פי' שהמקדש את האשה בעודה נדה קידושיה קידושין דכת' [ויקרא ט"ו] ותהי נדתה עליו לשון הויה, דאית לה הויה, ולקמ' בפ' הבא על יבמתו [ס' ע"א] אמרי' דאפי' חלל לא הוי, וכיון דלא הוי חלל גם היא לא נפסלה מן הכהונה.
<h2>דף נ.</h2>
רבן גמלי' אומ' אין גט אחר גט ולא מאמר אחר מאמר ולא בעילה אחר בעילה ולא חליצה אחר חליצה, וחכמ' אומ' יש גט אחר גט ומאמר אחר מאמר אבל לא לאחר בעילה ולא אחר חליצה כלום. פי' שתי יבמות שנפלו לפני יבם אחד מאח אחד, ונתן גט לזו וגט לזו אינו אסור בקרובת שנייה, דאי קמ' הוה פקעה זיקה דתרויהו והוי כמגרש נכרית, ואי קמ' לא אהני למידחי בתרא נמי לא אהני הילכך לאו גרושתו היא, וכן שני יבמין ליבמה אחת ונתן לה זה גט וזה גט האחרון אינו כלום ומותר בקרובותיה וטעמא כדפרישית. ולא מאמר אחר מאמר בין ביבם אחד לשתי יבמות, בין בשני יבמין ליבמה אחת, האחרון אינו כלום לפסול את הראשונה עליו ולא להיאסר בקרובות השנייה. ולא בעילה אחר בעילה, בא עליה וחזר הוא או אחיו ובא על צרתה, ביאת זנות היא ואין אסור בקרובותיה. וחכמ' אומ' יש גט אחר גט, דקמ' לא דחי לגמרי, דאכתי פלגא זיקה רמיא עליה דהא בעיא חליצה הילכך אהני גט בתרא דהויא גרושתו ואסור בקרובותיה, וכן נמי [יש] מאמר אחר מאמר, דמאמ' אינו קונה קינין גמור להפקיע כל זיקתה, דהא בעיא חליצה לזיקתו, הילכך מהני מאמר אחר מאמר לפסול את הראשונה עליו ולהיאסר בקרובות שנייה. אבל לא אחר בעילה ואחר חליצה כלום, שהבעילה והחליצה מפקיעין כל הזיקה והילכך אין דבר אחר מועיל אחריהם. כיצד עשה מאמר ביבמתו ונתן לה גט צריכה ממנו חליצה, עשה מאמר וחלץ צריכה ממנו גט. עשה מאמר ובעל הרי זו כמצותה. פי' האי כיצד לאו אפלוגתיהו קאי אלא מילתא באנפי נפשה היא, ואיבם אחד ויבמה אחת קאי והכי קאמ' כיצד דין [יבם אחד] ויבמה [אחת וכיצד התרתן לשוק]. והכי מפרש בגמרא [נ"ב ע"א], אם עשה מאמר ביבמתו ואחרי כן נתן לה גט צריכה ממנו חליצה לזיקתה דמאמר אינו קונה קנין גמור כמו הביאה להיפטר ממנו בגט לבדו, ואם רוצה לכנוס אינו יכול כיון שנתן לה גט דקימ' עליה בלא יבנה מדרבנן, ואפי' רבן גמליא' מודה בזה דיש גט אחר מאמר. עשה מאמר וחלץ צריכה ממנו גט, (עשה מאמר) דחליצה מפקעא לה לזיקתה אבל משום מאמר דעבד בה צריכה ממנו גט. עשה מאמר ואחרי כן בעל הרי זו כמצותה מפרש בגמ'. נתן גט ועשה מאמר צריכה גט וחליצה. נתן גט ובעל צריכה גט וחליצה. נתן גט וחלץ אין אחר חליצה כלום. פי' נתן גט ועשה מאמר באותה יבמה עצמה אפי' רבן גמל' מודה דיש מאמר אחר גט, דמספק' ליה האי גט אי דחי אי לא דחי, ודילמ' גט לא דחה ואהני בה מאמר, וכל שכן לרבנן דאמרי גט דוחה קצת ומשייר קצת דאהני מאמר שיורא דגט וצריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו, וייבומי לא דמגט קמ' קיימ' עליה בלא יבנה. נתן גט ובעל, אסור לקיימה דקימ' עליה בלא יבנה וצריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו, ובגט לחודי' לא מיפטרא כשאר כונס יבמתו שיכול לפוטרה בגט, משום דהך ביאה פסולה הואי משום גט קמא ולא קניא לגמרי. נתן גט וחלץ אין אחר חליצה כלום, ואע"ג דחליצה פסולה היא דאי הוה בעי לייבומי לא מצי, אפי' הכי דחיא לגמרי שאין אחריה כלום, דאי הדר ומקדש לה במאמ' או בביאה לא בעיא גט וכדר' עקיבה דאמ' אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, והכי מפרש בגמ' [נ"ב ע"ב] דכל מתני' דתני אין אחר חליצה כלום ר' עקיבה היא.
חלץ ועשה מאמר נתן גט [ובעל או בעל ועשה מאמר נתן גט] וחלץ אין אחר חליצה כלום, אחד (חליצ') יבמה אחת ואחד שתי יבמות. פי' חלץ ועשה מאמר או נתן גט אחר חליצה או בעל אחר חליצה אינו כלום, כדקתני סיפא אין אחר חליצה כלום שאין מאמר וביאה תופשין אחר חליצה כר' עקיבה, וגט אחר חליצה לא אתא לאשמועינן דאינו כלום דלמאי ליהני לאיתסורי בקרובותיה הא מיתסר וקאי מחמת חליצה, אלא איידי דבעי למיתני גט אחר בעילה כדקתני או בעל ועשה מאמר ונתן גט לאשמועינן דאין לו לאחר בעילה כלום זיקת יבמין, ובהא גט סגי לה בלא חליצה, תנא נמי גט דלאחר חליצה והכי מפרש בגמ'. או בעל ועשה מאמר אחר ביאה או נתן גט אחר ביאה או חלץ אחר ביאה אין אחר ביאה כלום זיקת יבמין, וגט שנתן לה אחר ביאה מגרש לה כאשתו גמורה ולא בעיא חליצה, ואם רצה להחזיר מחזירה, וחליצה שעשה אחר ביאה אינה מועלת כלום, ואין עליה זיקת יבמין, (עליה) ומאמר דאחר ביאה לא הוה צריך למיתני דפשיטא לן דלא מהני דלמאי ליהני הא אפי' מאמר אחר מאמר ביבם אחד ויבמה אחת בתרא כמאן דליתיה דמי, דמאי קא עביד הא מיתסר וקאי בקרובותיה, אלא איידי דתנא רישא חלץ ועשה מאמר דאיצטריך לאשמועינן כר' עקי' דאין קידושין תופשין בחלוצתו תנא נמי בעל ועשה מאמר, והכי מפרש בגמ'. (אין חליצתו מועלת כלום) [אין אחר חליצה כלום], ארישא קאי ואלישנא דסיפא דקתני או בעל כול' הוה שייך למיתני אין אחר ביאה כלום, ובגמ' קא בעי לה. אחד יבמה אחת ליבם אחד ואחד שתי יבמות ליבם אחד, שוין הן כמו שאמרנו שיש אחר גט ראשון או אחר מאמר ראשון כלום, ואין אחר ביאה שבתחלה או אחר חליצה כלום.
<h2>דף נ:</h2>
כיצד עשה מאמר בזו ומאמר בזו צריכות שני גיטין וחליצה, מאמר לזו וגט לזו [צריכה גט וחליצה, מאמר בזו] ובעל את זו צריכות שני גיטין וחליצה, מאמר לזו וחלץ לזו הראשונה צריכה גט. פי' כיצד דין שתי יבמות ליבם אחד מאמר בזו ומאמר בזו צריכות שני גיטין, וסתמא כרבנן דאמרי (יש גט אחר גט) יש מאמ' אחר מאמ', ויבומי לא דהיכי ליעביד אי לתרויהו (ליהוו) [הוו] להו (מ)שני בתים, ואי לחדא הואיל ואגידא חברתא בה הוה ליה בונה שני בתים, וחליצה לאחת מהן ופוטרת צרת'. מאמ' בזו וגט לזו פסל גט אחרונה את הראשונה, דקם ליה בלא יבנה, וצריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו, דחליצה לא מפקעא קידושין וגט לא מפקע זיקה. מאמ' בזו ובעל את זו אסור לקימה הואיל דקמיתא אגידא ביה הוו להו שני בתים וצריכות שני גיטין זו גט למאמרו וזו גט לביאתו, וחליצה לאחת מהן ופוטרת צרתה, אבל בגט לחודיה לא נפקא בעלת ביאה הואיל וביאה פסולה הוא. מאמר בזו וחליצה לזו הראשונה צריכה גט דחליצה מפקעא הזיקה אבל המאמ' לא מפקעה וצריכה גט למאמרו. גט לזו וגט לזו צריכות הימינו חליצה, גט לזו ובעל את זו צריכות גט וחליצה. גט לזו ומאמ' בזו צריכות גט וחליצה. גט לזו וחלץ לזו אין אחר חליצה כלום. פי' גט לזו וגט לזו צריכות הימינו חליצה אחת ואסור בקרובות שנייה דרבנן היא דאמרי יש גט אחר גט. גט לזו ובעל לזו צריכה גט וחליצה ואסור לקיימה דקימ' עליה בלא יבנה מדרבנן משום גט דראשון ובגט לחודיה לא נפקא משום דביאה פסולה היא. גט לזו וחלץ לזו אין אחר חליצה כלום, דאי הדר ומקדש לה לצרתה לא תפשי בה קידושי כר' עק'.
חלץ וחלץ או חלץ ועשה מאמ', נ(ו)תן גט ובעל או בעל ובעל. בעל (ונתן) ועשה מאמר נתן גט וחלץ אין אחר חליצה כלום בין יבם אחד ושתי יבמות בין שני יבמין ויבמה אחת. פי' אין אחר חליצה כלום ומותר בקרובות שנייה שאין אחר זיקת הראשונה שום זיקת יבמין, וחליצה בתריתא לא כלום היא, וכן גט ומאמ' ובעילה שאחר חליצה הראשונה אינו כלום, או בעל תחילה [וחזר] ובעל לשנייה או מאמ' או גט או חליצה אחר ביאה ראשונה אינו כלום, ומעשה אחרון לא חשיב ומותר בקרובת שנייה, אין אחר חליצה כלום ארישא קאי ואסיפא שייך למימ' אין אחר בעילה כלום, ובגמ' [נ"ג ע"א] (קאי אבעילה) [קא בעי לה]. בין יבם אחד ושתי יבמות בין שני יבמין ליבמה אחת, כל הדין האמור למעלה ביבם אחד ושתי יבמות הוא נוהג בשני יבמין ויבמה אחת. חלץ ועשה מאמ' נתן גט וחלץ אין אחר חליצה כלום. ר' נחמיה אומ' אחד בעילה ואחד חליצה בין בתחלה בין בסוף בין באמצע אין אחריהם כלום. פי' איבם אחד ויבמה אחת קא מהדר, ואע"ג דתנייה לעיל (ו)הדר תנייה הכא משום סיפא, כדבעי לפלוגי בין ביאה לחליצה כדקתני החליצה בין [בתחלה בין] באמצע ובין בסוף אין אחריה כלום, והבעילה בזמן שהיא בתחלה כול' לאשמועינן פלוגתא דר' נחמיה ורבנן. בין באמצע בין מאמר לגט, כגון גט לזו וחלץ לזו (וחלץ לזו) וחזר ועשה בה מאמר בבעלת הגט לא מהני בה מידי ולא בעיא גט למאמרו. בין בסוף, אחר מאמ' וגט חלץ אין אחריה כלום, וחליצה גמורה היא ואי הדר עביד מאמר לא בעיא גט דחליצה מפקעא כל הזיקה וקימ' עליה בלאו גמור, ואע"ג דחליצה פסולה הואי. ביאה באמצע, כגון גט לזו ובעל לזו וחזר ועשה מאמ' בשלישית, (ו)אסור בקרובותיה. ביאה בסוף, גט לזו ומאמר לזו וחזר ובא על האחת יש ביאה אחר זיקת יבמין ולא סגי לה בגט ובעיא חליצה. ור' נחמיה אומ' [אחד בעילה ואחד חליצה] בין בתחלה בין (בסוף) באמצע בין בסוף אין אחריה כלום, ונפקא בגט בלא חליצה, ואי הדר ומקדש לה לאידך אחר בעילה לא מהני מידי.
ואמרי' עד כאן לא פליגי אלא בגט אחר גט ומאמר אחר מאמר, אבל גט אחד ביבמה ומאמר אחד ביבמה מהני, מאי טעמ' אמור רבנן גט אחר גט ביבמה מהני והא לא כתב רחמ' אלא יבמה יבוא עליה, משום דמהני בעלמ' דאי אמרת לא מהני אמרי מאמ' לקנות וביאה [לקנות] (ומדאמ' לא מהני ביאה ומי לא מהניא) [מדמאמר לא מהני ביאה נמי לא מהניא] ואתי למיבעל אחר בעילה. ומאי טעמ' אמור רבנן האי ביאה פסולה יש אחריה כלום ולא מפקעא הזיקה להיפטר בגט בלבד, והלא מן התורה ביאה כשרה היא ומפקעא זיקה, ולמה היא צריכה חליצה [ומהדר] אי ביאה אחר גט היא גזירה ביאה אחר גט משום ביאה אחר חליצה. פי' אי הוה אמרי' דביאה אחר גט מפקעא כל הזיקה הוו אמרי אם כן ביאה כשרה ומותר לבעול אחר הגט ושמא יתירו גם בעילה אחר חליצה. ואי ביאה אחר מאמ' היא גזירה ביאה אחר מאמר משום ביאה אחר ביאה. פי' אמרי' דביאה מעליתא היא מפקעא כל הזיקה בלא חליצה, אתו למימ' מותר לבעול אחר המאמר ויתירו נמי לבעול אחר בעילה [פי' לבעול השנייה אחר שבעל הראשונה] דאסירא ליה מדאוריתא, להכי אצרכוה חליצה כדי להודיע שלא היתה ביאה כשרה. מאי טעמ' אמור רבנן האי חליצה פסולה אין אחריה כלום מאי ליגזור [ליגזור] חליצה אחר הגט או אחר המאמר מפקעת כל הזיקה ואין אחריה כלום, דאי הדר ועביד מאמ' או גט לשלישית לא מהני, דמאי ליגזור משום חליצה אחר חליצה דלא ליתו למיחלץ לשתי יבמות זו אחר זו או שני יבמין ויבמה אחת זה אחר זה, מאי איכפת לן כל ימיה תחלוץ. ליגזור חליצה אחר מאמר משום חליצה אחר ביאה, דלא ליתו למימ' יבמה כנוסה יוצאה בחליצה בלא גט, לא אתו למימ' הכי, דאטו חליצה אחר מאמר מי לא בעיא גט למאמרו הכא נמי בעיא גט (לזיקתו) לביאתו, והאי דאמרי' אין אחריה כלום בדבר העשוי אחריה קאמרינן דאי הדר עביד גט או מאמ' או חליצה בחברתה לא מיתסר בקרובותיה.
<h2>דף נא.</h2>
מאי טעמ' דרבן גמל' דאמ' אין גט אחר גט ולא מאמ' אחר מאמ', ואסיק אביי דפשיטא ליה לרבן גמלי' דגט דחי ומאמ' קני מיהו אמור רבנן היבמה בחד צד מהני [בה] גט ובחד צד מהני בה מאמר, גט אחר גט לא דחי דהא דחי ליה קמא, מאמ' אחר מאמ' לא קני דהא קני [ליה] קמא, דגט אחר מאמר ומאמר אחר גט הא מילתיה דחי והא מילתיה קני. ורבנן כל חד תקינו ליה גט ומאמר ביבם ויבמה, הילכך ליכא למימר קמא דחה כל כח הגט דקמ' כח גט דידיה דאית ליה בהך יבמה הוא דדחה, אבל כח דאחוה בהך יבמה וכח דידיה נמי בצרתה לא דחה.
ת"ר כיצד אמ' רבן גמל' אין גט אחר גט, שתי יבמות שנפלו לפני יבם אחד ונתן גט לזו וגט לזו, רבן גמל' אומ' חולץ לראשונה ואסור בקרובותיה ומותר בקרובות השנייה, וחכמ' אומ' אסור בקרובות שתיהן, וחליצה לאחת מהן, וכן אתה אומ' בשני יבמין ויבמה אחת, וכיצד אמ' רבן גמל' אין מאמר אחר מאמר שתי יבמות שנפלו לפני יבם אחד ועשה מאמר בזו ומאמר בזו, רבן גמל' אומ' נותן גט לראשונה וחולץ לה ואסור בקרובות' ומותר בקרובות שנייה [וחכמים אומ' נותן גט לשתיהן ואסור בקרובות] שתיהן וחליצה לאחת מהן, וכן אתה אומ' בשני יבמין ויבמה אחת. וקימ' לן יחיד ורבים הלכה כרבים.
<h2>דף נב.</h2>
עשה מאמ' ובעל הרי זו כמצותה. אמ' רב הונא מצות יבמה מקדש ואחר כך בועל, ואם בעל בלא מאמ' קנה. והתניא לוקה מכות מרדות מדרבנן. האי תנא סבר ליה כרב, דרב מנגיד מאן דמקדש בביאה, ומאן דמקדש בשוקא, ומאן דמקדש בלא שידוכי, ומאן דמבטל גיטא, ומאן דמסר מודעא אגיטא, ומאן דמני שליחא דרבנן ומשהי שמתא דרבנ' תלתין יומין ולא את' ותבע שמתיה, וחתן הדר בבית חמיו, דדיר אין דחליף לא, והא ההוא דחליף אבבא דבי חמוה ונגדיה רב ששת, ההוא מידם הוה דיים מחמתיה. ונהרדעאי אמרי בכולהו לא מנגיד רב לבר מאן דמקדש בביאה בלא שידוכי, ואיכא דאמרי בשידוכי נמי משום פריצותא.
<h2>דף נב:</h2>
אין אחר חליצה כלום, אמ' רב יהודה אמ' רב זו דברי ר' עקיבה דאמ' אין קידושין תופשין בחייבי לאוין, אבל חכמ' אומ' יש אחר חליצה כלום, תניא נמי הכי אמ' ר' אין הדברים הללו אמורים אלא לדברי ר' עקי' שהיה עושה חלוצה כערוה, אבל חכמ' אומ' יש אחר חליצה כלום, ואני אומ' בזמן שקידשה לשם אישות וכנסה לשם אישות, אבל קידשה לשם יבמות וכנסה לשם יבמות אין אחר חליצה כלום, דכבר פקעה זיקת יבמין.
תניא אידך החולץ ליבמתו וחזר וקידשה, ר' אומ' אם קידשה לשם אישות צריכ' ממנו גט לשם יבמות אינה צריכה ממנו גט, וחכמ' אומ' בין שקידשה לשם אישות בין שקידשה לשם יבמות צריכה ממנו גט. וקימ' לן [כתובות כ"א ע"א] הלכה כר' מחברו אבל לא מחביריו, הילכך בין שקידשה לשם אישות בין שקידשה לשם יבמות צריכה ממנו גט, ובפלוגתא דר' ורבנן איפליגו בה אמוראי, רבא אוקמה דפליגי בזיקה דר' סבר יש זיקה ורבנן סברי אין זיקה, כגון שחלץ אחר הגט. ורב שרביא אוקמה בחליצה פסולה, פי' ר' סבר יש זיקה האי דתפיש מאמ' בעלמ' בכי האי (גונא) לישנא משום דיש זיקה והשתא אתאי חליצה ואפקעא וליכא למימ' הכי, ורבנן סברי אין זיקה אין כח לזיקה, ואפי' הכי מעיקרא הוי מאמר והשתא נמי מהני, דר' סבר פוטרת ורבנן סברי אינה פוטרת. ורב אשי אמ' דכול' עלמ' חליצה פסולה אינה פוטרת וביש תנאי בחליצה קמיפלגי. ורבינא אמ' דכול' עלמ' יש תנאי בחליצה ובתנאי כפול קמיפלגי. וכל הני אוקמתא בעלמ' ושינויי בעלמ' נינהו ולא סמכינן עליהו, דלית הילכת' כחד מיניהו, דקימ' לן דיש זיקה, וקימ' לן חליצה פסולה פוטרת, וקימ' לן אין תנאי בחליצה דחליצה מוטעת כשרה וחידודים בעלמ' הן ואין לסמוך עליהן והרבה ימצאו כאלה בתלמוד.
<h2>דף נג:</h2>
הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון, ואפי' הוא שוגג והיא מזידה, הוא מזיד והיא שוגגת, הוא אנוס והיא לא אנוסה, היא אנוסה והוא לא אנוס, אחד המערה ואחד הגומר קנה ולא חלק בין ביאה לביאה, וכן הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה או פסולות אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת יש' לממזר ולנתין פסל ולא חלק בין ביאה לביאה. פי' שוגג כסבור אשה אחרת. מזיד לשם זנות ולא לשם מצוה. מערה שלא גמר ביאתו. קנה וזכה בנחלה ויוצאה בגט אם בא להוציאה ולא חלק בין ביאה (לביאה) שלא כדרכה לביאה כדרכה. גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מיפסלא בהך ביאה מתרומה דבי נשה אם היא בת כהן דשוייה חלל. וכן הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה מביאות הללו, או פסולות לכהונה כגון אלמנה כול' פסלה לכהונה משו' זונה. ודוקא עריות או פסולות, אבל ביאת זנות דפנויה לא משויא לה זונה ולא מיפסלה לכהונה, דלא אשכחן תנא דפסיל אלא ר' אלעז' דאמ' פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה [נ"ט ע"ב]. ממזרת ונתינה לישר', לאו אפסול כהונה קאי דהא פסילא וקיימא, דתרומה דבי נשה לא משכחת בה ולא נקטה אלא לענין העראה ולמילקי עלה האי ישר' בגמר ביאה. ואמרינן מאי אפי', לא מיבעיא קאמ', לא מיבעיא הוא שוגג והיא מיכונא למצוה [אי נמי הוא מזיד והיא מיכונה למצוה] אלא [אפילו] איהו שוגג והיא מזידה דתרויהו לא מיכוני למצוה אפי' הכי קני.
תני ר' חייה אפי' שניהם שוגגין אפי' שניהן מזידים אפילו שניהם אנוסין, אונס דמתני' היכי דמי, ומסיק כגון שנתכוין לאשתו ופגעתו יבמתו ובא עליה. ושניהן אנוסין היכי דמי, כגון שנתכוון לאשתו ותקפום גוים ודיבקום זה בזה.
<h2>דף נד.</h2>
מנהני מילי, דת"ר יבמה יבוא עליה כדרכה ולקחה אפילו שלא כדרכה. ויבמה, ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה.
אמ' רב ישן לא קנה ביבמתו דאמ' קרא יבוא עליה עד דמיכוין לשם ביאה. והתניא בין ער הוא והיא ישנה בין ערה היא והוא ישן, הכא במאן עסיקינן במתנמנם. היכי דמי מתנמנם. אמ' רב [אשי] כגון נים ולא נים תיר ולא תיר, דקרו ליה ועני, ולא ידע לאהדורי סברא, וכי מדכרו ליה מידכר.
אמ' רבא נפל מן הגג ונתקע (באשתו) חייב בארבע דברים וביבמתו לא קנה. חייב בנזק וצער וריפוי ושבת, אבל בשת לא מיחייב דאמ' מר אינו חייב על הבשת עד שיהא מתכוין.
אמ' רב נתכוון להטיח בכותל והטיח ביבמתו לא קנה, להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה דהא קא מיכוין לשם ביאה בעלמ'. ואע"ג דאמרינן בסוטה [כ"ו ע"ב] דאין זנות לבהמה לאסור אשה על בעלה, כדתנן על הכל מקנין חוץ מן הקטן וממי שאינו איש, ואמרי' ממי שאינו איש למעוטי בהמה דאין זנות לבהמה, ולקמן בפירקין [נ"ט ע"ב] אמרי' דאפי' בעילה לא מיקריא אם בא עליה שלא כדרכה לשוויה (בתולה) [בעולה] לכהן גדול, אפי' הכי חשיבא ביאה דהא מיקטל עלה.
אחד המערה ואחד הגומר קנה. אמ' עולא מנין להעראה מן התורה דכת' [ויקרא כ'] ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקורה הערה מיכן להעראה מן התורה. אשכחן נידה שאר עריות מנלן. אמ' ר' יונה ואיתימ' רב הונא בריה דרב יהושע אמ' קרא [שם י"ח] כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו, הוקשו כל העריות לנדה, מה נדה בהעראה אף כולן בהעראה.
<h2>דף נד:</h2>
בעא מיניה רבינא מרבא המערה בזכור מהו, בזכור משכבי אשה כת'. אלא המערה בבהמה מהו, אם אינו להעראה גבי אחות אב ואחות אם דאתיא בהיקישא דר' יונה תנהו ענין להעראה דבהמה. [נ"ה ע"א] העראה דחייבי לאוין מנלן, מדגלי רחמ' [ויקרא י"ט] שכבת זרע בשפחה חרופה מכלל דחייבי לאוין בהעראה. העראה דחייבי לאוין [דכהונה] שאין איסורן שוה בכל מנלן, אתיא [שם כ'] קיחה קיחה, [נ"ה ע"ב] דחייבי עשה מנלן אתיא ביאה ביאה. [יבמה ליבם מנא לן אתיא ביאה ביאה]. פי' בחייבי כריתות כת' קיחה כי יקח איש את אשת אביו, ובחייבי לאוין כת' את אלה לא יקחו, ובחייבי עשה כת' [דברים כ"ג] דור שלישי יבוא להם, ובחייבי לאוין כת' לא יבוא ממזר. אשה לבעלה מנין אתיא קיחה קיח'. פי' ומאי דאמרי' בהאשה נקנת [קידושין י' ע"א] איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ופשט אמימר משמ' דרבא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה. והכא אמרי' דבהעראה בלבד היא מקודשת, התם כגון דאמ' לה התקדשי לי בביאה זו (התם) [סתם] אם הערה בה ופשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר קודם שיגמור ביאתו מקודשת לשיני, ואע"ג דהעראה חשיבא ביאה זה לא היה בלבו לקדשה אלא בסוף ביאה, דכל הבועל על [דעת] גמר ביאה הוא בועל, וכי אמ' בביאה זו כאילו אמ' בסוף ביאה, ומשום הכי אינה מקודשת בהעראה, ולא משום דהעראה לא חשיבא ביאה לקדשה, דאילו פריש ואמ' הרי את מקודשת [לי בהעראה זו מקודשת] כדאמרי' הכא, תדע מדתלי טעמ' כל הבועל דעתו על גמר ביאה, דאלמ' בתר דעתו אזלינן ולא משום דהעראה לא חשיבא למיקני, הילכך מאן דמקדש בביאה סתם אינה מקודשת אלא בסוף ביאה, ומאן דמפרש בהעראה נמי מקודשת.
<h2>דף נה:</h2>
אמ' שמואל העראה זו (נשיאה) [נשיקה], משל למניח אצבעו על פיו אי איפשר שלא ידחוק את הבשר. כי אתא רב שמואל בר רב יהודה אמ' ר' יוחנן העראה זו הכנסת עטרה. פי' ואע"פ שהזריע מה בכך אינו חייב בשפחה חרופה שאין זו גמר ביאה. גמר ביאה גמר ביאה ממש. פי' שהכניס כל האבר והזריע וגמר ביאתו מיכן ואילך שלא הכניס אפילו העטרה אינו אלא נשיקה ופטור עליה ופליגא דשמואל, וקימ' לן [עירובין מ"ז ע"ב] שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן.
<h2>דף נו.</h2>
אחד המערה ואחד הגומר קנה. מאי קנה, רב אמ' קנה לכל, ושמואל אמ' לא קנה אלא דברים האמורים בפרשה, לירש בניכסי אחיו ולפטור אשת אחיו מן הייבום, שביאה זו מפקעת כל הזיקה ואינה צריכה הימינו חליצה, אלא יוצאה בגט, ואם יש לה צרה נפטרת בביאה, אבל בתרומה לא אכלה בביאה גרועה עד שיעשה לה ביאה יפה. מן הנישואין לדברי הכל אכלה, דהא קא אכל' מעיקרא, אלא כי פליגי מן האירוסין, רב אמ' אוכלת דהא רבי רחמ' ביאת שוגג (ומזיד) [כמזיד], ושמואל אמ' כי רבי רחמ' לאוקומה במקום לאלומה מבעל לא. ואזדא שמואל לטעמי' דאמ' רב נחמן אמ' שמואל כל שהבעל מאכיל [יבם מאכיל בביאה גרועה וכל שאין הבעל מאכיל] אין היבם מאכיל בביאה גרועה, אבל אם עשה לה ביאה [יפה] הרי היא כאשתו לכל דבר, ודוקא בביאת שוגג ואונס פליגי, אבל בהעראה גם שמואל מודה שאם הערה בה ברצון שקנה לכל, שההעראה חשובה כגמר ביאה בכל מקום, ואפי' אשה לבעלה קונה אותה בהעראה. אבל בירושלמי [ה"א] גרסי' אמ' ר' יצחק ביר' אלעזר מה פליגין כשהערה בה אבל אם גמר את הביא' כל עמא מודו שקנה בכל הדברים. וקימ' לן [בכורות מ"ט ע"ב] הלכה כרב באיסורי.
ת"ר בת יש' פקחת שנתארסה לכהן פקח, ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש אינה אוכלת. פי' דגזרי' נישואי חרש אטו קידושי חרש. מת ונפלה לפני יבם חרש אוכלת, בזה יפה כח יבם מכח בעל. פי' דלא גריע ביאת חרש מביאת שוגג ומזיד, והוא הדין שנפטרה הצר' בביאתו, דגרסי' בירושלמי [ה"א] תני ר' חייה אחד החרש ואחד השוטה שבעלו קנו ופטרו את הצרות.
ת"ר בת יש' שנתארסה לכהן פקח לא הספיק לכונסה עד שנתחרש אינה אוכלת, נולד (בה) [לה] בן אוכלת, מת הבן ר' נתן אומר אוכלת וחכמ' אומ' אינה אוכלת.
וכן הבא על אחת מכל העריות כול', אמ' רב עמרם הא מילתא אמ' לן רב ששת ואנהרינהו לעינין ממתני', אשת יש' שנאנסה אע"פ (שאסורה) [שמותרת] לבעלה ולא מיקרי זנות גבי בעלה, פסולה לכהונה, דלגבי כהונה מיקרי זנות. ותנא תונא וכן הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה. מאי וכן, לא שנא באונס ולא שנא ברצון וקתני פסולה. פי' דהאי וכן אכל מאי דאמ' לעיל גבי יבמה קאי, אלמ' אם בא על העריות אפי' באונס פסלן, ואשת איש בכלל עריות היא.
<h2>דף נו:</h2>
אמ' רבה אשת כהן שנאנסה [בעלה] לוקה עליה משום זונה, שאע"פ שבאונס נבעלה כיון שהיא אסורה לו לא נפקא מכלל זונה. משום זונה אין משום טומאה לא, אימ' אף משום טומ', ולוקה שתים משום לאו דזונה ומשו' לאו דטומ', דילפינן [י"א ע"ב] מאחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנבעלה דקימ' בלאו דלא יוכל [דברים כ"ד]. תניא [במדבר ה'] והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת, ויש לך אחרת שאע"פ שנתפשה אסורה ואיזו זו, זו אשת כהן. פי' והיא קא דריש מיעוטא דהוה ליה למיכתב ולא נתפשה, וכתב והיא למעוטי אשת כהן דאע"ג דנתפשה באונס אסורה לבעל'.
מתני'. אלמנה לכהן גדול גרושה [וחלוצה] לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה, ור' אלעז' ור' שמע' מכשירין, נתאלמנו או נתגרשו מן הנישואין פסולות ומן האירוסין כשרות. תנא קמא סבר משמרת (הביאה) [לביאה] פסולה לא אכלה, ואע"פ שלא בא עליה נפסלה מתרומה דבי נשא אם היא בת כהן, ר' אלעזר ור' שמעו' מכשירין דקסברי משמרת לביאה פסולה אכלה עד שתיבעל ותיפסל.
נתאלמנו או נתגרשו מן הנישואין פסולות מתרומה דבי נשא מפני שנבעלו בעילה פסולה, אבל מן האירוסין כשרות אפי' לת"ק דכבר השימור נסתלק מעליהן, וקימ' לן כתנא קמא.
<h2>דף נט.</h2>
מתני'. כהן גדול לא ישא את האלמנה, בין אלמנה מן האירוסין ובין אלמנה מן הנישואין, ולא ישא את הבוגרת, ור' אלעזר ור' שמעון מכשירין בבוגרת, ולא ישא מוכת עץ, אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול אע"פ שעשה בה מאמר לא יכנוס, כהן גדול שמת אחיו חולץ אבל לא מייבם.
ת"ר והוא אשה בבתוליה יקח פרט לבוגרת שכלו בתוליה דברי ר' (עקיבה) מאיר, ר' אלעזר ור' שמע' מכשירין בבוגרת, במאי קא [מיפלגי], ר' מאיר סבר בתולה אפי' מקצת בתולים משמע דהינו בוגרת שכלו מקצת בתוליה, בתוליה עד דאיכא כל בתוליה למעוטי בוגרת, בבתוליה כדרכה אין שלא כדרכה לא, שאם נבעלה כדרכה פסולה לכהן גדול דלא מיקריא בעילה אלא כדרכה. ור' אלעז' ור' שמע' סברי בתולה שלימה משמע ולמעוטי בוגרת. בתוליה אפילו מקצת בתולים ובא להכשיר את הבוגרת, בבתוליה עד שיהו כל בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה, שאם נבעלה שלא כדרכה בעילה מיקריא ואסור' לכהן גדול.
<h2>דף נט:</h2>
אמ' רב שימי בר אשי נבעלה לבהמה כשרה לכהונה. תניא נמי הכי נבעלה למי שאינו איש אע"פ שבסקילה כשרה לכהונה. כי אתא רב דימי אמ' מעשה בריבה אחת [בהיתלו] שהיתה מכבדת את הבית ורבעה כלב כופרי מאחריה והכשירה ר' לכהונה. אמ' ליה רבא מפרזקיא לרב אשי מנא הא מילתא דאמור רבנן אין זנות לבהמה. אמ' ליה דכתיב [דברים כ"ג] ולא תביא אתנן זונה ומחיר כלב ותניא אתנן כלב ומחיר זונה מותרין משום ששניהם שנים ולא ארבעה.
ת"ר אנוסת עצמו ומפותת (חברו) [עצמו] לא ישא ואם נשא נשוי, אנוסת חברו ומפותת חברו לא ישא ואם נשא ר' אליעז' בן יעקב אומ' הולד חלל וחכמ' אומ' הולד כשר. אמ' מר ואם נשא נשוי, כדרב ור' יוחנן דאמרי תרויהו בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי, (אלמנה) [אלמא] סופה להיות בוגרת תחתיו וסופה להיות מוכת עץ תחתיו, הכא נמי סופה להיות בעולה תחתיו.
<h2>דף ס.</h2>
אנוסת (עצמו) [חבירו] ומפותת חברו לא ישא ואם נשא ראב"י אומ' הולד חלל, אמ' רב הונא אמ' רב הלכה כראב"י. מאי טעמ' דראב"י סבר לה כר' אלעז' דאמ' [ס"א ע"ב] אפי' פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה. וכיון דהיא זונה קימ' עליה בלאו והוי הולד חלל. ומי סבר לה כר' אלעז' והא קימא לן משנת ראב"י קב ונקי, ואילו בהא אמ' רב עמרם אין הלכה כר' אלעזר. אלא אמ' רבא ביש חלל מחייבי עשה קמיפלגי, ראב"י סבר יש חלל מחייבי עשה, ורבנן סברי אין חלל מחייבי עשה. מאי טעמ' דראב"י דכת' [ויקרא כ"א] אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח כי אם בתולה מעמיו יקח אשה. וכת' ולא יחלל זרעו בעמיו אכולהו. פי' גם על הבעולה דהויא בעשה בתולה ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה. ורבנן אלה הפסיק העניין, לאשמועינן דדוקא מחייבי לאוין הוי חלל ולא מחייבי עשה. וראב"י אלה לא בא להפסיק, אלא למעוטי נדה שאין חלל מנדה, ובת הנדה כשרה לכהונה. כמאן אזלא הא דתניא אלה, מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה, כמאן כראב"י.
ת"ר אחותו ארוסה ר' מאיר ור' יהודה אומ' מיטמא לה, ור' יוסי ור' שמע' אומ' אינו מיטמא לה, אנוסה ומפותה דברי הכל אין מיטמא לה, (לה) מוכת עץ אין מיטמא לה דברי ר' שמעון, שהיה ר' שמע' אומ' ראויה לכהן גדול מיטמא לה ושאינה ראויה לכהן גדול אין מיטמא לה, ובוגרת מיטמא לה דברי כל אדם. מאי טעמ' דר' מאיר ור' יהודה, דרשי הכי ולאחותו הבתולה [ויקרא כ"א] פרט לאנוסה ומפותה, יכול שאני מוצי' אף מוכת עץ ת"ל [שם] אשר לא היתה לאיש, מי שהווייתה על ידי איש קרובה (לא) לרבות ארוסה, אליו לרבות הבוגרת. ור' יוסי ור' שמעון מאי טעמ', דרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ, אשר לא היתה לאיש פרט לארוסה שהווייתה על ידי איש, הקרובה לרבו' ארוסה שנתגרשה, אליו לרבות את הבוגרת. נמצא שבבוגרת דברי הכל מיטמא לה, אנוסה ומפותה דברי הכל אינו מיטמא לה, ובארוסה פליגי, וקימ' לן ר' מאיר ור' יהודה (הלכה) ור' יוסי ור' שמעון הלכה כר' יוסי ור' שמעון דאמרי אינו מיטמא לה, ובארוסה שנתגרשה מודים שמיטמא לה. ובמוכת עץ ר' שמע' בלחוד היה אומ' דאינו מיטמא לה, ור' יוסי בר זוגיה שבקיה, ואין הלכה כר' שמע' במוכת עץ.
<h2>דף ס:</h2>
תניא ר' שמע' בן (לקיש) [יוחי] אומ' גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כשרה לכהונה. אמ' ר' יעקב (הלכה) בר' אידי אמ' ר' יהושע בן לוי הלכה כר' שמעון בן יוחי, ולית הילכתא כותיה, דאמרי' ההוא כהנא דנסיב גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אמ' ליה רב נחמן מאי האי, אמ' ליה דאמ' ר' יעקב בר אידי אמ' ר' יהוש' בן לוי הלכה כר' שמע' בן יוחי. [אמ' ליה זיל] אפיק, ואי לא מפיקנא ליה לר' יעקב בר אידי מאוניך.
<h2>דף סא.</h2>
אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול (לא) יכנוס. ת"ר מנין שאם אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן [גדול] שיכנוס ת"ל [ויקרא כ"א] אשה. פי' כי אם בתולה מעמיו יקח אשה, קרא יתירא הוא, ובא לרבות את זו. אי הכי שומרת יבם נמי, אשה ולא יבמה.
ומינהו המלך, נתמנה לא קתני אלא מינהו המלך, אמ' רב יוסף קשר קא חזינא הכא [פי'] קשר רשעים. דאמרי' תירקבא דדינרי עילא ליה מרתא בת ביתוס לינאי מלכא דאוקים ר' יהושע בן גמלא בכהני רברבי. וקשיא לי דהא ינאי המלך היה מבית חשמונאי והיה מלך וכהן גדול כדאמרי' בקידושין [ס"ו ע"א] והיאך מינה יהושע בן גמלא [להיות] כהן [גדול]. ותו מרתא [בת] ביתוס היתה בחרבן הבית כדאמרינן בגיטין [נ"ו ע"א], ומלכי חשמונאי היו קודם חורבן הבית זמן רב כדאמרי' [ע"ז ט' ע"א] מלכות בית חשמו' מאה ושלש ומלכי הרודוס מאה ושלש, ולבסוף חרב הבית. ונר' לי לומ' דשני ינאי הוו, אחד במלכי חשמונאי ואחד במלכי הרודוס.
כהן גדול שמת אחיו חולץ אבל לא מייבם, קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנישואין, בשלמ' מן הנישואין אין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אלא מן האירוסין ניתי עשה וידחי את לא תעשה, גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה.
מתני'. כהן הדיוט לא ישא את האילונית אלא אם כן יש לו אשה ובנים, ר' יהודה אומ' אע"פ שיש לו בנים לא ישא את האילונית שהיא זונה האמורה בתורה, וחכמ' אומ' אין זונה אלא הגיורת והמשוחררת ושנבעלה בעילת זנות. פי' הגיורת והמשוחררת מפני שנבעלה לגוי ולעבד שביאתו פוסלת, ובת יש' שנבעלה בעילת זנות לפסול לה. אמ' ליה ריש גלותא לרב הונא מאי טעמ' משום פריה [ורביה], ואפריה ורביה כהנים הוא דמיפקדי ישר' לא מיפקדי, אלא משום דקא בעי למיתני סיפא, ר' יהודה אומ' אע"פ שיש לו אשה ובנים לא ישא את האילו' שהיא [זונה] האמורה בתורה, דאזונה כהנים הוא דמיפקדי יש' לא מיפקדי משום הכי קתני כהן. אמ' רב הונא מאי טעמ' דר' יהודה דכת' [הושע ד'] ואכלו ולא ישבעו הזנו ולא יפרוצו, כל ביאה שאין בה פריצה אינה אלא בעילת זנות, ואין הלכה כר' יהודה שהוא יחיד.
<h2>דף סא:</h2>
מתני'. לא יבטל אדם מפריה [ורביה] אלא אם כן יש לו בנים, בית שמי אומ' [שני] זכרים, ובית הלל אומרי' זכר ונקבה וכל שכן שני זכרים, והכי מפרש בירושלמי [ה"ו], הא יש לו בנים מפריה ורביה בטל מאשה לא בטל, מסייע ליה לרב נחמן אמ' שמואל, דאמ' רב נחמן אמ' שמואל אע"פ שיש לאדם כמה בנים אסור לו לעמוד בלא אשה שנ' [בראשית ב'] לא טוב היות האדם לבדו. ב"ש אומ' שני זכרים, מאי טעמ' דבית שמ' ילפינן ממשה דכת' (מדעתיה דנפשיה, פי' ובני משה גרשום ואליעזר. ובית הלל אומ' זכר ונקבה לא ילפי' ממשה, משה מדעתיה דנפשיה עביד. פי' [בית] שמי בעי שני זכרים דוקא אבל זכר ונקבה וכל שכן שני זכרים דילפינן מבריתו של עולם, שברא זכר ונקבה) ובית שמי סברי אין דנין איפשר משאי איפשר שאם לא היו זכר ונקבה לא היו מולידים וילפי' ממשה, ובית הלל סברי לא ילפינן ממשה שלא על דעת כן עשה בעבור שקיים פריה ורביה שאף אם לא היו לו בנים כלל היה פורש מאשתו משום שכינה, והילכך אין ללמוד ממנו אלא מבריתו של עולם שנתיישב בכך ודי לנו בזה.
<h2>דף סב.</h2>
איתמר היו לו בנים בגיותו ונתגייר, אמ' ר' יוחנן קיים פריה ורביה, וריש לקיש אמ' לא קיים פריה ורביה [ר' יוחנן אמר קיים פריה ורביה] דהא הוו ליה, וריש לקיש אמ' לא קיים, גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואזדו לטעמיהו, דאיתמ' היו לו בנים בגיותו ונתגייר ר' יוחנן אמ' אין לו בכור לנחלה, וריש לקיש אמ' יש לו בכור לנחלה, וקימ' לן דכל היכא דפליגי ריש לקיש ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן.
אמ' רבא הכל מודים בעבד שאין לו חייס, שנ' [בראשית כ"ב] שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור.
איתמ' היו לו בנים ומתו, רב הונא אמ' קיים פריה ורביה, ור' יוחנ' אמ' לא קיים פריה ורביה. רב הונא אמ' קיים משום דר' אסי, דאמ' ר' אסי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות [שבגוף] והא הוו ליה. ור' יוחנ' אמ' [לא קיים פרייה ורבייה] לשבת יצרה בענן והא ליכא.
<h2>דף סב:</h2>
מיתיבי בני בנים הרי הם כבנים ומת אחד מהן או שנמצא סריס לא קיים פריה ורביה, תיובתא דרב הונא תיובתא. והילכת' כר' יוחנן.
אמ' מר בני בנים הרי הם כבנים סבר אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא, וכל שכן ברא לברתא אבל ברתא לברא לא. אמ' ליה [רבא] לשבת יצרה בענן והא (ליכא) [איכא] והלכה כרבא. דכול' עלמא מיהת תרי מחד לא, ולא, והא אמרי' דרב ששת נסיב איתתא ואוליד בני ואמ' להו בני ברתי בניי נינהי, התם דחויי הוא דקא מדחי להו [ד]רב ששת איעקר מפירקיה דרב הונא.
מתני' דלא כר' יהושע, דתניא ר' יהושע אומ' נשא אשה בילדותו ישא [אשה בזקנותו], היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנ' [קהלת י"א] בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידיך, אמ' רב מתנה הלכה כר' יהושע.
אמ' ר' יהושע בן לוי חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שנ' [איוב ה'] וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא, ובאותה שעה אשתו מתאוה לו. והא מהכא נפקא מהתם (לא) נפקא, ואל אישך תשוקתך [בראשית ב'] מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה (שהיה) שהוא יוצא לדרך. אמ' רב יוסף לא נצרכה אלא סמוך לוסתה. וכמה אמ' רבא עונה. אם רגילה לראות ביום חייב לפרוש בלילה, ואם רגילה לראות בלילה חייב לפרוש ביום. ואפי' הכי כשיוצא לדרך יפקדנה, והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מיטריד, ואי קשיא והא אמרי' בפ' שיני דשבועות [י"ח ע"ב] ת"ר והז(ה)רתם את בני יש' מטומאתם [ויקרא ט"ו] מיכן אמ' ר' יאשיה אזהרה לבני יש' שיפרשו מנשיהן סמוך לוסתן, אלמ' מדאורית' הוי. יש לומ' מדרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמ', תדע דהא אמרי' התם אמ' ר' חייה בר אבה אמ' ר' יוחנן כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הויין ליה בנים זכרים כול', ותו אמרי' התם אמ' ר' חייה בר אבה אמ' ר' יוחנן כל המבדיל על היין במוצאי שבתות הויין ליה בנים זכרים, וכי היכי דהא מדרבנן הא נמי מדרבנן.
ת"ר האוהב את אשתו כגופו והמכבד' יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן עליו הכת' [אומר] וידעת כי שלו' אהלך ופקדת נוך כול' [איוב ה'].
ת"ר האוהב את שכניו והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, מפני שהיא שפלה יותר מבת אחיו שיש לה אב, והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו עליו הכת' אומ' [ישעי' נ"ח] אז תקרא ויי' יענה.
<h2>דף סג:</h2>
תניא ר' אליעז' אומ' כל שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים שנ' [בראשית ט'] שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וכת' [שם] ואתם פרו ורבו.
<h2>דף סד.</h2>
מתני'. (לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן) נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל, גירשה מותרת להינשא לאחר ורשאי השיני לשהות עמה עשר שנים, ואם הפילה מונה משעה שהפילה. האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה. ר' יוחנן בן ברוק' אומ' על שניהם הוא אומ' [בראשית א'] ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו. פי' אינו רשאי ליבטל אלא או יגרשנה או ישא אחרת, גירשה מותרת לינשא לאחר, ולא אמרי' עקרה היא דשמא ראשון הוא עקר ולא זכה ליבנות הימינה.
ת"ר נשא אשה ושהא עמה עשר שנים ולא ילדה הימינו אינו רשאי ליבטל ויוציא ויתן כתובה. פי' אם אינו מוצ(י)א אשה אחרת, שאינן מתרצין ליתן לו אשה עד שיגרש את זאת. אי נמי דלא איפשר ליה לפרנס את שתיהן, יוציא את זו ויתן לה כתובת' שמא לא זכה להיבנות ממנה ומפני זה לא הוליד ממנה בנים והילכך אין האשה מפסדת כתובתה. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנ' [בראשית ט"ז] מקץ עשר שנים לשבת אברהם בארץ כנען, ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין, לפיכך אם חלה הוא או שחלתה היא או שהיו שניהם חבושים בבית האסורים אין עולה להן מן המנין. פי' כל השנים שהיו בחוצה לארץ היה תולה אברהם בעון חוצה לארץ, וכיון ששהא עשר שנים בארץ יש' לקח הגר, לפיכך כל דבר המונע את ההריון אינו מן המנין.
<h2>דף סד:</h2>
אמ' רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב לא שנו אלא בדורות הראשונים ששנותי' מרובין אבל בדורות האחרונים ששנותיהם מועטין שתי שנים ומחצה כנגד שלשה עיבורים. רבא אמ' רב נחמן שלש שנים כנגד שלש פקידות דאמ' מר בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה. אמ' רבא ליתנהו להני כללי, מיכדי מתני' מאן תקין ר' והא בימי ר' אימעיטו שני דכת' [תהלים צ'] ימי שנותינו בהם שבעים שנה.
אמ' מר שמא לא זכה ליבנות הימינה. ודילמ' איהי לא זכיא ולמה יש לה כתובה מספק, איהי כיון דלא מיפקדא אפיריה ורביה לא מיענשא.
ורשאי השיני לשהות עמה עשר שנים, שיני אין שלישי לא, מתני' מני ר' היא דתניא מלה ראשון ומת שיני ומת שלישי לא תמול דברי ר', פי' שכבר הוחזקו בניה להיות מתים מחמת מילה, והילכך לא תמול אותו שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ויגדל ערל, וזהו יקרא ערל שמתו אחיו מחמת מילה, וקסבר ר' בתרי הויא חזקה. רשב"ג אומ' שלישי תמול רביעי לא תמול דבתלתא הויא חזקה ולא בתרי. אימור דפליגי במילה בנישואין מי פליגי, אין והתניא נישאת לראשון ומת לשיני ומת לשלישי לא תנשא דברי ר' דהוחזקה קטלנית, רשב"ג אומ' לשלישי תינשא לרביעי לא תינשא. פי' וכי היכי דפליגי בחזקת קטלנית הוא הדין נמי דפליגי בחזקת עקרה, ומתני' ר' היא, בשלמ' גבי מילה איכא משפחה דקמטי דמא ואיכא משפחה (חדדכי) [דרפי] דמא אלא נישואין מאי טעמ', אמ' ליה רב מרדכי לרב אשי הכי אמ' אביי מהגרוניא משמ' דרבא עין גורם, ורב אשי אמ' מזל גורם, מאי ביניהו דאירסא ומית, אי נמי דנפל מדיקלא ומית, לרבא לא הוחזקה קטלנית (של) [שלא] מת מחמת מעיינה, לרב אשי הוחזקה קטלנית דאמרי' מחמת מזלה מת, וקימ' לן הלכה כרב אשי דהוא בתרא.
אמ' ליה רב יוסף [בריה דרבא] לרבא בעאי מיניה מרב יוסף הילכת' כר' ואמ' לי אין, הילכת' כרשב"ג, ואמ' לי [אין], אחוכי אחיך בי, אמ' ליה סתמי הוא דפשיט לך נישואין ומלקות [כרבי] וסתות ושור המועד כרשב"ג. נישואין הא דאמרן במתני' דבתרי הוחזקה עקרה. ובקטלנית נמי סתם לן כר' דתנן בפ' נערה שנתפתתה [כתובות מ"ג ע"ב] המארס את בתו וגירשה אירסה ונתאלמנה כתובתה שלו השיאה וגירשה השיאה ונתאלמנה כתובתה שלה, ואמרינ' בגמ' טעמ' דהשיאה וגירשה השיאה ונתאלמנ' אבל נתאלמנה תרי זימני לא חזיא לאינסובי, ואגב אורחיה קא סתים לן תנא כר' דאמ' בתרי זימני הויא חזקה, ואם נישאת הקטלנית לשלישי דין הוא שתצא בלא כתובתה כמו אותה שאין לה בנים, והוא שלא הכיר בה, אבל אם הכיר בה יש לה כתובה דהא פסק רבא מזוני לחומא איתתי' דאביי כדאמרי' בפ' אע"פ [שם ס"ה ע"א] ו(כ)תנאי כתובה ככתובה דמי, ואי לא דהוה לה כתובה לא הוה פסיק לה מזוני.
מלקיות דתנן מי שלקה ושנה בבית דין כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורים עד שתהא כריסו נבקעת. פי' בעביר' שלישית כונסין אותו לכיפה ואין מלקין אותו עליהן הכי מוכח באילו הן הנשרפין [סנהדרין פ"א ע"ב]. וסתות דתנן אין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענו שלשה פעמים, ואינה מטהרת מן הוסת עד שתיעקר ממנה שלשה פעמים. פי' אינה קובע' לה וסת ליסמך עליו להיות דיה שעתה כדתנן [נדה ב' ע"א] כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה ולא מטמינן לה למפרע מעת לעת, ועוד דאם קבעה [לה] וסת והגיע לה שעת וסת ולא בדקה טמאה דאורח בזמנו בא. ואינה מיטהרת מן הוסת אפי' נעקר, פעמים שבדקה בשני וסתות ולא ראת' ושינת' ראייתה ליום אחר שני פעמים, אפי' הכי מחזקינן וסתה לכשיגיע אם לא בדקה טמאה דאורח בזמנו [בא].
<h2>דף סה.</h2>
שור המועד כל שהעידו בו שלשה פעמים, ודוקא נישואין ומלקיות דסתם לן כר' הילכת' כותיה, אבל במקום שלא מצינו סתם הלכה כרשב"ג דהוא רבו של ר', ואין הלכ' כתלמיד במקום הרב, והלכה כר' מחברו ולא מרבו. ומשום הכי סבירא ליה לר' יוחנן במילה כרשב"ג ואמרי' לשלישית לכי תמולי ולגבי משפחת נכפין ומצורעין אמ' תל' והוא דאיחזן תלתא זימני, ולגבי נפלים תניא [ע"ב] הפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים, ואמרי' בגמר' הוא אמ' אפילא תרי והיא אומ' אפילי תלת, אלמ' לא הוחזקה לנפלים אלא בתלתא זימני כרשב"ג. אבל רבינו יצחק זצוק"ל כתב, ומסתברא דמילה כנישואין דבתרי [זימני] הויא חזקה דספק נפשות הוא וספק נפשות להקל, ואינו נר' לי.
ת"ר נישאת לראשון ולא היו לו בנים, לשיני ולא היו לו בנים, לשלישי לא תינשא אלא למי שיש לו בנים, נישאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה. דוקא שאין לו בנים אבל למי שיש לו בנים אינו יכול להוציא שלא בכתובה, ולמי שאין לו בנים נמי דוקא אם לא הכיר בה, אבל אם הכיר בה [סבר] וקביל, דהא אפי' באילונית גמורה תנן בכתובות בפ' אלמנה [ניזונית (ק' ע"ב)] ואם מתחלה נשאה לשם אילונית יש לה כתובה כל שכן שהוחזקה עכשיו עקרה. ולא דמיא לשנייה דאית בה איסורא ומשום הכי אין לה כתובה אע"ג דהכיר בה. אבל האי (אינו) [אי] אסירא להאי שאין לו בנים הא שריא למי שיש לו בנים, ולמי שאין לו בנים נמי שריא אם ישא [אשה] אחרת, והכי תניא בתוספתא בפ' בן תשע [פ"ח ה"ה] עד כמה מותרת לינשא עד שלשה, יתר מיכן לא תינשא אלא למי שיש לו אשה ובנים, הא נישאת למי שאין לו אשה ובנים (הא אם נ)תצא שלא בכתובתה מפני שנישואיה נישואי טעות. ודוקא שלישי הוא דמוציא שלא בכתובתה אבל שיני אע"ג דשהא עמה עשר שנים, ואמרי' דבתרי הויא חזקה, אפי' הכי אינו יכול להוציא בלא כתובה מפני שהחזקה אינה מועלת אלא מיכן ואילך אבל לא על הפעם שנעשת בה החזקה, דומיא דשור [המועד] שאע"פ שבפעם השלישית הוחזק מועד, אינו משלם נזק שלם על אותה הפעם אלא מיכן ואילך בנגיחה רביעית.
איבעיא להו נישאת לשלישי ולא היו לו בנים מהו דליתבעוה הנך קמאי [כתובתן], ופשטינן מצי אמ' להו השתא (דכבושאי) [דכחשי].
איבעיא להו נישאת לרביעי והיו לה בנים מהו דתיהדר ותיתבע כתובה משלישי, ופשטינ' מצי אמ' לה השתא הוא דבריית.
הוא אומ' מינה ואיהי אמרה מיניה. אמ' ר' אמי דברים שבינו לבינה היא נאמנת, מאי טעמ', איהי קים לה ביורה כחץ, איהו לא קים ליה ביורה כחץ. פי' אי איפשר להעמידה כלל בשהה עמה עשר שנים, דההיא אע"ג דמודה ואמרה דיורה כחץ בית דין כופין אותו להוציא וחייב ליתן לה כתובה, דאמרי' שמא לא זכה ליבנות הימנה, ובעבור זה אינה מקבלת הריון כדאזלא סוגיא דשמעתא, ואם נישאת לשלישי יוצאה בלא כתובה אע"ג דאינו (מורה) [יורה] כחץ, דכיון דהוחזקה עקרה לא מהימנא אלא ודאי מינה הוא, ולא מיתוקמא מילתיה דר' אמי אלא קודם עשר שנים והיא תובעת גירושין ממנו מפני שאינו מוליד, ובאה מחמת טענה דבעיא חוטרא לידא ומרא לקבורה כדאמרי' לקמ' [ע"ב], והוא אומ' מינה הוא שאני בריא כשאר כל אדם היה אומ' ר' אמי דהיא נאמנת ויוציא ויתן כתובה כדתנן בסוף נדרים, ואפי' במשנה אחרונה דתנן השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה, משמ' שאם אינה רוצה להתרצות אין כופין אותה לעמוד תחתיו אלא יוציא ויתן כתו', וזה יש בין משנה ראשונה למשנה אחרונה, שבמשנה ראשונה היו מפרידין אותם מיד, ויש לומ' שהיו סוברים דאשה מיפקדא אפריה ורביה הילכך לא היו רוצים לפייסה שאפילו אם תתפייס היא הם לא יתפייסו, אחרי כן חזרו לומ' דאין אשה מצוה על פריה ורביה והילכך מבקשין ממנה שלא תחוש על הבנים אם תתפייס הרי טוב ואם לאו אין מכריחין, דהכי משמ' לשון יעשו דרך בקשה, אלא יוצי' ויתן כתובה, ואין לומ' דר' אמי אליבא דמשנה ראשונה קאמ' ואין הלכה כדבריו, שלא בא ר' אמי לחלוק על משנה אחרונה, אלא ודאי גם אליבא דמשנה אחרונה קאמ' ואתא לאשמועינן דיעשו דרך בקשה, הכי משמע דאם תתפייס הרי טוב ואם לאו יוציא ויתן כתובה דהיא נאמנת, עיין בערך מ"ה בספר המכריע.
אמ' איזיל ואינסוב איתתא ואיבדוק נפשאי, אמ' ר' אמי אף בזו יוציא ויתן כתובה, שאני אומ' כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה, ורבא אמ' נושא אדם כמה נשים והוא דאית ליה למיזנייהו, והילכתא כרבא והילכך טענתיה טענה, ומתני' דנדרים כגון שלא טען בעל הכי, אי נמי טעין ולית ליה למיזנייהו. הוא אומ' אפילא בגו עשר והיא אומ' לא אפילי, אמ' ר' אמי אף בזו היא נאמנת, דאם איתה דאפילא נפשה כעקרתא לא מיחזקא. פי' כששהת עמו עשר שנים ולא ילדה, ואנו באים לכופו להוציא, הוא אומ' הפילה בתוך עשר ועדין אין זמן להוציא דתנן מונה משעה שהפילה, היא נאמנת ויוציא ויתן כתובה.
<h2>דף סה:</h2>
ת"ר הפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים. פי' ויוציא ויתן כתו' שמא לא זכה ליבנות ממנה. הוא אומ' אפילא תרי והיא אומ' תלתא, אמ' ר' יצחק בן אלעז' עובדא הוה בי מדרשא ואמרו היא מהימנא (היא) דאם איתה דלא אפילא נפשה בניפלי לא מיחזקא.
מנהני מילי, אמ' ר' אילעא בשם ר' יהודה ביר' שמע' אמ' קרא [בראשית א'] ומלאו את הארץ וכבשוה, איש דרכו לכבוש ואין אשה (כובשת) דרכה לכבש. אדרבה וכבשוה תרי משמ' אמ' רב נחמן בר יצחק וכבשה כת'.
האיש מצווה על פריה ורביה כול', איתמ' ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, חד אמ' הלכה כר' יוחנן וחד אמ' אין הלכה כר' יוחנ', ומסקנא דשמעתא דאין הלכה כר' יוחנן.
ההיא דאתאי לקמיה דר' אמי אמ' לה לא מיפקדת, אמרה ליה ומסיבו דילה מה תיהוי עלה דהך [איתתא], אמ' כי (כי) האי גונא ודאי כיפינן. פי' בתוך עשר הוה, והיא אמרה מיניה דאיהי מהימנא, ובעבור שבאת מחמת טענה כיפינן ליה להוציא וליתן כתובה.
ההיא דאתאי לקמיה דרב נחמן אמ' לה לא מיפקדת, אמרה ליה לא בעיא הך (איתא) [איתתא] חוטרא לידה ומרא לקבורה. אמ' כי האי גונא ודאי כיפינן. גם זה נמי בתוך עשר הוה והיא אמרה מיניה.
יהודית דביתהו דר' חייה הוה לה צער לידה, שנאי מנהא ואתאי לקמיה, אמרה ליה איתתא מיפקדא אפיריה ורביה, אמ' לה לא, אזלא ואישתיאה סמא דעקרתא, לסוף איגלאי מילתא, אמ' לה איכו ילדת לי כריסא אחריתי, דאמ' מר יהודה וחזקיה תאומים הוו, טזי ופזי אחואתא. ולא מיפקדא, והא אמ' רב חנא בר קטינא אמ' ר' יצחק מעשה באשה אחת שחצייה שפחה וחצייה בת חורין וכפו את רבה ועשאה בת חורין, לימ' כר' יוחנן בן ברוקה, אמ' רב נחמן בר יצחק מנהג הפקר נהגו בה, ובעבור זה שיחררה שתינשא וישמרנה ולא בעבור שהיא מצווה על פריה ורביה.
<h2>דף סו.</h2>
אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, הכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל, עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה ועבדי צאן ברזל יאכלו, אילו הן (ניכסי) עבדי מלוג, אם מתו מתו לה ואם הותירו הותירו לה, אע"פ שהוא חייב במזונותיהן לא יאכלו בתרומה, ואילו הן עבדי צאן ברזל אם מתו מתו לו ואם הותי' הותירו לו, הואיל והוא חייב (במזונותיהם) באחריותן יאכלו. בת יש' שנישאה לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל הרי אילו יאכלו, ובת כהן שנישאת ליש' והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל הרי אילו לא יאכלו. פי' עבדי צאן ברזל הם אותם שהכניסה לו וכתבתם בכתובה, והבעל קיבלם עליו בשומא ובאחריות, ועבדי מלוג הם אותם שלא הכניסה לו בכתובה, והגוף הוא של אשה ואין לבעל עליהם אלא פירות, עבדי מלוג כיון שהגוף הוא לאשה ואם מתו מתו לה ואם הותירו הותירו לה, ואע"פ שהבעל חייב במזונותיהם מפני שהפירות הם שלו, הרי אילו לא יאכלו, דכיון דהיא לא אכלה מפני שנעשת חללה בבעילת זנות גם עבדיה אינן אוכלין, ועבדי צאן ברזל שהגוף הוא לבעל ואם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו הן אוכלין, ובת יש' שנישאת לכהן כיון שהיא אוכלת גם עבדיה נמי אוכלין, ובת כהן שנישאת ליש' כמו שהיא אינה אוכלת גם עבדיה אינן אוכלין. ומקשה ועבדי מלוג אמאי לא יאכלו בתרומה (ליקנו) [ליהוו] כקיניינו שקנה קנין, דתניא מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו בתרומה שנ' [ויקרא כ"ב] וכי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו, ומנין לאשה שקנתה עבדים ועבדיו שקנו עבדים שיאכלו בתרומה שנ' וכהן כי יקנה נפש קנין כספו. פי' קנין כספו קרא יתירא הוא, ובא לרבות קנינו שקנה קנין, כגון אשתו שקנתה עבדים מנכסי מלוג שלה, ועבדיו נמי שקנו עבדים, ואם תאמר מה שקנה עבד קנה רבו וקינינו הוא, משכחת לה כגון שנתן לו נכסים במתנה על מנת שאין לרבו רשות בהן. ונהי דהיא לא אכלה מפני שהיא זרה, עבדי' יאכלו מפני שהן קנין כספו וקנינו של כהן. ופריק רבינא כל קנין שהוא אוכל מאכיל וכל קנין שאינו אוכל אינו מאכיל. (רב) [רבא] אמ' מדאוריתא מיכל אכלי, ורבנן הוא דגזרו בהו, כדי שתאמר אני איני אוכלת עבדי אינן אוכלין זונה היא אצלו הילכך אתי לאפוקה.
איתמ' המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומ' דמים אני נותן. פי' שום יקרא כל ניכסי נדונייתה הנכתבין בכתובה והבעל מקבלם עליו בשומא, ואם גירשה ואומ' לה הבעל הילך דמיהן והיא אומ' כליי אני נוטלת (ואומ' לה הבעל) ואיני רוצה דמיהן, הדין עם מי. רב יהודה אמ' הדין עמה ור' אמי אמ' הדין עמו. רב יהודה אמ' הדין עמה משום שבח בית אביה דידה הוו. כלומ' אדעתא דהכי נתנם לה אביה שתשתמש בהן היא ויהיה כבוד לבית אביה, ולא על דעת שישתמשו אחרים בכליה, והילכך הדין נותן שתהא נוטלת כליה. ור' אמי [אמר] הדין עמו, כיון דאמ' מר ואם מתו [מתו] לו ואם הותירו הותירו לו כדידיה דמי.
<h2>דף סו:</h2>
תניא כותיה דר' אמי ותניא כותיה דרב יהוד'. תניא כותיה דר' אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה. ותניא כותיה דרב יהודה המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור, ולא עוד אלא אפי' הכניס לה שום משלו ורצה הבעל למכור לא ימכור, מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה ובא לפני רב שמ' בן גמ' ואמ' הבעל מוציא מיד הלקוחות.
אמ' רבא אמ' רב נחמן הלכה כרב יהודה, אמ' ליה רבא לרב נחמן והא תניא נמי כר' אמי, אמ' ליה מסתבר טעמיה דרב יהודה משום שבח בית אביה.
ההיא איתתא דעיילא ליה לגברא איצטלא דמילתא בכתובה, שכיב, שקלוה יתמי [ופרשוה] אמיתנא, אמ' רבא קנייה מיתנא. רבא בעי הזמנה ומעשה כדאמרי' בפ' נגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"ב], אבל הזמנה בלא מעשה או מעשה בלא (מעשה) [הזמנה] אינו אוסר. והיכי דמי מעשה בלא הזמנה כגון שפירשוהו על המת על דעת לסלקו ממנו ושמוהו עליו לפי שעה עד שימצאו [אחר] או להוליכו עמו לקבורה ולא שיקברוהו עמו. וכן הזמנה בלא מעשה אם אמרו יהא בגד זה למת או אפילו ארגוהו בשבילו ולא פירשוהו עליו אינו אסור. אבל זה הבגד שפירשוהו על המת כדי לקוברו עמו אסור, מפני שיש שם הזמנה ומעשה, (שבין) [שכיון] שפירשוהו עליו להיות לו לצמיתות אין לך הזמנה גדולה מזו, ואינם רשאים לסלקו מעליו להיות מותר בהנאה אלא אם כן רוצים להחליף לו בגד אחר נאה ממנו לכבודו של מת כדפירישי' התם. אמ' ליה נאנאי לרב כהנא והאמ' רבא אמ' רב נחמן הלכה כר' יהודה, אמ' ליה מי לא מודה רב יהודה דמחוסר גוביאנא, ואילו מיגניב לאו יורשין חייבין לשלומי, כיון דאילו מיגניב יורשין חייבין לשלומי ברשותיהו קאי, רבא לטעמיה דאמ' רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין עצמן מידי שיעבוד.
<h2>דף סז.</h2>
אמ' רב יהוד' הכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו (ו)על שני אלפים, אחד נוטלתו בכתובתה ואחד נותנת דמים ונוטלתו משום שבח בית אביה. וכי היכי דזכי הבעל ביתרות דמי' הם הכי נמי מיחייב בפחת דמים, שאם פיחתו מדמיהם פיחתו לו, ומתו דתנן הוא הדין לפיחתו, והכי נמי אמרי' בהילכתין [ס"ו ע"ב] נהי נמי דמיחייב באונסיה בפחת וביתרות דמיה מי מיחייב למימרא דניכסי צאן ברזל חייב בכחשן. עיין [בפסקיי] בפ' מציאת האשה.
מתני'. בת יש' שנישאת לכהן ומת והניחה מעוברת, לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר. העובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר' יוסי, אמרו לו מאחר שהעדתה בנו על בת יש' לכהן אף בת כהן לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר. פי' האי עבדיה דקתני אינן עבדי מלוג, דעבדי מלוג דידה הוו ואין כח לעובר בעבדי מלוג שלה ולא לבני בעלה, וכל זמן שהיא אוכלת עבדי מלוג שלה אוכלין, וכל זמן שהיא אינה אוכלת עבדי מלוג שלה אינן אוכלין, כיצד אם יש לה בנים מכהן הרי היא אוכלת ועבדי מלוג שלה אוכלין, ואע"פ שהניחה מעוברת, שאין זכייה לעובר בעבדי מלוג שלה, ואם אין לה בנים מכהן שהיא אינה אוכלת גם עבדי מלוג שלה אינן אוכלין, והאי עבדיה דקתני הן עבדי צאן ברזל שהיו ברשותו של בעל שקיבלם עליו בשומא ואם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו, וכשמת הבעל הם ברשות היורשין, ואע"ג דאמרן הדין עמה ואין הבעל רשאי למוכרם, אפי' הכי כיון דמיחסרי גוביאנא וקיימי ברשות היורשין כדאמרן לעיל דאילו מיגנבי יורשין חייבין לשלם, דיורשין [הוו], והכי תניא בתוספתא [פ"ט ה"ב] מת והניחה פרזות כלומ' בלא בנים, עבדי מלוג אינן אוכלין כדרך שהיא אינה אוכלת, עבדי צאן ברזל אוכלין מפני שבחזקת היורשין הן עד שעה שינתנו לה. וקסבר ר' יוסי דאית זכייה לעובר (בניכסי מלוג) [בעבדי צאן ברזל] אע"פ שלא נולד, וקסבר נמי ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל הילכך מפני חלקו (כל) [של] עובר אינו אוכל בתרומה, והאי דנקט בת יש' [לכהן] לרבנן קאמ' לה, והכי קאמ' לדידי אפי' בת כהן לכהן נמי אינן אוכלין מפני חלקו של עובר, שאע"פ שהעובר הוא כהן עד שלא יולד אינו מאכיל, אלא לדידכו אודו לי בבת יש' (ורבנן קאמ' ליה) לכהן דעובר במעי זרה זר הוא והילכך אותו העובר הוא פוסלן, ולהכי נקט בת יש', ורבנן קאמרי ליה לדבריך דקא סברת דאית זכייה לעובר מאחר שהעדתה לנו על בת יש' לכהן אפי' בת כהן נמי לא יאכלו מפני חלקו של עובר, ור' יוסי אמ' אין הכי נמי סבירא ליה, ובת יש' דנקט כי היכי דלודו ליה רבנן, אבל רבנן פליגי עליה ואמרי עובר אין לו זכייה וכן בת כהן לכהן אוכלין עבדי צאן ברזל בתרומה מכח היורשין, ועובר אינו פוסלן שאין לו זכייה כלל עד שיולד, והכי אמרי' בגמ' אמ' רב יהוד' אמ' שמואל זו דברי ר' יוסי, דקסבר יש זכיה לעובר, אבל חכמ' אומ' יש לו בנים אוכלין בעבור בנים, יש לו אחין אוכלין בעבור אחין, אין לו אחין אוכלין בעבור משפחה כולה, שהן יורשין את נכסיו, ועבדי צאן ברזל בחזקת יורשין הן עומדין עד שלא תגבה אותם האשה, ועובר לית ליה זכייה בגויהו.
ת"ר הניח בנים אילו ואילו אוכלין. פי' בנים ולא מעוברת, הניחה מעוברת אילו ואילו אינן אוכלין. פי' מעוברת בלא בנים אינן אוכלין לא עבדי מלוג שלה מפני שהיא אינה אוכלת, ולא עבדי צאן ברזל שהן בחזקת היורשין מפני שהעובר זוכה בהן, ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל, הניח בני' והניחה מעוברת עבדי מלוג אוכלין כדרך שהיא אוכלת, עבדי צאן ברזל לא יאכלו מפני חלקו של עובר, שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר' יוסי. פי' בין בת יש' לכהן בין בת כהן לכהן, אבל חכמ' סברי עובר אין לו זכייה ובין יש לו בנים ובין אין לו בנים אוכלין עבדי צאן ברזל בחזקת כל בני משפחה שהן ראויים לירש נכסיו, והלכה כחכמ', דהכי מסיק תלמ' בפ' מי שמת [ב"ב קמ"א ע"ב] והילכתא המזכה לעובר לא קנה.
<h2>דף סז:</h2>
מתני'. העובר והיבם והאירוסין והחרש ובן תשע שנים ויום אחד פוסלין ולא מאכלין, ספק [שהוא בן תשע שנים וספק שאינו, ספק] הביא שתי שערות וספק לא הביא, נפל הבית עליו ועל בת אחיו ואין ידוע אי זה מת ראשון צרתה חולצת ולא מתייבמת. פי' העובר פוסל בת כהן שנישאת ליש' ומת והרי היא מעוברת, פוסל ואינו מאכיל. בת יש' שנישאת לכהן ומת והניחה מעוברת, והיבמה, בת כהן שומ' ליבם ישר' פסולה מתרומת אביה, ובת ישראל שומרת יבם לכהן אינו מאכילה. והאירוסין, בת כהן מאורסת ליש' פסולה, ובת יש' מאורסת לכהן אינו מאכילה. והחרש, בת כהן מאורס' לחרש יש' פוסלה, ובת יש' מאורסת [או] אפילו נשואה לחרש כהן אינו מאכילה. ובן תשע שנים מפרש לקמ' [ס"ח ע"א], ספק שהוא בן תשע שנים וספק שאינו בן תשע שנים הוי נמי כבן תשע ופוסל. ספק שהביא שתי שערות וקידושיו קידושי', ספק [שלא הביא] פוסל בת כהן המאורסת לו מתרומה.
נפל הבית עליו ועל בת אחיו שהיא אשתו, ספק הוא מת ראשון ונפלו שתיהן לפני אחיו ופטרה צרתה משום צרת הבת, ספק בת אחיו מתה ראשון ובשעת נפילה לייבום לא הואי צרתה צרת ערוה דתנן [ב' ע"ב] אם מתו או מיאנו או נתגרשו צרותיהן מותרות. צרתה חולצת ולא מתייבמת. (ואידי ואידי) [ואיידי דאיירי] בספיקי לחומרא תנייה להאי בהדיהו.
האי עובר אי בת כהן [לישראל] פסולה לה דכת' [ויקרא כ"ב] ושבה אל בית אביה כנעוריה פרט למעוברת שאינה כנעוריה. אי בת יש' לכהן היא לא מאכיל לה ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל. האי יבם אי בת כהן ליש' היא פסיל לה ושבה אל בית אביה פרט לשומרת יבם, אי בת יש' לכהן היא לא מאכיל לה קינין כספו אמ' רחמנא [שם] והאי קנין כספו דאחיו הוא. והאירוסין, אי בת כהן ליש' היא פסיל לה, ובת כהן כי תהיה לאיש זר אמ' רחמ' [שם] והיא קנייה דהך הויא, ואי בת יש' לכהן היא לא מאכיל משום דעולא אמ' [כתובות נ"ז ע"ב] דבר תורה ארוסה בת יש' אוכלת בתרומה, ומאי טעמ' אמרו אינה אוכלת גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית חמיה ותלך ותשקה לאחיה ובית אביה. והחרש, אם בת כהן לישר' היא פסיל לה דהא קנייה דרבנן תקינו קידושין לחרש, ואי בת יש' לכהן היא לא (מאלה) [מאכיל לה] קנין כספו אמ' רחמ' והאי לאו (קנין כספו) [בר קניין] הוא. ובן תשע שנים ויום אחד אוקמה רבא בהנך פסולין דפסלי בביאתן, וכדתניא בן תשע שנים ויום אחד, גר עמוני ומואבי מצרי (ומואבי) ואדומי כותי נתין חלל וממזר שבאו על כהנת לויה ויש' (פסולה) [פסלוה].
<h2>דף סח.</h2>
מנהני מילי, אמ' רב יהודה אמ' רב דאמ' קרא [ויקרא כ"ב] ובת כהן כי תהיה לאיש זר, כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. ואימ' נבעלה לפסול לה חייבי כריתות, שהוא זר גמור דלא תפשי בהו קידושי, אבל חייבי לאוין דתפשי בהו קידושי לא. כי תהיה אמ' רחמ' הנך דאית בהו הוייה וחייבי כריתו' לאו בני הוייה נינהו. פי' לא מצית למימ' דדוקא בחייבי כריתות מיירי קרא, דמדאפקה רחמ' לבעילה פסולין בלשון הוייה, ש"מ באותם הפסולין דבני הוייה נינהו מיירי דהינו חייבי לאוין, דאילו חייבי כריתות לאו בני הוייה נינהו, ומיהו חייבי כריתות [דחמירי] כל שכן, דהשתא חייבי לאוין הוו זרים אצלה כל שכן חייבי כריתות דלא תפשי בהו קידושי. אי הכי גוי ועבד דלאו בני הוייה נינהו לא ליפסלוה. פי' כיון דכת' רחמ' לא תהיה אימ' דוקא חייבי לאוין דאית בהו הוייה, אבל גוי ועבד דלית בהו הוייה (הוה) אימ' לא (ליכא ד)ליפסלו, [אלא] (ש)יהו דומין לזנות דבהמה דלא פסלה, אבל חייבי כריתות ליכא למעוטי, דחייבי [לאוין] פסלי דכל שכן חייבי כריתות דהן זרים יותר, אבל גוי ועבד איכא למעוטינהו מידי דהוו אבהמה דאין זנות לבהמה, וכיון דגוי ועבד לאו בני קידושין בשום אשה דמו לבהמה.
<h2>דף סט.</h2>
ואימ' נבעלה לפסול לה חייבי לאוין (ואע"פ) [ואפילו] מחזיר גרושתו משנישאת דהא זר אצלה הוא ותפשי לו בה קידושי, אלמ' תניא בהחולץ [מ"ד ע"ב] היא כשרה וולדה כשר, ואוקימנה כשרה לכהונה וכל שכן לתרומה. לאיש זר אמ' רחמ' [ויקרא כ"ב], מי שזר אצלה מעיקרא, לאפוקי האי דלאו זר מעיקרא הוא. אי הכי חלל דלאו זר הוא לא ליפסיל, פי' דהא חלל מותר בכהנת. אמ' קרא [שם כ"א] ולא יחלל זרעו, מקיש לו זרעו מה הוא פוסל אף זרעו פוסל, פי' מקיש זרעו של כהן גדול באלמנה לו מה הוא פוסל את האלמנה בביאתו מן התרומה כדיליף בפ' עשרה יוחסין [קידושין ע"ז ע"א] ולא [יחלל] מי שהיה כשר ונתחלל וזו היא האלמנה אף זרעו החלל פוסל את האשה בביאתו. ואימא משעת הוייה, פי' דכת' [שם כ"ב] כי תהיה אימא משעה שקידשה אע"פ שלא בא עליה [פסלה], אלמ' תנן [נ"ו ע"ב] נתאלמנו או נתגרשו מן הנישואין פסולות מן האירוסין כשרות, דומיא דכהן גדול באלמנה מה כהן גדול בביאה אף האי נמי בביאה כהן גדול (אינו גדול) אינו פוסל אלא בביאה דכת' ולא יחלל זרעו בעמיו (פשיטא) [כשיש] זרע (או) [אז] חלל.
מתני'. האונס והמפתה והשוטה לא פוסלין ולא מאכילין, [ואם אינן] ראויין לבוא בקהל הרי אילו פוסלין, כיצד היה יש' הבא על בת כהן תאכל בתרומה, עיברה לא תאכל, נתחתך העובר שבמיעיה (לא) תאכל, היה כהן שבא על בת יש' לא תאכל בתרומ', עיברה לא תאכל, ילדה תאכל, נמצא כחו של בן גדול משל אב. פי' השוטה אפי' על ידי חופה וקידושין אינו פוסל ואינו מאכיל שאין [קניינו] קינין אפי' מדרבנן, ואם [אינן] ראויין לבוא ביש' הרי אילו פוסלין שנתחללה בביאת פסול לה. היה ישר' שבא על בת כהן באונס או בפיתוי שלא לשם קידושין. עיברה לא תאכל, שהעובר פוסל כדתנן לעיל [ס"ז ע"ב]. נתחתך העובר שבמיעיה תאכל, והוא הדין אם ילדתו ומת. עיברה לא תאכל, כדכת' [ויקרא כ"ב] ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו, ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל. נמצא כחו של בן גדול משל אב, שהאב אינו מאכיל בביאתו ובנו מאכילה.
<h2>דף סט:</h2>
מתני'. העבד פוסל משום ביאה ואינו פוסל משום (שכבת) זרע. כיצד, בת יש' לכהן ובת כהן ליש' וילדה ממנו בן והלך הבן ונכבש על השפחה וילדה ממנו בן הרי זה עבד, היתה אם אביו בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה. פי' העבד בביאתו פוסל כדאמרן [ס"ח ע"ב], אבל משום זרע אינו פוסל דלאו זרעו דבן מיקרי אלא דשפחה, דאמ' קרא [שמות כ"א] האשה וילדיה תהיה לאדוניה, ומשום הכי [תני] נכבש דכובש זרעו להיות עבד.
ממזר פוסל ומאכיל. כיצד, בת יש' לכהן ובת כהן ליש' וילדה ממנו בת, והלכה הבת ונישאת לעבד ונישאת לנכרי הרי זה ממזר, היתה אם אמו בת יש' לכהן תאכל בתרומה, בת כהן ליש' לא תאכל בתרומה.
כהן גדול פעמים שהוא פוסל. כיצד, בת כהן שנישאת ליש' וילדה ממנו [בת והלכה הבת ונשאת לכהן וילדה ממנו] בן הרי זה ראוי להיות כהן גדול עומד ומשמש על גבי המזבח, מאכיל את אמו ופוסל את אם אמו, וזאת אומרת לא כבני כהן גדול שהוא פוסלני מן התרומה.
תנינה להא דת"ר שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשותיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום. פי' דדוקא לחרש (ולקטן) [ולקטנה] תיקנו רבנן קידושין, אבל (לחרש) [לשוטה] וקטן לא.
איתמ' הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמ' הולד ממזר ושמואל אמ' הולד שתוקי. איכא דאמרי בבא כול' עלמ' לא פליגי דבתריה דידיה שדינן ליה, והכי איתמ' ארוסה שעיברה. פי' והארוס אומ' לא באתי עליה, והיא אמרה מארוסי נתעברתי רב אמ' הולד ממזר ושמואל אמ' הולד שתוקי. ומפרשינן מילתיה דשמואל בפ' עשרה יוחסין [קידושין ע"ה ע"א] מאי שתוקי בדוקי, כדתנן אבה שאול היה קורא לשתוקי בדוקי דבדקינן לה לאימיה ואי אמרה לכשר נבעלתי מהימנא. והכא נמי כיון דאמרה מארוסתי נתעברתי מהימנא. ואמרי' התם [ע"ד ע"א] אמ' רבא הלכה כאבא שאול, וכיון דקים ליה שמואל כאבה שאול הילכתא כותיה. והכי מוכח נמי בפרק קמא דכתובות [י"ד ע"א]. ורבי' חננאל זצוק"ל כתב וקימ' לן הילכת' כרב באיסורי, ואינו נר' לי דבפירוש מוכיח התם דהלכה כשמואל.
<h2>דף ע.</h2>
מנהני מילי, דת"ר וזרע אין לה [ויקרא כ"ב], אין לי אלא זרעה, זרע זרעה מניין, ת"ל וזרע אין לה מכל מקום, אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין, ת"ל וזרע אין לה מכל מקום. וכבר פסיקנא לעיל [מ"ה ע"ב] הלכה דגוי ועבד הבא על בת יש' הולד כשר.
הערל וכל הטמאין לא יאכלו בתרומה, נשיהם ועבדיהן יאכלו, פצוע דכא וכרות שופכה הן ועבדיהן יאכלו ונשיהם לא יאכלו, ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה הרי אילו יאכלו. פי' ערל שמתו אחיו מחמת מילה אסור בתרומה, אבל נשיהם ועבדיהם [יאכלו דמשום] ערלות (ד)לא נפקי מכלל [כהנים] אלא אינהו מיחסרי תקנתא, אבל פצוע דכא וכרות שפכה פוסלין נשיהם בביאתם דהויא לה נבעלה לפסול לה, ואם היתה נשואה לו מקודם לכן ונעשה כרות שפכה ולא ידעה הרי זו אוכלת. תניא ר' אליעז' אומ' מנין לערל שאינו (פוסל) [אוכל] בתרומה, נאמ' [שמות י"ב] תושב ושכיר בפסח, ונאמ' [ויקרא כ"ב] תושב ושכיר בתרומה, מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסו' בו. ר' עקיבה אומ' אינו צריך הרי הוא אומר [שם] איש איש מזרע אהרן והוא צרוע לרבות הערל כטמא, והאי קרא בתרומה כת' דכתיב [שם] ובא השמש וטהר וגו'.
מתני'. איזהו פצוע דכא כל שנפצעו ביצים שלו ואפי' אחת מהן, וכרות שפכה כל שנכרת הגיד, אם נשתייר מן העטרה אפי' כחוט שיער כשר, פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת ומשוחררת ואינן אסורין [אלא] מלבוא בקהל שנ' [דברים כ"ג] לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל יי. פי' אם נפצעו בצים שלו אפי' האחת והאחת קיימת יקרא פצוע דכא, וכרות שפכה כל שנחתך ונכרת ראש הגיד, אם נשתייר מן העטרה אצל הגוף אפי' כחוט אחד, שלא נחתך אלא הבשר שיש מן העטרה ולמטה הוי כשר דבשר בעלמ' הוא, ואינו פסול אלא אם נחתך מן העטרה ולמעלה שלא נשתייר מן העטרה אצל הגוף אפי' מלא חוט, ועטר' הוא כמין טבעת המקפת ראש הגיד וממנה ולמטה משפע (ומירק) [ומוריד].
<h2>דף עא.</h2>
בעי רב חמא בר עוקבה קטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה, ערלות [שלא] בזמנה מעכבא אי לא [מעכבא], ולא איפשיט', ואע"ג דתרומה מותרת בהנאה לזר כדאמרינן בפ' כל שעה [פסחים כ"ג ע"א], אפי' הכי הזר אסור לסוך שמן של תרומה משום דאיתקש סיכת השמן לשתיה כדאמרי' בפ' ר' עקיבה [שבת פ"ו ע"א] ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו [תהלים ק"ט], וכמו שהזר אסור בשתיה כך אסור בסיכה. ודוקא סיכת שמן איתקש לשתייה מפני שהוא צלול כמשקה, אבל חלב אע"פ שאסור באכילה ובשתייה אם המחהו מותר לסוכו מפני שאינו צלול ולא איתקש למשקה.
<h2>דף עא:</h2>
תני לידה יום הבראותו כיום הולדו, מה יום הולדו בעי ביום שמיני אף כשחלצתו חמה ממתינין לו עד יום שמיני להבראותו, ודוקא לחמה אבל אי הוו (בייכו) [כייבן] עיניה ואיתפח מהלינן ליה לאלתר.
<h2>דף עה.</h2>
ת"ר איזהו פצוע דכא כל שנפצעו ביצים שלו ואפי' אחת מהן ואפי' ניקבו ואפי' חסרו ואפי' נמקו. פי' נפצ' על ידי מכת חרב וסכין וכיוצא בהן. נמקו הוא על ידי מכה שנולדה בהן נמקו וחסרו מאליהן ונקטנו, וניקבו הוא על ידי חבורה או על ידי שחין שנולד בהן.
אמ' ר' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקה שמעתי מפי חכמ' בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא סריס חמה וכשר. סריס חמה ס"ד, אלא אימ' הרי הוא כסריס חמה וכשר. פי' הסריס נפרש לקמן שגופו לקוי, אבל בבציו אין לו שום לקייה, והיכי קרי זה שנפצעה ביצה אחת שלו סריס חמה, אלא הכי קאמ' הרי הוא כסריס חמה שהוא כשר לבוא בקהל, דדוקא פצוע דכא בשני ביצים אסר רחמ' אבל בביצה אחת שרי, ופליג אתנא קמ' דאמ' ואפי' אחת מהן, ומתני' דתנן ואפי' אחת מהן סתמא דלא כר' ישמעאל. וניקב לא מוליד והא ההוא גברא דסליק לדיקלא וחרזיה סילוא בבצים ונפק מיניה כחוטא דמוגלא ואוליד, הא שלחה שמואל לקמיה דרב ואמ' ליה צא וחזור על בניו מאין הם.
<h2>דף עה:</h2>
אמ' רב יהודה פצוע דכא בידי שמים כשר. פי' בידי שמים יקרא שנולד ממעי אמו פצוע דכא ולא היתה לו שעת הכושר כלל, ודיקא נמי דקתני אמ' רבא הינו דקרינן פצוע דכא ולא קרינן הפצוע. פי' אי הוה כת' הפצוע הוה משמ' הפצוע מעיקרו דהינו ממעי אמו, השתא דכת' פצוע דכא משמ' ששלם נולד והיתה לו שעת הכושר ואחרי כן נפצע. במתניתא תנא נאמר [דברים כ"ג] לא יבוא פצוע דכא, ונאמ' [שם] לא יבוא ממזר, מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם. ואי קשיא כיון דפצוע דכא (הוא) בידי שמים הוא ממעי אמו, אם כן הינו סריס חמה דתנן לקמ' בפירקין [פ"א ע"א] סריס חמה כהן שנשא בת יש' מאכילה בתרומה. פי' מפני שרשאי הוא לבוא בקהל, ורב יהודה מאי אתא לאשמועינ' מתני' היא. תשובה, אחר הוא פצוע דכא בידי שמים ואחר הוא סריס חמה, שסריס חמה כל גופו לקוי ממעי אמו כדאמרי' לקמ' בפירקי' [פ' ע"ב] מחמת זו אינו מוליד, ואע"פ שאין לו שום לקייה בביציו גופו לקוי הוא דומיא דאילונית והוא ניכר בסימניו, אבל פצוע דכא כל גופו שלם הוא אלא שנולד בביציו פצועים, והילכך הוה אמינא אע"ג דסריס חמה כשר לבוא בקהל פצוע דכא לא יבוא ואע"פ שנפצעו ממעי אמו, ואין לחלק בו בין אם היתה לו שעת הכושר בין אם לא היתה לו שעת הכושר, להכי איצטריך רב יהודה למימ' שגם פצוע דכא בידי שמים שלא היתה לו שעת הכושר כשר. והמורה פירש פצוע דכא בידי שמים על ידי רעמים וברד או ממעי אמו, וכן פירש לעיל בפ' כיצד סריס אדם שסירסו אדם ולא מחמת חולי נסתרס מאליו. ואינו נרא' לי שהיה מכשר ר' יהודה כי אם פצוע דכא ממעי אמו דומיא דסריס חמה, דאמרי' לקמ' [ע"ט ע"ב] שלא היתה לו שעת הכושר, והוא שאינו בר חליצה ומותר לבוא בקהל, אבל אם יצא שלם ממעי אמו אע"פ שנעשה לאחר מכן על ידי רעמים או חולי סריס אדם נקרא והוא בר חליצה ואסור לבוא בקהל, וגם המורה פירש בדיוקו של רבא אי הוה כתיב הפצוע היה משמ' מעיקרו כגון במעי אמו, וש"מ דלא הכשיר רב יהודה אלא אותו שהיה פצוע במעי אמו שלא היתה לו שעת הכושר דומיא דסריס חמה. וסוגיא דשמעתין משמ' דפלוגתא דר' ישמעאל עם ת"ק שהכשיר בביצה אחת בפצוע דכא בידי אדם מיירי, דבמאי דקא מיירי ת"ק מהדר ר' ישמעאל, ות"ק הכי קאמ' כל שנפצעו בצים שלו אפי' אחת מהן, ושם ענה ר' ישמעאל ואמ' דכל שאין לו אלא ביצה אחת הרי הוא כסריס חמה וכשר, ורב יהודה אמ' דפצוע דכא בידי שמים אפי' בשתי בצים, וליכא מאן דפליג בידי שמים כי אם בידי אדם בביצה אחת דמכשר ר' ישמעאל, ולית הילכת' כותיה אלא כת"ק ואין הלכה כיחיד. ותו דהויא לה מחלוקת דברית' וסתמא דמתני' דתנן איזהו פצוע דכא כל שנפצעו בצים שלו ואפי' אחת מהן, וקימ' לן [מ"ב ע"ב] מחלוקת דבריתא וסתם מתני' הלכה כסתם מתני'. אבל בעל הלכות גדולות כתב בהילכות מיאון שחיבר והיכא דכי איתליד חדא ביצה הוא דהויא ליה כשר, דתניא ר' ישמעאל אומ' משום ר' יוחנן בן ברוקה כך שמעתי מפי חכמ' בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא סריס חמה וכשר, סריס ס"ד, אלא אימ' אינו אלא כסריס חמה וכשר. ונראין דבריו שהוא רוצה לומ' שלא נפצעה ביצתו לאחר שנולד אלא כך נולד ממעי אמו. וקשיא לי דאם כן הוה ליה פצוע דכא בידי שמים וליכא מאן דפליג עליה, ותו מאי איריא ביצה אחת אפי' שתיהן נמי כרב יהודה. ומצאתי שגם בירושלמי מפרש דברי ר' ישמעאל שממעי אמו נולד כן, דגרסי' התם [פ"ח ה"ב] אית תנא תני בידי אדם פסול בידי שמים כשר, אית תנא תני בין בידי אדם בין בידי שמים פסול, למאן דאמ' בידי אדם פסול בידי שמים כשר יליף לה מממזר לא יבוא ממזר לא יבוא פצוע דכא מה ממזר בידי [אדם] אף פצוע דכא בידי אדם, מאן דאמ' בין בידי אדם בין בידי שמים [פסול] מנא ליה. אמ' ר' מנא לא יבוא פצוע דכא לעולם, אמ' ר' יוסי ביר' בון עוד הוא יליף לה מממזר לא יבוא ממזר לא יבוא פצוע דכא, מה ממזר בידי שמים אף פצוע דכא בידי שמים. וממזר (יצירתו) בידי שמים יצירתו בידי שמים, הוין בעיין מימר מאן דאמ' בידי אדם פסול בידי שמי' כשר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, מאן דאמ' בין בידי שמים בין בידי אדם פסול רבנן. אלמ' מוכיח דר' ישמעאל בידי שמים מיירי, ובזה פליגי, דת"ק פוסל אפי' בידי שמים ור' ישמעאל מכשיר בידי שמים, אבל אם נפצעה ביצתו לאחר שנולד מודה ר' ישמעאל דפסול. ובין לפי תלמוד ירושלמי ובין לפי תלמ' שלנו פצוע בידי אדם פסול אפי' בביצה אחת, פצוע בידי שמים כשר אפי' בשתי בצים, וכך הלכה.
אמ' רבא פצוע בכולן דך בכולן כרות בכולן, בין שנפצע הגיד בין שנפצעו בצים בין שנפצעו חוטי בצים, דך בכולן בין שנידך הגיד בין שנידכו בצים בין שנידכו חוטי בצים, כרות בכולן בין שנכרת הגיד בין שנכרתו בצים בין שנכרתו חוטי בצי'. פי' פציעה היא על ידי חבורה כדכת' [שמות כ"א] פצע תחת פצע, דיכה היא שעל ידי חולי ומכה נידוכו ונימקו, כריתה היא על ידי סכין. ניקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה מעטרה סבר ר' חייה בר' אבה לאכשוריה, אמ' ליה רב אסי הכי אמ' ר' יהושע בן לוי עטרה כל שהיא מעכבת. פי' ניקב הגיד למטה כלפי קרקע למטה מן העטרה ועולה הנקב ויוצא כנגדו למעלה מן העטרה, סבר ר' חייה לאכשוריה (ואמ' ליה רב אסי) כיון שאין כל הנקב למעלה מעטרה, ואמ' ליה רב אסי עטרה כל שהיא מעכבת, כיון שיוצא פי הנקב העליון למעלה מן העטרה אע"פ שפיו התחתון למטה מעטרה פסול הוא.
אם נשתייר מן העטרה אפי' כחוט כשר. יתיב רבינא וקא מיבעיא ליה, מלא החוט שאמרו על פני כולה או על פני רובה, אמ' ליה רבא תוספאה לרבינא מלא החוט על פני כולה וכלפי ראשה. פי' העטרה גבוהה אצל הגוף ומשם ולמטה משפעת ויורדת, וצריך שיישאר החוט הגבוה הסמוך אצל הגוף שהוא הראש של עטרה, ומשם ולמטה אם נחתך אין בכך כלום, אבל אם נחתך אותו החוט הסמוך לגוף שהוא ראש העטרה ולמטה ממנו נשאר שלם אינו מציל ופסול הוא.
אמ' רב הונא כקולמוס כשר כמרזב פסול, האי שליט ביה אוירא והאי לא שליט ביה אוירא. ורב חסדא אמ' כמרזב כשר כקולמוס פסול, האי גריד והאי לא גריד. אמ' ליה רבינא למרימר אמ' מר זוטרא משמיה דרב פפא הילכת' בין כקולמוס בין כמרזב כשר, מיהו מיבעיא ליה למטה מעטרה או למעלה מעטרה, פשיטא דלמעלה מעטרה אפי' נכרת נמי. הוה עובדא בפומבדיתא דאיסתתם גובתא דשכבת זרע ואפיק במקום קטנים, סבר רב ביבי בר אביי לאכשוריה, אמ' ליה רב פפי משום דאתיתו ממולאי אמריתו מילי ממוליאתא במקומה מבשלא שלא במקומה לא מבשלא.
<h2>דף עו.</h2>
ת"ר ניקב פסול מפני שהוא שותת ואינו יורה כחץ, נסתם כשר מפני שהוא מוליד ומורה כחץ (נסתם כשר מפני שהוא) וזהו פסול שחוזר להיכשירו, זהו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה. היכי עבדינן, לסתום הנקב, אמ' ליה אביי לרב אידי בר אבין מייתינן שערתא ומסרטינן ליה ומייתינן תרבא ושיפינן ליה ומיתינן שושמנא גמלא ומנתכינן ליה ופסקינן ליה לרישיה, ודוקא שערתא אבל פרזלא מזרף זריף, והני מילי קטן אבל גדול איקפולי מיקפל, לאחר שמעלה ארוכה חוזר ונקלף ונסתם.
אמ' רבה בר רב הונא המטיל מים בשני מקומות פסול. פי' שני נקבים יש באדם אחד מוציא שתן ואחד מוציא זרע, וביניהן כקליפת השום, וניקבה הקליפה שביניהן ויוצאין מי רגלים גם ממקום הזרע פסול, אמ' רבא לית הילכת' כרבה בר רב הונא, דדוקא בנסתם נקב הזרע והיה יוצא מנקב השתן אז פסול דשלא במקומה לא מבשלא, אבל זה שהזרע יוצא ממקומו אם יוצאים גם מי רגלים משם אין בכך כלום.
פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת ומשוחררת, דקהל גרים לא איקרי קהל. בעו מיניה מרב ששת פצוע דכא כהן מהו בגיורת. בקדושתיה קאי ואסיר, או דילמ' לאו בקדושתיה קאי ושרי. פי' כהן שלם אסור בגיורת משום זונה, והשתא שהוא פצוע דכא מיבעיא לן אי קאי בקדושתיה ואסיר כשאר כל הכהנים, אי לאו בקדושתיה [קאי] ושרי כפצוע דכא [ישראל] ולא איפשיט'.
<h2>דף עו:</h2>
מתני'. עמוני ומואבי אסורין ואיסורן איסור עולם, אבל נקבותיהן מותרות מיד. מצרי ואדומי אינן אסורין אלא עד שלשה דורות אחד זכרים ואחד נקבות. אמ' ר' שמע' קל וחומ' הדברים, ומה אם במקום שאסר את הזכרים איסור עולם התיר את הנקבות מיד, מקום שלא אסר את הזכרים אלא עד שלשה דורות אינו דין שנתיר את הנקבות מיד. אמרו לו אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה. אמ' להם לא כי אלא הלכה אני אומ'. ממזרים ונתינים אסורין ואיסורן איסור עולם אחד זכרים ואחד נקבות. פי' נקבותיהם מותרו' מיד דמפרש קרא טעמ' [דברים כ"ג] על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים, דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם, אבל מצרי ואדומי גם נקבותיהן אסורות דמצרי אפי' מצרית במשמ', ור' שמעון היה מתיר הנקבות בקל וחומ'.
<h2>דף עז:</h2>
אם לדין יש תשובה, מאי תשובה, אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנן משום דאיכא למימ' עריות יוכיחו שלא אסר בהן אלא עד שלשה אחד זכרים ואחד נקבות. פי' דכת' [ויקרא י"ח] ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בתה ואת בת בנה, אמ' להן לא כי אלא הלכה אני אומ'. תניא אמ' להן ר' שמע' הלכה אני אומ' ועוד מקרא מסייעני בנים ולא בנות. אמ' לו ר' יהודה בנים אשר יולדו להם [דברים כ"ג] הכת' תלאן בלידה. פי' כל הנולד מהן ואפי' נקבות, אי נמי תלה הבנים באם שיולדת [אותם] שאם היא ראשונה בנה הוי שיני, ואע"פ שהאב שיני לא אזלינן בתר האב, ואי לאו דנקבות אסורות למאי תלאן בלידה.
<h2>דף עח:</h2>
ממזרין ונתינין אסורין ואיסורן איסור עולם. אמ' רב הונא נתינים דוד גזר עליהם, שנ' [ש"ב כ"א] ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם והגבעונים לא מבני יש' וכול', ונתינים דוד גזר עליהם, יהושע גזר עליהם דכת' [יהושע ט'] ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים לעדה. יהושע גזר בזמן שבית המקדש קיים, דוד גזר בזמן שאין בית המקדש קיים.
<h2>דף עט:</h2>
בימי ר' בקשו להתיר נתינים, אמ' להן ר' חלקנו נתיר חלק מזבח מי יתיר. פי' אע"ג דדוד גזר עליהם ואמרי' [גיטין ל"ו ע"ב] דאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין, דויד לא גזר עליהם אלא שיהו עבדים ליש' אע"פ שאין בית המקדש קיים, ואם רוצים יש' לשחררם מותרין הן, שלא גזר דוד שלא ישחררום אלא שיהו עבדים ואסור להתחתן בהן כמו שאסור להתחתן בעבדים, וכמו שיש לעבדים היתר בשיחרור כך יש להן היתר על ידי שיחרור, ורצו בית דין שבאותו הדור לשחררם ומתוך כך יהו מותרין, ומנען ר' מפני שיש למזבח חלק (בהן) בעבודתן, ואין בידנו כח לשחרר חלק המזבח כי אם חלק העדה.
מתני'. אמ' ר' יהושע שמעתי שהסריס חולץ וחולצין לאשתו והסריס לא חולץ ולא חולצין לאשתו ואין לי לפרש. אמ' ר' עקיבה אני אפרש, סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו שהיתה לו שעת הכושר, וסריס חמה לא חולץ ולא חולצין לאשתו שלא היתה לו שעת הכושר. ר' אליעז' אומ' לא כי אלא סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו שיש לו רפואה, וסריס אדם לא חולץ ולא חולצין לאשתו שאין לו רפואה. העיד ר' יהושע בן בתירה על בן מגוסת שהיה בירושלם שהיה סריס אדם וייבמו את אשתו לקיים דברי ר' עקיבה. פי' סריס אדם שנסתרס לאחר שנולד וסריס חמה ממעי אמו, ומקשה מיכדי שמענא ליה לר' עקיב' דאמ' חייבי לאוין כחייבי כריתות דמו וחייבי כריתות לאו בני חליצה [ויבום] נינהו, ומסיק רב יוסף האי תנא הך תנא דר' עקיבה הוא דאמ' מחייבי לאוין דשאר הוי ממזר מחייבי לאוין (דשאר) גרידי לא הוי ממזר.
תניא פצוע דכא וכרות שפכה וסריס אדם והזקן או חולצין או מייבמין, כיצד, מתו ולהם אחים ולהם נשים ועמדו אחים ועשו מאמ' בנשותיהם ונתנו גט או חלצו מה שעשו עשו ואם בעלו קנו, מתו אחים ועמדו הן ועשו מאמ' בנשותיהן ונתנו גט או חלצו מה שעשו עשו ואם בעלו קנו, ואסור לקיימן משו' שנ' [דברים כ"ג] לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל יי. פי' ואם בעלו קנו דאתי עשה ודחי את לא תעשה ואסור לקיימן בביאה שנייה שכבר נתקיימה המצוה בביאה ראשונה.
<h2>דף פ.</h2>
היכי דמי סריס חמה, אמ' רב יצחק בר יוסף אמ' ר' יוחנן כל שלא ראה שעה אחת בכשרותו, מנא ידעינן, אמ' אביי כל המטיל מים ואינו עושה כיפה. פי' כל שיש בגופו סימני סריס חמה בידוע שלא היתה לו שעת הכושר מעולם, ונקט לך חד סימנא והוא הדין לכולן.
תניא ר' אליעזר אומ' סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו שכן במינן מתרפאין באלכסנדריאה של מצרים.
אמ' ר' אבהו סימני סריס ואילונית ובן שמונה אין עושין בהן מעשה עד שיהא בן עשרים. פי' אע"פ שהביאו סימני סריס ואילונית כדבענן למימר לקמן [ע"ב] מה הן סימניהן, אעפ"כ לא מחזקינן להו בחזקת גדולים עד שיהו בן עשרים שנה ולא הביאו שתי שערות, שאם השלימו עשרים שנה ולא הביאו שתי שערות וגם הביאו סימני סריס (ו)הם בחזקת גדולים, אבל קודם עשרים שנה לא מחזקינן להו כגדולים אע"פ שהביאו סימני סריס ואילונית, אלא הדבר תלוי כל זמן שלא יביאו שתי שערות הן בחזקת קטנים, ואם יביאו שתי שערות הן בחזקת גדולים ואינם בחזקת סריס ואילונית כיון שהביאו שתי שערות בתוך עשרים. ומקשה ובן שמנה מי קא חיי, שאתה אומ' אין עושין בו מעשה עד שיהא בן עשרים, והתניא בן שמנה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה. שאם ירבה החלב בדדיה תסתכן אמו. ומהדר הכא במאי עסיקי' כשגמרו סימניו, דתניא איזהו בן שמונה כל שלא כלו לו חדשיו. פי' אם יש לו שיער וצפורנים אע"פ שלא כלו לו חדשיו בן קיימא הוא, טעמ' דלא גמרו סימניו הוי כאבן הא גמרו סימניו לא הוי כאבן, ואמרי' האי בר שבעה הוא שנגמרה צורתו, וזה שלא נולד כי אם לשמנה משום דאישתהויי הוא דאישתהי במעי אמו ולא יצא בזמנו לשבעה חדשים, וזהו בן שמנה חדשים שאין עושין בו מעשה להחזיקו כגדול עד עשרים שנה, שאע"פ שהביא שתי שערות קודם עשרים שנה אינו גדול לכל דבריו לחלוץ ולייבם עד שישלים עשרים שנה, שכיון שנולד לשמנה חדשים אע"פ שגמרו סימניו דהינו שערו וצפורניו ואע"פ שהביאו שתי שערות, אינן מוחזקין כגדולים עד שישלימו עשרים שנה. עבד רבה תוספאה באשה שהלך בעלה למדינת הים ואישתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשריה. פי' אע"פ שילדה אחר שפירש בעלה ממנה י"ב חדשים הכשיר הולד, ולא אמרי' זינתה עם אחר והרי הוא ממזר, אלא תלינן בבעלה, ואישתהי תלתא [ירחי אחר] תשעה חדשים במעי אמו.
<h2>דף פ:</h2>
ת"ר איזהו סריס כל שהיה בן עשרים שנה ולא הביא שתי שערות, ואפילו הביא לאחר מיכן הרי הוא כסריס לכל דבריו, ואילו הן סימניו, כל שאין לו זקן ושערו לקוי ובשרו מחליק. פי' אע"פ ששהה [עשרים] שנה ולא הביא שתי שערות אכתי בענן והוא שנולדו בו סימני סריס, משום הכי תני ואילו הן סימניו, [דעשרים] שנים בלא שתי שערות אינם מחזיקים אותו בתורת סריס לפטור יבמתו בולא כלום עד שיולדו בו סימני סריס. ושערו לקוי הוא שהוא רך כשיער הנשים. ובשרו מחליק כבשר הנשים שהוא חלק ורך יותר מבשר האנשים. רשב"ג אומ' משום ר' יהודה בן יאיר כל שאין מימי רגליו מעלין רתיחה כמין קצף על פני מים, ויש אומ' כל שאין מימי רגליו מחמיצין שאין מסריחין כששוהין בכלין, ויש אומ' כל המטיל מים ואינו עושה כיפה, ויש אומ' כל ששכבת זרעו דוחה שאינו קשור אלא צלול כלובן ביצה מוזרת. ויש אומ' כל שרוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל, ר' שמע' אומר כל שקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה. ואיזו היא אילונית כל שהיתה בת עשרים ולא הביאה שתי שערות, ואפי' הביאה לאחר מכן הרי היא כאילונית לכל דבריה, ואילו הן סימניה כל שאין לה דדין ומתקשה בשעת תשמיש, רשב"ג אומ' כל שאין לה שיפולי (נשים) מעים כנשים, כמין כף למעלה מאותו מקום כדאמרינן בפ' יוצא דופן [נדה מ"ז ע"ב], [ר'] שמע' בן אלעז' אומ' כל שקולה עבה ואינה ניכרת בין איש לאשה.
איתמר סימני סריס רב הונא אמ' עד שיהו כולן, ור' יוחנן אמ' אפי' באחד מהן, היכא דהביא שתי שערות בזקן כול' עלמ' לא פליגי עד שיהו כולן. פי' [שתי] שערות של סימן בעינן בזקן התחתון לא בזקן העליון, כדתנן [סנהדרין ס"ח ע"ב] גבי בן סורר ומורה עד שיקיף זקן התחתון לא העליון, ומשום הכי לא אמ' הביא שתי שערות סתם ואמ' בזקן למימרא דלאו הינו סימנין, כי פליגי בשלא הביא וקימ' לן כר' יוחנן, [דאמרינן אלא הא] דאמ' להו רבה בר אבוה לרבנן עיינו ביה ברב נחמן אי בשרו מעלה הבל איתיב ליה [ברתי] כמאן (רב) [כרב] הונא, לא רב נחמן סיכי דדיקנא הוו ליה, ומשום הכי בענן כולהו.
מתני'. הסריס לא חולץ ולא מייבם וכן אילונית לא חולצת ולא מתייבמת, הסריס שחלץ ליבמתו לא פסלה בעלה פסלה מפני שהיא בעילת זנות, וכן אילונית שחלצו לה אחין לא פסלוה בעלוה פסלוה מפני שהיא בעילת זנות. פי' אם היה היבם סריס יבמתו פטורה בולא כלום כדילפינן מולא ימחה [דברים כ"ה] פרט לסריס ששמו מחוי, והילכך אם חלץ לה לא פסלה, אבל אם בעלה פסלה שהיא בעילת זנות, דהויא לה אשת אח שלא במקום מצוה. וכן אם היתה היבמה אילונית יוצאה בולא כלום, והילכך אם חלצו לה אחין לא פסלוה לכהונה שאין זו חליצה, אבל אם בעלוה פסלוה דקימ' עליהו בכרת אשת אח שלא במקום מצוה. דיקינן קתני סריס דומיא דאילונית מה אילונית בידי שמים אף סריס בידי שמים, אבל בידי אדם חולץ, וסתמ' כר' עקיבה דאמ' בידי אדם אין בידי שמים לא. וכיון דסתם לן תנא כר' עקיבה הילכת' כותיה דהוה ליה מחלוקת ואחר כך סתם שהלכה כסתם.
בעלה פסלה מפני שהיא בעילת זנות. טעמ' דבעלה הוא הא אחר לא ודלא כרב המנונא דאמ' שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה. פירוש טעמ' אם בעל(ו)ה הסריס דקימ' עליה בכרת הוי זנות ופסלה לכהונה, אבל יבמה שנבעלה מאחד מן השוק אע"ג דקימ' עליה בלאו לא פסלה לכהונה, שאין זה זר אצלה, שהרי אם תחלוץ תהיה מותרת לו, ולא כרב המנונא דחשיב ליה זנות ופוסלה ליבמה כדין אשת איש שזינתה. בעלוה פסלוה, טעמ' דבעלוה הא לא בעלוה כשרה לכהונ', ודלא כר' יהודה דאמ' אילונית זונה היא ואסורה לכהונה.
<h2>דף פא.</h2>
מתני'. סריס חמה כהן שנשא בת יש' מאכילה בתרומה, ר' יוסי ור' שמע' אומ' אנדורגינס כהן שנשא בת יש' מאכילה בתרומה, ר' יהודה אומ' טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ מפני שהוא כסריס, אנדרוגינס (נישא) [נושא] אבל לא (נושא) [נישא], ר' אליע' אומ' אנדרוגינס חייבין עליו סקילה כזכר. פי' סריס חמה מותר לבוא בקהל הילכך אם היה כהן ונשא בת יש' מאכילה בתרומה, אבל אם היה סריס אדם אסור לבוא בקהל והיה פוסלה אפי' אם היתה בת כהן שלא לוכל בתרומה דבי נשא. אנדרוגינס כהן שנשא בת יש' מאכילה בתרומה, דכזכר חשבינן ליה ונישואיו נישואין. ר' יהודה אומ' טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ הוא ליבמתו מפני שהוא כסריס חמה [שאינו בר חליצה] שלעולם אינו מוליד, ולית הילכת' כותיה.
אנדרוגינס (נישא) [נושא] אבל לא (נושא) [נישא] מפני שהוא זכר ודאי ואינו ספק איש ספק אשה, ואם נתן אדם קידושין לאנדרוגינס אינן קידושין ואינו אסור בקרובותיו. ר' אליעזר אומ' אנדרוגינס חייבין עליו סקילה כזכר. אמרי' בגמ' [פ"ג ע"ב] שהיה מחייב עליו סקילה משני מקומות בין מזכרותו בין מנקבותו.
<h2>דף פג.</h2>
אמ' רב ליתה למתני' מיקמי בריתא, דתניא ר' יוסי אומ' אנדרוגינס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמ' אם זכר הוא אם נקבה (ואם זכר) הוא. פי' ליתה למתני' דעביד ליה לאנדרוגינס זכר גמור, אלא כר' יוסי דבריתא דמספקא ליה, ואם היה כהן ונשא בת יש' אינו מאכילה בתרומה, דשמא נקבה היא ואין נישואיו נישואין. אדרב' ליתה לבריתא מיקמי מתני', מדשבקיה ר' יוסי לבר זוגיה ש"מ הדר ביה. פי' במתני' מיירי ר' יוסי עם ר' שמעון ובבריתא מיירי ר' יוסי לחודיה, ש"מ קים ליה לתנא דבריתא דר' יוסי הדר ביה, אבל ר' שמעון לא הדר ביה. אמרי בי רב משמי' דרב הלכה כר' יוסי באנדרוגינס ובהרכבה. פי' כר' יוסי דבריתא דאמ' ספק זכר ספק נקבה, ושמו' אמ' הלכה כר' יוסי בקושי (ובקידושין) [ובקידוש], אנדרוגינס הא דאמרן, הרכבה דתנן אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום, ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור, ר' יהודה אומ' כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת, ר' יוסי ור' שמע' אומ' שתי שבתות.
<h2>דף פג:</h2>
איבעיא להו באנדרוגינס מה לי אמ' שמואל, ת"ש דאמ' שמואל ליתה לבריתא מיקמי מתני'. פי' דהלכה [כמתניתין] דעביד ליה לאנדרוגינס זכור גמור. ובהרכבה מה לי אמ' שמואל, ת"ש דאמ' ליה שמואל (למאן דבעי) [לרב ענן] תני כמאן דאמ' שלשה. וקימלן [בכורות מ"ט ע"ב] דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי. ואם כן הלכה כר' יוסי בין באנדרוגינס שהוא ספק, בין בהרכבה דקולטת לשתי שבתות. קידוש דאמ' שמואל הלכה כר' יוסי, מאי היא דתנן המסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו הרי זה קידש וחייב באחריותו, ר' יוסי ור' שמעון אומ' אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, איבעיא להו בקידוש מה לי אמ' רב, תא שמ' דאמ' רב הונא אמ' רב אין הלכה כר' יוסי, וקימ' לן הלכה כרב באיסורי, הילכך קידש וחייב באחריותו. עיין בהילכ' ח' בספר המכריע.
<h2>דף פד.</h2>
יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן, מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן, מותרות לאילו ולאילו, אסורות לאילו ולאילו. אילו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן, כהן הדיוט שנשא את האלמנה ויש לו אח כהן גדול, חלל שנשא כשרה ויש לו אח כשר, ופסלה בביאתו. יש' שנשא בת יש' ויש לו אח ממזר, ממזר שנשא ממזרת ויש לו אח יש', מותרות לבעליהן ואסורו' ליבמיהן. ואילו מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן, כהן [גדול] שקידש את האלמנה ויש לו אח כהן הדיוט. דוקא קידש שלא חיללה בביאתו היא מותרת ליבם, כשר שנשא חללה ויש לו אח יש' מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן. אסורו' לאילו ולאילו כהן [גדול] שנשא את האלמנה (ויש לו אח כהן שנשא את האלמנה) ויש לו אח כהן גדול, או כהן הדיוט כשר שנשא חללה ויש לו אח כשר, יש' שנשא ממזרת ויש לו אח יש', ממזר שנשא בת יש' ויש לו אח ממזר, אסורות לאילו ולאילו, ושאר כל הנשים מותרות לבעליהן וליבמיהן.
מתני'. שניות מדברי סופרים, שנייה לבעל ולא שנייה ליבם אסורה לבעל ומותרת ליבם, שנייה ליבם ולא שנייה לבעל אסורה ליבם ומותרת לבעל, שנייה לזה ולזה אסורה לזה ולזה, אין לה כתובה לא פירות ולא מזונות ולא בלאות והולד כשר וכופין אותו להוציא, אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה ליש' בת יש' לממזר ולנתין יש לה כתובה.
<h2>דף פד:</h2>
אמ' רב יהודה אמ' רב לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין. פי' מותר החלל לישא כהנת כשרה, דדוקא הכשר הוזהר שלא יקח פסולה אבל הפסול מותר ליקח כשרה. מותיב רבין בר רב יצחק לא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת על ידי האיש, אמ' רבא כל היכא דאיהו מיזדהר היא נמי מיזדהרא וכל היכא דאיהו לא מיזדהר איהי נמי לא מיזדהרא. בפ' עשרה יוחסין [קידושין ע"ג ע"א] מסיק תלמ' והילכת' גר מותר בכהנת, לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין, ומותר בממזרת כר' יוסי דאמ' קהל גרים לא איקרי קהל. כוליה פירקין איסור לא תעשה הוא, ואע"ג דקימ' לן דאתי עשה ודחי את לא תעשה הא אמרן [כ' ע"ב] גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה.
<h2>דף פה.</h2>
בעו מיניה בני [בתירה] מרב ששת, שנייה לבעל ולא שנייה ליבם יש לה כתובה מיבם או אין לה כתובה מיבם, כיון דאמ' מר כתובתה על ניכסי בעלה הראשון לית לה, או דילמ' כיון דלית לה מראשון אתקינו לה משיני אית לה. אמ' להו רב ששת תניתוה כתובתה על ניכסי בעלה הראשון (ואית) [ואי לית] לה מראשון תקינו לה משיני, ואם היתה שנייה לבעל אפי' מיבם אין לה.
בעא מיניה ר' אלעז' מר' יוחנן אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש לה מזונות, [או אין לה מזונות]. היכי דמי אילימ' בדיתבה תותיה בעמוד והוצא קאי (יש לה מזונות או אין לה) מזונות אית לה, לא צריכא שהלך הוא למדינת הים ולותה ואכלה, מאי מזוני תנאי כתובה נינהו, שכך כותב לה ועלי מזונייכי וסיפוקיכי, ומדאית לה כתובה אית לה מזוני, או דילמ' כתובה דלמישקל ומיפק אית לה, אבל מזוני לית לה. אמ' ליה לית לה, והתניא יש לה, כי תניא ההיא לאחר מיתה. פי' שכמו שיש לה כתובה כך יש לה מזונות דתנאי כתובה ואת תהא יתבה בביתי [ומיתזנא], אבל בחייו אין לה אפי' לוותה ואכלה, דילמ' תעכב גביה ותלוה ותאכל והוא יפרע.
ת"ר אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש לה כתובה מבעלה. ולא פירות, הם פירות שאכל הבעל מניכסי מלוג שלה, אבל האלמנה יש לה, ומן הדין היה שבין השנייה ובין האלמנה שיהא להן פירות שאכל הבעל, דכיון דבעמוד והוצא קאי אינו מן הדין שיאכל פירות ואם אכל יחזיר, ולא דמי לכל מגרש את אשתו שאינו מחזיר (את אשתו) פירות שאכל, דהתם לאו בעמוד והוצא קאי וכשאכל כדין אכל, אבל הכא דבעמוד והוצא אינו מן הדין שיאכל ואם אכל יחזיר, הילכך גבי אלמנה שלא קנסו אותה בכתובתה לא קנסו אותה גם בפירות שאכל בעלה אלא מחזיר לה, אבל גבי שנייה דקנסו אותה בכתובתה קנסו אותה גם בפירות ואינו משלם לה. ולא מזונות, אין לה לשנייה מזונות מן הבעל בין בחייו דבעמוד והוצא קאי והיאך נאמ' לו שיזון אותה, וגם אם היה בעלה במדינת הים ולותה ואכלה אינו משלם לה, ובין במותו נמי אין לה מזונות על היתומי' דתנאי כתובה ככתובה דמי וכי היכי דאין לה כתובה אין לה מזונות. אבל אלמנה לכהן גדול יש לה מזונות לאחר מיתת הבעל מן היורשין, וכי היכי דיש לה כתובה יש לה מזונות שהן תנאי כתובה, אבל בחייו דבעמוד והוצא קאי אין לה מזונות. וכן נמי אם הלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה אינו משלם לה. ולא בלאות, לא מיבעיא מה שפיחתו מניכסי נדונייתה דלא יהיב לה אלא אפי' הבלאות שהן קיימין אין לה, אבל אלמנה יש לה בלאות והוא הדין שמשלם לה מה שפיחתו כדין כל הנשים, אלא איידי דקתני גבי שנייה בלאות לאשמועינן דאפי' בלאותיה קיימין לית לה, תנא נמי גבי אלמנה בלאות. ובפ' אלמנה ניזונת [כתובות ק"א ע"א] מפרש רב כהנא דשנייה דוקא בלאות דניכסי מלוג אין לה אבל דניכסי צאן ברזל יש לה, דקנסוה רבנן לדידיה בדידה ולדידה בדידיה, אבל אלמנה יש לה בין דניכסי מלוג בין דניכסי צאן ברזל.
ת"ר אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להן כתובה פירות מזונות ובלאות, והיא פסולה וולדה פסול, וכופין אותו להוציא, שניות מדברי סופרים אין לה כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות, והיא כשרה וולדה כשר, וכופין אותו להוציא. אמ' ר' שמע' בן אלעזר מפני מה אמרו אלמנה לכהן גדול יש לה כתובה מפני שהולד פסול והיא פסולה, וכל מקום שהולד פסול והיא פסולה קנסו אותו בכתובתה, ומפני מה אמרו שניות מדברי סופרים אין לה כתובה, מפני שהוא כשר והיא כשרה וכל מקום שהוא כשר והיא כשרה קנסו אותה בכתובתה. פי' כל מקום שהיא נפסלת בביאתו או הולד פסול קנסינ' ליה, דודאי הוא מרגילה שהיא מפני שהיא נפסלת אינה מרגילתו, [אי נמי אם הולד פסול אינה מרגילתו] שהיא יריאה שלא יאמר לה בעלה לאחר זמן מפני ההרגל שלך זרעי פסול ואתו לידי קטטה, אבל השנייה שהיא כשרה והולד כשר קנסו אותה שהיא מרגילתו, שיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להינשא.
<h2>דף פה:</h2>
מתני'. בת יש' מאורסת לכהן, מעוברת מכהן, שומרת יבם לכהן, וכן בת כהן ליש' לא תאכל בתרומה. פי' כדתנן לעיל [ס"ז ע"ב] העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין. בת יש' מאורסת ללוי, מעוברת מלוי, שומרת יבם ללוי, וכן בת לוי ליש' לא תאכל במעשר. ומקשה ואמאי ותהא זרה מי לא אכלה במעשר, אמ' רב נחמן אמ' שמואל הא מני ר' מאיר היא דאמ' מעשר ראשון אסור לזרים, מאי טעמ' דר' מאיר, אמ' רב אחא בריה דרבא משמיה דגמ' כי את מעשר בני יש' אשר ירימו תרומה [במדבר י"ח], מה תרומה אסורה לזרים אף מעשר ראשון אסור לזרים. בת לוי מאורשת לכהן מעוברת לכהן שומרת יבם לכהן וכן בת כהן ללוי לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר. פי' בתרומה כדאמרן העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין, שגם בנות הלוים זרות הן בתרומ', אלא לא תאכל במעשר. ומקשה אמאי הכא מאי זרות איכא, אמ' מר בריה דרבנא לומר שאין חולקין לה תרומה בבית הגרנות. פי' האי דתני לא תאכל (בתרו) במעשר לאו אכילה ממש היא, דודאי אכלה במעשר בין לויה בין כהנת היא, אלא הכי קאמ' אין חולקין לה מעשר בגרן שאין חולקין לאשה בלא בעלה. ומקשה הא ניחא למאן דאמ' משום ייחוד, אלא למאן דאמ' משום גרושה אטו גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר. פי' לקמ' בפ' נושאין על האנוסה [ק' ע"א] אמרי' דאין חולקין תרומה לאשה בגורן בלא בעלה, איכא למאן דאמ' משום ייחוד, איכא למאן דאמ' משום גרושה שמא יגרשנה בעלה ותהא זרה ד[ב]בת יש' לכהן מיירי, והכא כיון דהיא בת לוי אטו גרושה בת לוי לא אכלה במעשר. ומהדר גזירה משום גרושה בת יש'. ומקשה אי הכי אפי' נשואה נמי. ומהדר אין הכי נמי, ואיידי דתנא רישא מאורסת דהיא משום איסור זרות תנא סיפא נמי מאורסת, והוא הדין נמי אם היא נשואה אין חולקין לה מעשר בגורן גזיר' משום גרושה בת ישר'.
<h2>דף פו.</h2>
תניא ר' יוסי אומ' יכול לא יהא חייב על הטבל אלא שלא הורם ממנו כל עיקר, הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון, ואפי' מעשר שיני ואפי' מעשר עני מנין, ת"ל [דברים י"ב] לא תוכל לאכול בשעריך, ולהלן הוא אומ' [שם כ"ו] ואכלו בשעריך ושבעו, מה שעריך האמור להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני ואמ' רחמנא לא תוכל.
<h2>דף פו:</h2>
מתני'. בת יש' שנישאת לכהן תאכל בתרומה, מת ולה ממנו בן תאכל בתרומה, נישאת ללוי תאכל במעשר. פי' ולא בתרומה שהלוי פוסלה שהוא זר ואוכלת בגינו מעשר, מת ולה ממנו בן תאכל במעשר ולא בתרומה שהבן מעכבה. נישאת ליש' לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר, שבעלה יש' פוסלה בין מן התרומה בין מן המעשר. מת בנה מיש' תאכל במעשר. פי' משום בן לוי. מת בנה מלוי תאכל בתרומה משום בן הכהן. מת בנה מכהן לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר. בת כהן שנישאת ליש' לא תאכל בתרומ' כדכת' [ויקרא כ"ב] כי תהיה לאיש זר, מת ולה ממנו בן לא תאכל בתרומה כדכת' [שם] וזרע אין לה ושבה. נישאת ללוי תאכל במעשר, משום בעלה לוי. מת ולה ממנו בן תאכל במעשר. נישאת לכהן תאכל בתרומה בשביל הכהן אע"פ שיש לה זרע מן הזר. מת בנה מכהן לא תאכל בתרומה בשביל בני הזרים שיש לה. מת בנה מלוי לא תאכל במעשר מפני [בן] ישר' שיש לה, מת בנה מיש' חוזרת לתרומת בית אבי', ועל זו נאמ' [שם] ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה. ואמרי' מנלן, פי' מנלן דבת יש' לכהן האוכלת בשביל בנה ונישאת לזר ומת שחוזרת לתרומה בשביל בן הכהן. אמ' ר' אבה אמ' רב דכת' ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וגו', דהוה ליה למיכתב וכי תהיה אלמנה וגרושה דהא בבת כהן מישתעי קרא, אמאי כתב ובת כהן אלא לדרשא לרבות אף זרה האוכלת משום בן הכהן שנישאת לזר [ומת] שחוזרת לתרומה, כמו שחוזרת בת כהן הנישאת לזר ומת לתרומת בית אביה.
<h2>דף פז.</h2>
ת"ר כשהיא חוזרת חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק, מהאי קרא דכת' [ויקרא כ"ב] מלחם אביה תאכל, לחם פרט לחזה ושוק.
<h2>דף פז:</h2>
האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך ונישאת ואחר כך בא בעלה תצא מזה ומזה, וצריכה גט מזה ומזה, אין לה כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות על זה ועל זה, ואם נטלה מזה ומזה תחזיר, והולד ממזר [מזה ומזה], לא זה וזה מיטמין לה, ולא זה וזה זכאין לא במציאת' ולא במעשה ידיה ולא בהפר נדריה (היתה כהנת נפסלה מן התרומה בת לוי מן המעשר) [היתה בת ישר' נפסלה מן הכהונה בת לוי מן המעשר ובת כהן מן התרומה] ואין יורשין של זה ויורשין של זה יורשין כתובתה, מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מייבמין, ר' יוסי אומ' כתובתה על ניכסי בעלה הראשון, ר' אליעז' אומ' הראשון זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה, ר' שמע' אומ' ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה, ואין הולד ממנו ממזר, ואם נישאת שלא ברשות מותרת לחזור לו. פי' באו ואמרו לה עד אחד כדדיקינ' בגמר' מסיפא, תצא מזה ומזה כשאר אשת איש שזינתה דהך לאו אנוסה היא. ואע"ג דהימנוה רבנן לעד אחד באשה משום עיגונה, טעמא מאי משום דהיא גופה דייקא עד דידעא בקושטא ומינסבא והך דלא ד[יי]קה קנסינן לה. וצריכה גט מזה ומזה, אם תינשא לאחר, (וצריכה) וטעמא דבעיא גם משיני מפרש בגמ' [פ"ח ע"ב]. אין לה מזונות, אפי' מה שלותה ואכלה תחתיו. ולא בלאות, אפי' שחק בגדים שהיו לה שם לא תוציא משם. והולד ממזר מזה ומזה, אם ילדה משיני ממזר גמור, ואם החזירה ראשון וילדה לו הוי ממזר מדבריהן, נפסלה מן הכהונה, משום זונה. מן המעשר, קנסא. אין יורשין כתובתה בגמ' [צ"א ע"א] פריך כתובה מאי היא. חולצין, אחיו של ראשון חולץ מדאוריתא, ורבנן גזרו דלא לייבם, ואחיו של שיני חולץ מדרבנן משום גזירה שמא יאמרו גירש' זה ונשאה זה כול', כדמפרש בגמ' [פ"ח ע"ב] גבי גט. ביאתה או חליצתה, ארישא פליג דקתני לא מייבמין. ואין הולד ממנו ממזר, אם החזירה ראשון. נישאת שלא ברשות ב"ד, כגון שבאו שני עדים ואמרו מת בעליך ונישאת מעצמה שהרי אינה צריכה להתר בית [דין]. מותרת לחזור לו, דאנוסה היא. ואילו בשניה לעיל תנן [פ"ד ע"א] (דאין לה תנן) דאין לה כתובה, ולא תנן ואם נטלה תחזיר, ויש לומ' דאי תפש שנייה לא מפקינן מינה. ובשניה תנן הולד כשר, והכא תני הולד ממזר. ולא זה וזה מיטמין לה, אע"פ שהראשון חייב מן התורה ליטמא לה כדאמרי' [זבחים ק' ע"א] לה יטמא [ויקרא כ"א] מצוה, אפי' הכי אמור רבנן דלא יטמא לה דבית דין עוקרין דברי תורה בשב ואל תעשה. ובשנייה תני (הכי) [וזכאי] במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה ויורשה ומיטמא לה, והכא אחמור רבנן וקנסוה טפי, ובשנייה תנן והיא כשרה והכא תנן נפסלה מן הכהונה.
מדקתני סיפא שלא ברשות מותרת לחזור לו, מאי שלא ברשו' שלא ברשות בית דין אלא בעדים, מכלל דרישא ברשות בית דין בעד אחד, אלמ' עד אחד נאמן, ותנן נמי הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד, מפי אשה מפי עבד מפי שפחה, אלמ' עד אחד נאמן מדאוריתא, מנלן, ומסיק ר' זירא [מתוך] שהחמרת עליה בסופה הקלתה עליה בתחלה. פי' מתוך שהחמרתה עליה שאם בא (עליה) [בעלה] אתה נותן לה כל הדרכים הללו הקלתה עליה בתחילה להתירה להינשא, מפני שהיא חוששת שמא תתקלקל ולא מינסבא עד דדיקא שפיר.
<h2>דף פח.</h2>
תצא מזה ומזה, אמ' רב לא שנו אלא שנישאת בעד אחד אבל בשני עדים לא תצא, ואוקמה רב אשי מאי לא תצא דקאמ' רב לא תצא מהתירה הראשון. פי' דחוזרת לראשון דאנוסה [היא], והא אמרה רב חדא זימנא דתנן ואם נישאת שלא ברשות מותרת לחזור לו, ואמ' רב הונא אמ' רב הכי הילכתא, חדא מכלל דחברתה איתמר, ואע"ג דפסק רב הלכה כך אין הלכה כרב אלא אם נישאת על פי שנים אסורה לחזור לראשון כדבענן למימ' לקמ' [צ"א ע"ב].
<h2>דף פח:</h2>
וצריכא גט מזה ומזה. בשלמ' מראשון תיבעי גט, אלא משיני אמאי זנות בעלמ' הוא, אמ' רב הונא גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט. פי' כשיראו הראשון חי לא ידעו כי העד הטעה אותה אלא יאמרו לא נשאה שיני אלא אחר גירושין של ראשון ויסברו כי בהיתר נישאת לשיני. אי הכי סיפא דקתני אמרו לה מת בעליך ונתקדשה ואחר כך בא בעלה מותרת לחזור לו, הכא נמי לימ' גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט. ומסיק רישא דעבדא איסורא קנסוה סיפא דלא עבדא איסורא לא קנסוה.
<h2>דף פט.</h2>
אין לה כתובה, כתובה מאי טעמ' תקינו רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, הא תהא קלה בעיניו להוציאה.
לא פירות ולא בלאות ולא מזונות. מאי טעמ' תנאי כתובה ככתובה דמי. ירושלמי [ה"א] ולא פירות. תני ר' אבינא שאינה יכולה להוציא ממנו פירות שאכל, הדה דתמר מה שאכל עד שלא בא הראשון אבל (אם) [מה ש]אכל משבא (מראשון) [הראשון מוציאה]. ולא מזונות, אפי' לותה ואכלה. ולא בלאות, פירש רבי' יצחק מה שבלה מניכסי צאן ברזל ואבד לגמרי ואינו משלם לה תחתיו, אבל הבלאות שהן קיימין לה נוטלתן, כדגרסי' בכתובות בפ' אלמנה ניזונת [ק"א ע"א] והיוצאה משום שם רע נוטלת מה שבפניה ויוצאה, מסייע ליה לרב הונא דאמ' זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין. ואינו נר' לי דהכא אפי' זנות ליכא דהא מן התורה שריא ליה דאנוסה היא, אלא רבנן הוא דקנסוה משום דלא דקה שפיר וכיון דקנסא הוא ליכא לדמוייה להתם, דהתם הוא דדינינן לה בקושטא דדינא, אבל הכא לא דינינן לה בקושטא דדינא לא ילפינן, הילכך אפי' הבלאות שהן קיימין אין לה, ואילו כדבריו היה לו לשנות ויש לה בלאות והוה משמע שמה שבלה ואבד אינו משלם לה אלא נוטלת בלאותיה ויוצאה כדתני בכל דוכתא, השתא דתני אין לה בלאות הכי משמע דאפילו בלאותיה קיימין אין לה. תדע דטפי קנסינן ומחמרינן בהא מזונה ודאי, דאילו אשת איש שזינתה ולא רצה בעלה לגרשה אין הולד ממזר, ואפי' לר' עקיבה דאמ' יש ממזר מחייבי לאוין כדאמרן לעיל בפ' החולץ [מ"ט ע"ב] אמ' אביי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר, [נדה] דהא תפשי בה קידושי, סוטה נמי דהא אשתו היא, תניא נמי הכי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה ועל שומרת יבם שאין הולד ממזר, ואילו הכא תנן והולד ממזר מזה ומזה, ש"מ דטפי קנסינ' לה מזונה ודאי.
ואם נטלה מזה ומזה תחזיר. פשיטא, מהו דתימ' כיון דתפש' תפש' קמ"ל. ירושלמי [ה"א] הדה דתמר כשנטלה כתובה או מזונות משבא הראשון, אבל אם נטלה עד שלא בא הראשון כמה דלא מפקא מיניה כך לא מפיק מינה.
<h2>דף פט:</h2>
והולד ממזר מזה ומזה. בשלמ' משיני הוי ממזר אלא מראשון אמאי אשתו היא ויש' מעליא הוא וקא שרינן ליה בממזרת. אמ' שמואל אסור בממזרת, וכן כי אתא רבין אמ' ר' יוחנן אסור, (מאי) [ואמאי] קרי ליה ממזר לאוסרו בבת יש'.
תניא מאימתי יורש אדם את אשתו קטנה, בית שמי אומ' משתעמוד בקומתה, ובית הלל אומ' משתיכנס לחופה, ויורשה ומיטמ' לה ואוכלת בגינו תרומה.
<h2>דף צ:</h2>
תניא אמ' ר' אליעזר בן יעקב שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באדם אחד שרכב על הסוס בשבת בשני יונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך. ושוב מעשה באחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לבית דין והלקוהו לא מפני שהוא ראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך.
לא זה וזה מיטמין לה. מנלן דכת' [ויקרא כ"א] כי אם לשארו הקרוב אליו, ואמ' [מר] שארו זו אשתו, וכתי' [שם] לא יטמא בעל בעמיו, יש בעל מיטמא ויש בעל שאינו מיטמא, הא כיצד, מיטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מיטמא לאשתו פסולה.
לא זה וזה זכאין במציאתה. טעמ' מאי אמור רבנן מציאת האשה לבעלה משום איבה, הא תיהוי לה איבה.
ולא במעשה ידיה. מאי טעמ' אמור רבנן (מציאת האשה לבעלה) מעשה ידיה [לבעלה] משום דקא אכלה מזוני, והכא כיון דמזוני לית לה מעשה ידיה לאו דידיה הוו.
ולא בהפר נדריה. טעמ' מאי אמור רבנן בעל מיפר מפני שלא תתגנה על בעלה הכא תתגנה ותתגנה.
<h2>דף צא.</h2>
אין יורשיו של זה ויורשיו של זה יורשין כתובתה. כתובתה מאי עיבידתה. פי' דקס"ד דהכי קאמ' אם לא הספיקה היא לגבות כתובתה אין יורשיה שיש לה מזה [ומזה] יורשין כתובתה. ומשום הכי מקשה מאי עיבידתה, דכיון דהיא לא גביא בחייה מה יירשו בניה. ואוקמה רב פפא בכתובת בנין דיכרין, דהיא לאו בת מיגבא היא ובניה באין לירש את אביהן מכתובת אימן שיירש מכח תנאי בית דין. פשיטא מהו [דתימא] היא דעבדא איסורא קנסוה רבנן, לזרעה לא קנסו רבנן קמ"ל. אי קשיא ממאי דאמרי' בפ' נערה שנתפתתה [כתובות נ"ג ע"ב] בעי ר' אלעז' בת שנייה יש לה מזונות או אין לה מזונות, כיון דלית לה כתובה לית לה מזונות או דילמ' אשה דעבדה איסורא קנסוה רבנן [בתה דלא עבדה איסורא לא קנסוה רבנן] תיקו. וליפשוט מהכא דקנסו זרעה. יש לומר דאע"ג דכתובת בנין דיכרין קנסוה רבנן לזרעה משום דמכחה באין לירש, וכיון דאיהי לית לה כתובה בניה נמי אין להן כתובת בנין דיכרין, אבל מזונות הבת דלאו מכחה קא שקלא יש לומ' דלא קנסוה רבנן.
מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מייבמין. אחיו של ראשון חולץ מדאוריתא ולא מייבם (מדאוריתא) מדרבנן, שמא יאמרו גירש זה ונשא זה והויא לה גבי דידיה גרושת אחיו. אחיו של שיני חולץ מדרבנן ולא מייבם [לא] מדאוריתא ולא מדרבנן.
ר' יוסי אומ' כתובתה על ניכסי בעלה הראשון. אמ' רב הונא בתראי מודו לקמאי וקמאי לא מודו לבתראי, ר' שמעון מודה לר' אלעזר דהא ביאה דעיקר איסורא הוא לא קניס וכל שכן מציאה ומעשה [ידיה] דממונא הוא דלא קניס, ור' אלעזר לא מודה לר' שמע', מציאה ומעשה ידיה דממונא הוא לא קניס, אבל ביאה דאיסורא הוא קניס, ותרויהו מודו ליה לר' יוסי, (ומהני) [ומה הני] דיתבא תותיה לא קניס וכל שכן כתובה דלמישקל ומיפק הוא [ור' יוסי לא מודה להו כתובה דלמשקל ומיפק] הוא דלא קניס, אבל הני דיתבה תותיה קניס. ור' יוחנן אמ' קמאי מודו לבתראי ובתראי לא מודו (לבתראי) לקמאי, ר' יוסי מודה ליה לר' אלעז' כתובה דמדידיה לדידה לא קניס, וכל שכן מציאה ומעשה ידיה דמדידה לדידיה לא קניס, ור' אלעזר לא מודה לר' יוסי מציאה ומעשה ידיה דמדידה לדידיה לא קניס, אבל כתובה דמדידיה לדידה קניס, ותרויהו מודו ליה לר' שמע', ומה הני דמחיים לא קניס ביאה דלאחר מיתה לא כל שכן, ור' שמע' לא מודה להו לתרויהו ביאה דלאחר מיתה הוא דלא קניס, אבל הני דמחיים קניס.
נישאת שלא ברשות מותרת לחזור לו. פי' שלא ברשות מותרת לחזור לו, שלא ברשות בית דין אלא בפני עדים. אמ' רב הונא אמ' רב הכי הילכתא דמאי הוה לה למיעבד מינס אניסא, מותיב עולא ומי אמרי' מאי הוה לה למיעבד, והתנן כתב לשם מלכות שאינה הוגנת, לשם מלכות מדי, לשם מלכות יון, לבינין הבית לחורבן הבית, היה במזרח וכתב במערב, במערב וכתב במזרח, תצא מזה ומזה וכל הדרכים האילו בה. ואמאי התם נמי נימ' מה היה לה למעבד. איבעי לה לאיקרויי לגיטא.
<h2>דף צא:</h2>
אמ' רב שימי בר אשי ת"ש הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונישאת לאחר ונמצאת [זו] אילונית תצא מזה ומזה וכל הדרכים האילו בה. ואמאי התם נמי נימא מאי הוה לה למיעבד. איבעי לה לאמתוני.
אמ' אביי תא שמ' כל העריות שאמרו צרותיהן מותרות, הלכו הצרות ונישאו לאחרים ונמצאו אילוניות תצא מזה ומזה וכל הדרכים האילו בה. פי' הני תרתי מתני' ר' עקיבה נינהו שהיה עושה חייבי לאוין דהינו יבמה לשוק כחייבי כריתות כאשת איש ממש, ואמאי התם נמי נימ' מאי הוה [לה] למיעבד, איבעי לה לאמתוני.
אמ' רבא תא שמ' כתב הסופר וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש, ונתנו זה לזה, ולאחר זמן הרי זה גט יוצא מתחת ידי האיש ושובר מתחת ידי האשה, תצא מזה ומזה וכל הדרכים האילו בה. ואמאי התם נמי נימ' מאי הוה לה למיעבד, איבעי לה לאיקרויי לגיטא.
אמ' רב אשי תא שמ', שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה, תצא מזה ומזה וכל הדרכים האילו בה. ואמאי התם נמי נימ' מאי הוה לה למיעבד, איבעי לה לאיקרויי לגיטא. רב פפא סבר למיעבד עובדא, במאי הוה לה למיעבד. פי' להחזיר אשה לבעלה שנישאה בעדים, אמ' ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא והתנן כל הני מתנייתא, אמ' ליה ולא שנינהו, אמ' ליה ואשינויי ליקום וניסמוך. אם זה דוחק ומתרץ התשובה מעליו ניסמוך עליהם, ממילא שמעינן דלא אמרי' מאי הוה לה למיעבד, ופסק ולא עבד עובדא, ומכל הני אמוראי דמותבי ליה לרב מכל הני מתנייתא, ומרב פפא דסבר למיעבד עובדא ואהדריה רב הונא בריה דרב יהושע, שמעינן דלית הילכת' כרב, ור' שמע' בלחוד הוא דסבר הכי אבל רבנן פליגי עליה ואסרי לה אע"פ שנישאת בפני עדים, וכך הלכה.
אמ' רב אשי ולקלא לא חיישי'. פי' אם נישאת בבית דין על פי עד אחד ואחר כך יצא קול שבעלה חי ולפנינו לא בא. הי קלא, אילימ' קלא דבתר נישואין הא אמרה רב אשי זימנא אחריתי, דאמ' רב אשי כל קלא דבתר נישואין לאו קלא היא. כגון כהן שנשא אשה ואחר כך יצא קול שהיא גרושה או זונה, ואע"ג דאמרי' לעיל בפ' כיצד [כ"ד ע"ב] דחיישינ' לקלא דלא פסיק, דוקא היכא דאיכא עדים בדבר מכוער עם הקול, דהכי אמרי' התם קלא דלא פסיק ואיכא עדים בדבר מכוער כר'. מהו דתימ' הואיל ואתאי לבי דינא ושרינוהא כי קלא דקמי נישואין דמי קמ"ל. פי' הואיל והוצרכה לבוא לבית דין להתירה אלמ' בחי הוה מספקינן ליה קודם נישואין וניחוש ליה להאי קלא קמ"ל. ומוכח מהכא דאי הוה קלא מיקמי נישואין חיישינן לה ולא מינסבא, ועדיפא קלא מעד אחד, דהא לקמ' בפ' האשה שהלכה [קי"ז ע"ב] תנן עד אומ' מת ונישאת ובא אחר ואמ' לא מת הרי זו לא תצא, ומוקמינן לה בגמ' דאע"ג דלא נישאת אלא לבד שהתירוה לינשא לא תצא מהתירה הראשון והכא בקלא מפקינן לה מהתירה הראשון.
<h2>דף צב.</h2>
מתני'. נישאת על פי בית דין תצא ופטורה מן הקרבן, שלא על פי בית דין תצא וחייבת בקרבן, יפה כחן של בית דין שפטרוה מן הקרבן, הורוה בית דין להינשא והלכה וקילקלה חייבת שלא התירוה אלא להינשא. פי' אם נישאת בעד אחד על פי בית דין פטור' מן הקרבן, דיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור, אבל בשני עדים שלא על פי בית דין חייבת קרבן דשוגגת היא, ואין זה אונס להיפטר מקרבן דאיבעי לה לאמתוני ולמידק. הורוה בית דין להינשא והלכה וקילקלה. מאי קילקלה, ר' אלעז' אומ' זינתה. ר' יוחנן אמ' כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. מאן דאמ' זינתה כל שכן אלמ' לכהן גדול, ומאן דאמ' אלמ' לכהן גדול אבל זינתה לא, [מאי טעמא] אמרה אתון הוא דשויתון נפשאי פנויה. תניא כותיה דר' יוחנן הורוה בית דין להינשא והלכה וקילקלה כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט חייבת בקרבן.
מתני'. האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים, [ובאו] ואמרו לה מת בעליך ואחר כך מת בנך ונישאת, ואחר כך באו ואמרו לה חילוף היו הדברים תצא והולד ראשון ואחרון ממזר. אמרו לה מת בנך ואחר כך בעליך ונתייבמה, [ואחר כך אמרו לה חילוף היו הדברים תצא והולד ראשון ואחרון ממזר, אמרו לה מת בעליך ונשאת] ואחר כך אמרו לה קיים היה ומת תצא והולד ראשון ממזר והאחרון אינו ממזר. אמרו לה מת בעליך ונתקדשה ואחר כך בא בעלה מותרת לחזור לו, ואע"פ שנתן לה האחרון גט לא פסלה מן הכהונה, זה מדרש דרש ר' אלעזר בן מתיה ואשה גרושה מא[י]שה [ויקרא כ"א] ולא מאיש שאינו אישה. פי' כשאמרו לה מת בעליך ואחר כך מת בנך ונישאת, נמצא שנישאת לשוק באיסור כשאמרו לה חילוף היו הדברים, הילכך תצא והולד ממזר, והאי דקתני ראשון ואחרון אמר' בגמ' מאי ראשון ומאי אחרון אילימ' ראשון דלפני שמועה ואחרון דלאחר שמועה ליתני והולד ממזר. פי' שאין שום שינוי בין קמי שמועה לאחר שמועה יבמה לשוק היא. ומהדר משום דקא בעי למיתני סיפא כשאמרו לה מת בעליך ונישאת לאחר, ואחר כך אמרו לה קיים היה ומת הולד הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר, תנא נמי רישא ראשון ואחרון, והוא הדין במציעתא נמי תנא ראשון ואחרון ממזר משום סיפא. וקשיא לי אמאי במתני' דגיטין דאיתינן לעיל [צ"א ע"ב] הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונישאת לאחר ונמצאת זו אילונית תצא מזה ומזה וכל הדרכים האילו בה. כל העריות שאמרו צרותיהן מותרות, והלכו הצרות האילו ונישאו לאחרים ונמצאו אילו (אילו) אילוניות תצא מזה ומזה וכל הדרכי' האילו בה. והכא לא תנן תצא מזה ומזה, דמשמע תצא מזה של שוק שנישאת לו, אבל ליבמה שריא ולא תנן תצא מזה ומזה לאוסרה גם על יבמה. ועלה בלבי לומ' דלעולם הכא ליבם שריא, והתם בגיטין דאסרינן לה לייבם לאו משום איסורא דעבדא דאינסיבא לזר, אלא משום דייבם האי לצרתה וגזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות, וסיפא נמי שמא יאמרו צרת ערוה מתייבמת שמשעת נפילה נראת כצרת ערוה ולא נודע שהיא אילונית, אבל לעולם יבמה שנישאת לשוק לא קנסינן לה לאוסרה על יבמה. אבל לא יתכן דבר זה דמוקמינ' למתני' כר' עקיבה ור' עקיב' היה עושה חייבי לאוין כעריות, מאי שנא יבמה לשוק מאשת איש לרבנן דתנן תצא מזה ומזה. (לרבנן) אלא ודאי לר' עקיבה תצא מזה ומזה ואסורה ליבם כדאמרי' בגיטין, וטעמ' דמילתא דמשום איסורא דעבדא ואינסיבא לזר, והכא אמאי לא תנן תצא מזה ומזה, משום סיפא דתני אמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעליך ונתייבמה ואחר כך אמרו לה חילוף היו הדברים תצא, ואין לומ' שם מזה ומזה, שהרי הבעל מת ואין כאן אלא יבם בלחוד, וכן נמי סיפא דסיפא, משום הכי תנא רישא תצא [ולא תנא תצא] מזה ומזה, אבל לעולם מזה ומזה תצא כדתנן בגיטין.
אמרו לה מת בעליך ונישאת כול'. פי' אע"פ שבאונס בעלה זה השיני ואינו מן הדין להיאסר עליו עולמית, דהיכא אמרי' אסורה לבועל היכא דההיא אסורה לבעל, והכא בזנות כזה מותרת לבעלה דהיא אנוסה, אפי' הכי כיון דמדרבנן אסורה לבעלה בזנות כזה כדתנן לעיל תצא מזה ומזה הכי נמי אסרוה רבנן על הבועל עולמית בזנות כזה, והילכך אע"פ שנתברר שמת בעלה חייב להוציאה, והכי נמי תניא בתוספתא דיבמות בפ' טומטום שקידש [פי"א ה"ז] אמרו (לו) [לה] מת בעליך ונישאת ואחר כך אמרו לה קיים היה ומת יוציא בגט וכל ולדות שילדה בחיי בעלה ממזרין, לאחר מיתת בעלה כשרין. ואע"פ שהחמירו חכמ' להוציאה ממנו בגט לא החמירו בולד לעשותו ממזר אלא אמרו הולד האחרון כשר. ואי קשיא מאי שנא גבי בעל' הראשון דאחמור רבנן ואמור הולד ממזר והכא לא אחמור, והלא הבועל והבעל שוין באיסור זנות ואיסורן אינו אלא מדרבנן ולמה חילקו ביניהם. יש לומ' היכא דבועל ובעל קיימין דולד הבועל הוי ממזר מדאורית' גזרו רבנן בולד דבעל נמי ועשאוהו ממזר, אבל הכא דלא קאי אלא בועל ואין איסורו אלא מדרבנן לא גזרו בולד, דומיא דשנייה שגזרו להוציאה ולא גזרו בולד, דתנן [פ"ד ע"א] והולד כשר וכופין אותו להוציא, ויש לומ' שגם כל דרכים האילו נוהגין בה.
ת"ר זו דברי ר' עקיבה דאמ' אין קידושין תופשין בחייבי לאוין, אבל חכמ' אומ' אין ממזר מיבמה לשוק. פי' האי בריתא פליגא על ההיא בריתא דאיתינן לעיל בפ' החולץ [מ"ט ע"ב] הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה ועל היבמה שאין הולד ממזר, והך תנא יש לומ' דלית ליה מתני' דתנן דיש ממזר מיבמה, אי נמי יש לומר אית ליה מתני', אלא מיהו סבירא ליה דלעולם אין ממזר מיבמה, וטעמ' דמתני' משום דקנסא קנסוה רבנן כי היכי דתידוק שפיר, והאי טעמ' אית לן למיתב לאביי דאמ' בפ' החולץ [מ"ט ע"א] הכל מודי' בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר, ואילו במתני' תנן והולד ממזר מזה ומזה, אלא סבירא ליה לאביי אע"ג דאין ממזר מסוטה, אפילו הכי קנסא קנסו בה רבנן כי היכי דתידוק שפיר.
<h2>דף צב:</h2>
ואמ' רב יהודה אמ' רב מנין שאין קידושי תופשין ביבמה, שנ' [דברים כ"ה] לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, לא תהא בה הויא לזר. ושמואל אמ' בעניותינו צריכה גט, מספקא ליה לשמוא' האי לא תהיה אשת המת החוצה אי [ל]לאו הוא דאתא והרי היא כשאר חייבי לאוין דתפשי בהו קידושי, אי דלא תפשי בה קידושי הוא דאתא. אמ' ר' ינאי בחבורה נמנו וגמרו אין קידושין תופשין ביבמה, אמ' ליה ר' יוחנן לא משנתינו היא זו, דתנן האומ' לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי, לאחר שאשתחרר לאחר שתשתחררי, לאחר שימות בעליך לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אינה מקודשת. אמ' ליה אי לאו דדלאי לך חס' מי משכחת מרגניתא תותה. אמ' ליה ריש לקיש אי לאו דקלסך גברא רבה הוה אמינא מתני' ר' עקיבה היא דאמ' אין קידושין תופשין בחייבי לאוין, וקימ' לן בהא כריש לקיש, דאמרי' אמ' ליה רב מרי בר רחל לרב אשי הכי [אמר] אמימר הילכתא כותיה דשמואל, אמ' רב אשי השתא דאמ' אמימר הילכת' כותיה דשמואל אם היה יבמה כהן חולץ לה ושריא ליה, ומתמהינן איתגורי [איתגר] אם כן נמצא (חוליא) [חוטא] נשכר. וכי מפני שנאסרת ליבם בעבור גט שנותן לה נתירה לו, ואנן תנן דתצא מאותו של שוק שנישאת לו, אלא [אימא] אם היה יבמה יש' נותן לה גט והותרה לו. פי' כיון דהלכה כשמו' דאמ' קידושין תופשין ביבמה ולא יבואו לומר חלץ זה ונשא זה, אלא יאמרו בעבירה נשאה הילכך מותרת ליבם, אבל לרב דאמ' אין קידושי' תופשין ביבמה אתו למימר לא היה זה לוקחה אילולי שחלץ לה היבם, והילכך אסורה היא לו שלא יאמרו מותר להחזיר החלוצה, וכיון דאמימר ורב אשי דאינון בתראי סבירא להו כשמואל הילכת' כותיה וקידושין תופשין ביבמה.
אמ' רב גידל אמ' רב חייה בר יוסף אמ' רב יבמה קידושין אין בה נישואין יש בה. ומקשה ואי קידושין אין בה נישואין נמי אין בה. פי' כמו שבקידושין אינה צריכה [גט] גם בנישואין נמי לא תהא צריכה גט, כיון דלא תפשי בה קידושי. אימ' קידושין ונישואין אין בה. ואיבעי תימ' מאי נישואין יש בה בזנות, כדרב המנונא דאמ' רב המנונא שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמ'. פי' לא לעניין גט קאמ' שתהא צריכה גט אלא לאוסרה על היבם כדרב המנונא. וכתב המורה ורב אשי דאמ' לעיל נותן לה שני גט והותרה ליבם לית ליה דרב המנונא. ואי בעי תימא לעולם כדאמרן מעיקרא קידושין אין בה נישואין יש בה משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים. פירש המורה כדאמרי' מעיקרא נישואין יש בה לענין גט, ולאו משום דקידושין נינהו אלא משום דאי מפקת לה בלא גט אתו למימ' נמי באשה שהלך בעלה למדינת הים ונישאת על פי בית דין בעד אחד [תצא] בלא גט, אבל נתקדשה לא בעיא גט דהא אשת איש גופה שנתקדשה על פי בית דין בעד אחד לא בעיא גט, כדתנן אע"פ שנתן לה האחרון גט לא פסלה מן הכהונה. ורבי' חננאל ורבי' יצחק זצוק"ל פירשו קידושין אין בה שאם קידשה אחר לא אסרה ליבמה אלא מותרת היא לו, אבל אם נשאה נישואין יש לו ונאסרה ליבם משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים, ופסקו הילכתא הכי. וכפתרון המורה נר' לי, דהא אמרי' כדאמרן מעיקרא ומעיקרא בגט מיירינן. ותו אמאי בענן לאוסרה על היבם משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת [הים], האי סברא ליתה אלא לר' עקיבה דאמ' יש ממזר מחייבי לאוין והיה עושה יבמה לשוק כאשת איש, וכי היכי דעבדינן באשת איש זנות דאונס כזנות דרצון ואסרינן לה אבעלה, הכי נמי עבדינן ביבמה ואסרינן לה איבם, אבל רבנן אפי' אם זינתה היבמה ברצון לא נאסרה ליבם והיאך תיאסר עליו כשזינתה באונס. ונהי דאית להו לרבנן דתצא משיני כדאמרי' בירושלמ' [ה"ד] משום דעבדא איסורא וקנסינ' ליה אבל מיבם לא, הילכך לא אמרי' משום דמיחלפא אלא להצריכה גט משיני שמא יאמרו חלץ זה ונשא זה ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט אבל להיאסר על יבמה לא. ואפי' אם תימצי לומ' שפתרון דברי רב הוא כרבינו חננאל ורבינו יצחק אין לפסוק הלכה כן, דרב לטעמיה דאמ' אין קידושין תופשין ביבמ', ויש לומ' דסבירא ליה כר' עקיב' דאמ' הולד ממזר כיון דלא תפשי בה קידושי והילכך דמיא לאשת איש, אבל כיון דאיפסיקא הילכתא כשמואל אין לנו לאוסרה על היבם אפי' בזנות דרצון וכל שכן בזנות דאונס. ורבואתא פסקי הלכה כשמו' דיבמה שנתקדשה צריכה גט, ופסקי נמי הלכה כרב דאסר לה איבם. ואינו נר' לי דשמוא' לא סבר כרב, ורב לטעמיה דאמ' אין קידושין תופשין ביבמ' והילכך אתו למימ' חלץ זה ונשא זה ונמצא זה מחזיר חלוצתו וקימ' עליה בלא יבנה, ודמיא לאשת איש שאם גירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו משנישאת, אבל שמואל דאמ' (יש) קידושין תופשין ביבמה לא אתו למימר הכי, והילכך שריא ליבם, כדאמ' רב אשי אם היה יבמה יש' נותן לה גט והותרה ליבם.
<h2>דף צג:</h2>
בעו מיניה מרב ששת עד אחד ביבמה מהו. פי' לומ' מת בעליך כדי להתיבם שלא היו לה בנים. טעמ' דעד אחד משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי הכא נמי לא משקר, או דילמא טעמ' דעד אחד משום דהיא גופה דיקא ומינסבא, [והכא כיון דזימנין דרחמא ליה לא דייקא ומינסבא], ואי קשיא בכל אשה שאמרו לה מת בעליך נמי נימא זימנין דרחמא לחד איניש מעלמ' ובעיא לאינסובי ליה, ולא תינשא. לא היא, דדוקא גבי יבם אמרי' הכי משום דידיעא מילתא דליבם בעיא לאינסובי, אבל אשה לשוק כיון דלא ידיעא מילתא למאן בעיא לאינסובי לא מספקינן בהאי חומרא. אמ' להו רב ששת תניתוה אמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעליך ונתייבמה ואחר כך אמרו לה חילוף היו הדברים תצא והולד הראשון והאחרון ממזר. היכי דמי, אילימ' תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, ועוד ממזר ספק הוא, וכי תימ' לא דק, והא מדקתני סיפא הולד הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר דוקא קתני, אלא לאו בחד וטעמא דאתו ביתרי ואכחשוה הא לאו הכי מהימן. איכא דאמרי הא לא תיבעי לך דאפי' היא נמי מהימנא, דתניא האשה שאמרה מת בעלי תינשא מת בעלי תתייבם, כי תיבעי לך יבמה לעלמ'. פי' לומ' לה מת יבמיך או מת בעליך ואחר כך מת בנך, טעמ' דעד אחד משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר הכא נמי לא משקר, או דילמ' טעמ' דעד אחד משום דהיא גופה דיקא ומינסבא והכא כיון דזימנין דסניא ליה לא דיקא ומינסבא.
<h2>דף צד.</h2>
אמ' להו רב ששת תניתוה אמרו לה מת בעליך ואחר כך מת בנך ונישאת, ואחר כך אמרו לה חילוף היו הדברים תצא והולד ראשון ואחרון ממזר. היכי דמי, אילימא תרי ותרי מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני ועוד ספק ממזר הוא, וכי תימ' לא דק, והא מדקתני סיפא הולד ראשון ממזר והאחרון אינו ממזר ש"מ דוקא קתני, אלא לאו בחד, וטעמ' דאתו בי תרי ואכחשוה הא לאו הכי מהימן. רבא אמ' עד אחד נאמן ביבמה מקל וחומר, לאיסור כרת התרתה לאיסור לאו לא כל שכן. ואמרי רבואתא כיון דרב ששת ורבא פשטי דעד אחד נאמן ביבמה ש"מ הכי הילכתא, ואע"ג דדחינן להו בגמ' הנך דחייאתא [לאו] דסמכא נינהו והילכת' כותייהו. ולקמ' בשילהי מסכתין בהילכת שתי יבמות הוכחתי שעד אחד [נאמן] ביבמה לומ' מת יבמיך להשיאה בשוק.
זה מדרש דרש ר' אלעזר כול', אמ' רב הוה ליה לר' אלעזר בן מתיה למידרש בהאי קרא מרגניתא ודרש בה חספא, מאי מרגניתא ואשה גרושה מאישה [ויקרא כ"א] אפי' לא נתגרש' אלא מאישה נפסלה מן הכהונה, וזהו ריח הגט שהוא פוסל בכהונה. פי' כגון שנתן לה גט ואמ' הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם, אע"ג דהאי גיטא לא מהני בה להינשא בו מהני בה להיפסל בכהונה אם תתאלמן, דריח הגט יקרא כיון דאמ' הרי את מגורשת ממני.
מתני'. מי שהלכה אשתו למדינת הים, ובאו ואמרו לו מתה אשתך ונשא את אחותה, ואחר כך באת אשתו מותרת לחזור לו, הוא מותר בקרובות שנייה ושנייה מותרת בקרוביו, אמרו לו מתה אשתך ונשא את אחותה ואחר כך אמרו לו קיימת היתה ומתה, הולד הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר, ר' יוסי אומ' כל שהוא פוסל על ידי אחרים פוסל על ידי עצמו, וכל שאינו פוסל על ידי אחרים אינו פוסל על ידי עצמו. פי' מותרת לחזור לו דקידושי שנייה אינם כלום והרי הוא כזנות בעלמ', ואמרי' לקמ' [צ"ה ע"א] דאין שכיבת אחותה אוסר בה. ומותר בקרובות שנייה, לישא בתה דקימ' לן [צ"ז ע"א] נושאין על האנוסה ועל המפותה, ודברי ר' יוסי מפרש לקמ' [צ"ה ע"ב].
<h2>דף צד:</h2>
אמרי' ואע"ג דאזלא אשתו וגיסו למדינ' הים דאהנו הני נישואין דקא מיתסרא אשת גיסו אגיסו אשתו שריא, ולא אמרי' מתוך שנאסרה אשת גיסו אגיסו תיאסר עליו אשתו. פי' זו אחות אשתו שנשא היה לה בעל והלך גם הוא למדינת הים, ובאו ואמרו לו מתה אשתך, ולאחות אשתו אמרו מת בעליך, והלך זה ונשאה, ואחרי כן באו אשתו ו(א)גיסו, דאהנו נישואין דידיה שלקח אחות אשתו שנאסרה על גיסו שהוא בעלה לא נאסרה אשתו עליו. ופירש המורה שבא עד אחד ואמ' ליה מתה אשתך ולזו אמ' מת בעליך ועמד ונשאה, וכן פירש גם רבינו חננא' זצוק"ל. ואינו נר' לי שעד אחד אינו נאמן אלא באשה משום עיגונה, אבל לא באיש לישא את אחות אשתו עד שיבואו שני עדים, והכא הכי בענן לפרושי על מיתת גיסו בא עד אחד, ועל מיתת אשתו באו שני עדים. ואמרי' לימ' מתני' דלא כר' עקיבה, דאי ר' עקיבה הויא לה אחות גרושתו, דתניא כל העריות שאמרו אין צריכות הימינו גט חוץ מאשת איש שנישאת על פי בית דין, ור' עקיבה מוסיף אף אשת אח ואחות אשה. פי' אם קידש אדם אחת מן העריות אינה צריכה הימינו גט, שאין קידושין תופשין בחייבי כריתות, חוץ מאשת איש שנישאת על פי בית דין גזרה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט, ודוקא על פי בית דין הינו בעד אחד, אבל אם נישאת בשני עדים דמינס אניסא אינה צריכה הימינו גט ומותרת לראשון, דקסבר האי תנא כר' שמע' דאמ' [פ"ז ע"ב] דאם נישאת שלא ברשות מותרת לחזור לו, ור' עקיבה מוסיף אף אשת אח, שאם אמרו לו מת אחיו ועמד זה ויבמה ואחר כך בא אחיו צריכא הימינו גט, ואע"ג דליכא למימ' גירש זה ונשא זה שהרי גרושת אחיו אסורה, אפי' הכי היה מצריכה גט כדבענן למימ' טעמ', וכן נמי אחות אשתו שאם אמרו לו מתה אשתך ונשא את אחותה ואחר כך באת אשתו צריכה הימינו גט, ואע"ג דליכא למימ' גירש זה ונשא זה שאחות גרושתו אסורה, אפי' הכי היה מצריכה גט כדבענן למימ' טעמ'. וכיון דמצריך ר' עקיבה גט לאחות אשתו אסור להחזיר את אשתו דהויא לה אחות גרושתו, אלא ודאי מתני' דלא כר' עקיבה שאין אחות אשתו צריכה גט ממנו ומשום הכי מותר באשתו. ומהדר ולאו מי איתמ' עלה אמ' רב גידל אמ' רב חייה בר יוסף אמ' רב האי אשת אחיו היכי דמי, כגון שקידש אחיו את האשה והלך לו למדינת הים, ושמע שמת אחיו ועמד ונשא את אשתו, ואמרי הך קמא תנאי הוה ליה בקידושין, והאי שפיר נסיב, אחות אשה נמי כגון שקידש את האשה והלכה למדינת הים ושמע שמתה ונשא את אחותה, [דאמרי אינשי] הך קמייתא תנאי הוה ליה בקידושין והך בתרית' שפיר נסיב, אלא נישואין מי איכא למימר תנאה הוה ליה בנישואין. פי' אנה היה מצריך ר' עקיבה גט באשת אח ואחות אשה כגון שהאח הראשון לא נשאה אלא קידשה, דאמרי אינשי כד חזו לאח קמא היכי נסבה אח שיני בחיי אח ראשון, אלא ודאי תנאה הוה ליה בקידושין דידיה ולא נתקיימו ומשום הכי נשא' האי שיני ובהיתר נשאה, והילכך צריכה הימינו גט, וכן נמי באחות אשה, אבל בנישואין אין לומ' תנאי [הוה בנשואין] שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, לבעול על תנאי, ומתני' תוקמה בנישואין ואתיא אפי' כר' עקיבה. ור' עקיבה דמצריך גט באשת אח ואחות אשה אפי' בשני עדים דהוא אנוס הוה מצריך לה גט, ולא אמרי' מאי הוה למיעבד, דאשת אח איכא לאוקומה בעד אחד כגון דאתא עד אחד ואמ' לה מת בעליך ונתייבמה דהא עד אחד נאמן ביבמה, אבל אחות אשה ליכא לאוקומה אלא בשני עדים דהא אילו אתי עד אחד ואמ' לו מתה אשתך אינו נאמן כדאמרי' בגמ' [צ"ד ע"א] בפירוש דלא היקילו אלא באשת איש משום עיגונה, אלא ודאי (בתר הכי) [בתרי ואפי' הכי] גזר ר' עקי' שמא יאמרו תנאי היה בקידושין דקמא, ואם כן באשת איש פליג ר' עקיבה ואפי' אם נישאת על פי [שני] עדים היה מצריכה גט מן השיני שמא יאמרו תנאי היה בקידושין דראשון, ואם היתה נשוא(י)ה לראשון שמא יאמרו גירש זה הראשון ונשאה זה השיני, וכיון שאתה מצריכה גט אסורה לחזור לו מפני שנראה כמחזיר גרושתו משנישאת, ות"ק דר' עקיב' פליג עליה בתרתי, פליג עליה באשת איש דלא מצרכי לה גט משיני אלא היכא דנישאת על פי בית דין בעד אחד ומשום דלא דקא, אבל בשני עדים כיון דאנוסה היא אע"ג דאיכא למיגזר לא גזרינן, ופליג(י) עליה באשת אח ואחות אשה, דדוקא לגירושין דשכיחי חיישי' אבל לתנאה דלא שכיח לא חיישי', והילכך אמרו לה מת בעליך ונתייבמה ואחר כך בא בעלה מותרת לחזור לו דלא בעיא גט משיני ואפי' בקידושין דראשון, וכן נמי באחות אשה. ואי קשיא כיון דר' עקיב' חייש לתנאה אמאי נקט אשת אח ואחות אשה בלחוד בכל העריות הנאסרות על ידי קידושין ליחוש, כי אם נשא אשת אביו או חמותו יהו צריכות הימינו גט שמא יאמרו אותן קידושין [שקידש] אביו או שקידש הוא את אשתו בתנאי הוו וקידושין האחרונים קידושין היו, וליבעו מיניה גיטא. תשובה, אין זה כלום, דלא מצרכינן גיטא אלא בנישואי התר (דכבר) [דסבר] בהיתר נסיב לה, כגון ששמע שמת בעלה של זו והלך ונשאה דכי נסבה בהיתר נסבה, וכול' עלמא סברי דנישואין [הוי] הילכך בעיא מיניה גיטא, אבל אי ידעינן דבעלה קיים ואזיל האי ונסיב לה לא בעיא מיניה גיטא דכול' עלמ' ידיע דזנות הוה ולא נישואין, הילכך לא משכחת לה אלא באשת איש ואשת אח ואחות אשה דשרו לאחר מיתה.
ומקשה ותיאסר בשכיבה דאחותה מידי דהוה אאשה שהלך בעלה למדינת הים. פי' שהיא נאסרה על בעלה בשכיבת האחרון ואע"פ שהיא שוגגת. ומהדר לא דמי, אשה שהלך בעלה למדינת הים דבמזיד אסירא בשוגג גזרו בה רבנן, אבל אחות אשה דבמזיד [לא] אסירא לה מדאוריתא בשוגג לא גזרו בה רבנן. ומנלן דלא אסירא, דתניא ושכב איש אותה שכבת זרע [במדבר ה'], אותה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה, (והלא אוסרתה) והלא דין הוא, ומה במקום שבא על איסור קל, דהיינו אשת איש, שאין האוסרה אוסרה כל ימיו, שהרי יכול להתירה בגט, נאסר האוסר, דהינו בעלה נאסר בה (ש)בביאתו של זה, מקום שבא על איסור חמור, דהינו אחות אשה שאשתו היא אוסרתה כל ימיה ואפי' גירשה כדכת' [ויקרא י"ח] עליה בחייה, אינו דין שנאסר האוסר, דהינו שתיאסר אשתו בשכיבת אחותה.
<h2>דף צה.</h2>
אמ' ר' יהודה לא נחלקו בית שמי ובית הלל בבא על חמותו (שבעל) שפסל את אשתו. פי' כדבענן למימ' טעמ', ועל מה נחלקו [בבא] על אחות אשתו שבית שמי אומ' פסל ובית הילל אומ' לא פסל, אמ' ר' יוסי לא נחלקו בית שמי ובית הלל בבא על אחות אשתו שלא פסל את אשתו, כדכת' אותה, ועל מה נחלקו בבא על חמותו שבית שמי אומ' פסל את אשתו ובית הלל אומ' לא פסל. אמ' ר' זריקה אמ' ר' אמי אמ' ריש לקיש מאי טעמיה דר' יהודה דאמ' קרא [ויקרא כ'] ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן, וכי בית כולו בשריפה, ומה חטאת אשתו, אם אינו עינין לשריפה תנהו עינין לאיסורא. אמ' רב יהודה אמ' שמואל אין הלכה כר' יהודה. ההוא דעבד איסורא מחמתיה אתייה רב יהודה ונגדיה, אמ' ליה אי לאו דאמ' שמואל אין הלכה כר' יהודה אסרתה עלך לאיתתך איסור עולם.
<h2>דף צה:</h2>
ר' יוסי אומ' כל שפוסל על ידי אחרים פוסל על ידי עצמו וכל שאינו פוסל על ידי אחרים אינו פוסל על ידי עצמו. אוקומה ר' יצחק נפחא דקאי אמאי דקאמ' ת"ק ואחר כך באת אשתו מותרת לחזור לו, ואמרי' אע"ג דקאזלא אשתו וגיסו למדינת הים דאהנו הני נישואין דקא מיתסרא אשת גיסו אגיסו אשת גיסו אסירא ואשתו שריא, וקאמ' ת"ק לא שנא אשת גיסו ולא שנא ארוסתו וגיסו אשתו שריא, ואמ' ליה ר' יוסי אשתו וגיסו דליכא למימר תנאה הוה ליה בנישואין דאינו פוסל על ידי אחרים אינו פוסל על ידי עצמו, ארוסתו וגיסו איכא למימ' תנאה הוה ליה בקידושין דפוסל על ידי אחרים פוסל על ידי עצמו. פי' באשתו וגיסו דליכא למימ' תנאי הוה בנישואין וכול' עלמ' ידעי דנישואי שנייה טעות הן, ולא אתו למימר גירש זה בעלה ונשאה זה, דהא אפי' גירשה בעלה אסירא להאי ומידע ידעי דאטעונהו סהדי, ואינו פוסל על ידי גיסו כשאר אשה הנישאת בעד אחד, דהתם הוא דאתו למימר גירש זה ונשא זה ואם מחזירה אמרי זה מחזיר גרושתו מן הנישואין, אבל הכא [לא] והילכך אינו פוסל על ידי עצמו, אבל היכא דהואי קמיתא ארוסתו דאיכא למימ' תנאה הוה ליה בקידושין סברי אינשי דנישואי שנייה נישואין גמורין דאמרי גירשה בעלה ונשאה זה, ואי משום אחות אשה תנאי היה לו בקידושי הראשונה ולא נתקיים, ואי הדרה אשת גיסו לבעלה (אמרי') [אמרי אינשי] מותר להחזיר גרושתו משנישאת, הילכך פוסל הוא על ידי אחרים הואיל ואהנו מעשיו פוסל נמי על ידי עצמו.
איתמ' יבמה רב אמ' הרי היא כאשת איש ושמואל אמ' אינה כאשת איש, ואמ' רב הונא אמ' רב כגון שקידש אחיו את האשה והלך למדינת הים ושמע שמת אחיו ועמד ונשא את אשתו, דרב אמ' הרי היא כאשת איש ואסירא ליה, ושמואל אמ' אינה כאשת איש ושריא ליה, ואתיא דרב כר' עקיב' דחייש לתנאה ושמואל כרבנן דלא חיישי לתנאה. וכיון דקימ' לן דהילכת' כרב באיסורי הלכה כר' עקיב' ואשת אח ואחות אשה בקידושין צריכות הימנו גט. ודוקא בארוסת אחיו פליגי דאיכא למיחש לתנאה, אבל בנשואת אחיו מודו, ואע"ג דבעד אחד נתייבמה כיון דלא בעיא מיניה גיטא מותרת לחזור לראשון, (דאיכא דאמרי) [דהיכא אמרינ'] תצא מזה ומזה היכא דבעיא גט משיני, אבל היכא דלא בעיא גט משיני ולא מיחזי כמחזיר גרושתו או כנושא גרושת אחיו לא קנסינן לה משום דלא דקא.
<h2>דף צו.</h2>
מתני'. אמרו לו מתה אשתך ונשא אחותה מאביה, מתה ונשא אחותה מאמה, מתה ונשא אחותה מאביה, מתה ונשא אחותה מאמה, מותר בראשונה ובשלישית ובחמישית, ופוטרות צרותיהן, ואסור בשנייה וברביעית, ואין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה. פי' אמרו לו מתה אשתו ונשא אחותה מאביה שלא מאמה, וחזרו ואמרו לו מתה השנייה ונש' אחותה של שנייה מאמה ולא מאביה, ונמצאת שלישית זאת רחוקה מן הראשונה ולא קרובתה היא, חזרו ואמרו לו מתה ונשא אחותה של שלישית זו מאביה ולא מאמה, ונמצאת רביעית רחוקה מן השנייה וכל שכן מן הראשונה, חזרו ואמרו לו מתה ונשא אחותה מאמה ורחוקה היא מן השלישית ואחר כך לבסוף אמרו לו כולן קיימו', מותר בראשונה ובשלישית ובחמישית שאינן קרובות זו לזו, ואע"פ שהשלישית אחות השנייה היא שריא, דקידושי שנייה לא תפשי, דאחות אשה היא והוה ליה כאנוסה ומפותה, ותנן [צ"ז ע"א] אנס אשה מותר לישא בתה, דלא אסרה תורה אלא אחות אשה, והיכא דלא תפשי בה קידושי לאו אשה היא, וכן חמישית ואע"פ שהיא אחות הרביעית מותרת, דהואיל ותפשו קידושי שלישית נמצאת רביעית שהי' אחות שלישית ביאת זנות ולא אסרה חמישי' עילוה. ופוטרות צרותיהן, אם מת ובא יבם וייבם את אחת מהן נפטרה צרתה, ואסור בשנייה [וברביעית, בשנייה] משום ראשונה וברביעית משום שלישית, ואם בא על השנייה לאחר מיתת הראשונה שאמת היו הדברים של ראשונה ושאר הדברים היו שקר, מותר בשנייה וברביעית, ואסור בשלישית מפני שנייה ובחמישית מפני רביעית.
בן תשע שנים ויום אחד הוא פוסל על ידי אחין ואחין פוסלין על ידו, אלא שהוא פוסל תחלה והאחין פוסלין תחלה וסוף, כיצד בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו פסל על ידי אחין, באו עליה אחין עשו בה מאמר נתנו גט או חלצו פסלו על ידיו. פי' בן תשע תחלה פוסל אבל לבסוף אינו פוסל כדמפרש לקמ', ואם באו עליה או שעשו בה מאמר או שנתנו גט או שחלצו פסלו על ידיו, דביאתו לא קניא לגמרי אלא כמאמר בעלמ' והא קימ' לן [נ' ע"א] דיש מאמר וגט וביאה וחליצה אחר מאמר. ומקשה ובן תשע שנים ויום אחד תחלה פוסל ולבסוף אינו פוסל, והתני רב זביד בר הושעיה העוש' מאמר ביבמתו ואחר כך בא עליה אחיו שהוא בן תשע שנים ויום אחד פסלה, אלמ' ביאתו פוסלת [אפילו] לבסוף אחר מאמר דגדול. ומהדר ביאה דבן תשע פוסלת אפי' בסוף, אבל מאמר דבן תשע תחלה פוסל אבל בסוף לא פסיל, ומאי דתנן שהוא פוסל תחלה על המאמר מיירי ולאו אביאה. ומקשה והא קתני סיפא אלא שהוא פוסל תחלה והן פוסלין תחלה וסוף כיצד בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו כול'. פי' אלמא האי דתני שהוא פוסל תחלה אביאה קאי. ומיהדר חסורי מיחסרא והכי קתני אלא שהוא פוסל תחלה והן פוסלין תחלה וסוף, במ' דב' אמ' במאמר אבל ביאה פוסל אפילו בסוף, כיצד בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו פסל על ידי אחין. פי' אע"פ שעשו בה מאמר דהאי (לבסוף) כיצד אלבסוף קאי.
איתמ' אמ' רב יהודה אמ' שמואל יש לו גט. פי' אליבא דר' מאיר קאמ' דסבירא ליה דיש חליצה והכי נמי אמרי' תניא נמי הכי יש לו גט ויש לו מאמר [דברי ר' מאיר], אלמ' לא אמ' שמואל אלא לר' מאיר אבל לרבנן חליצה אין לו וכל שכן גט.
תניא עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול, ר' מאיר אומ' עשו חליצת בן תשע כגט בגדול. פי' רבנן סברי דוקא ביאה יש לבן תשע לפסול על האחין אבל חליצה לית ליה כלל ולא פסלה על האחין, ור' מאיר סבר גם חליצה יש לו ופסלה על האחין בגט כגדול, והלכה כרבנן, והכי אמרינן לקמן בפ' מצות חליצה [ק"ה ע"ב], שחליצת הקטן אינה כלום.
<h2>דף צו:</h2>
מתני'. בן תשע שנים ויום אחד (פי') שבא על יבמתו ואחר כך בא [עליה] אחיו שהוא בן תשע [שנים ויום אחד פסל על ידו. פי' דביאת בן תשע לא] מפקעא כל הזיקה דנימא אין אחריה כלום אלא הרי הוא כמאמר בגדול, וקימ' לן [נ' ע"א] דיש מאמר אחר מאמ' ושניהן צריכין ליתן גט למאמרן, וכיון שנותן לה גט קימ' עליהו בלא יבנה דומיא דחליצה, ור' שמע' אומ' לא פסל. בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו ואחר כך בא על צרתה פסל על ידי עצמו. פי' דביאתו כמאמר בגדול דמיא, וקימ' לן דיש מאמ' אחר מאמר (אחר) בשתי יבמות. ר' שמע' אומ' לא פסל.
תניא אמ' ר' שמע' לחכמ' אם ביאת ראשון ביאה ביאת שיני אינה ביאה, ואם ביאת ראשון אינה ביאה ביאת שיני אינה ביאה. (ואם ביאת ראשונה ביאה ביאת שנייה אינה ביאה ואם ביאת ראשונה אינה ביאה ביאת שנייה אינה ביאה). פי' קסבר ר' שמעון ביאת בן תשע ספק קניא ספק לא קניא, הילכך אי קניא קניא קינין גמור ואין אחריה כלום לא בשני יבמין ולא בשתי יבמות, ואי לא קניא לא קניא כלל וכאילו לא עשו כלום דמי בין בשני יבמין בין בשתי יבמות, אבל רבנן סברי ביאת בן תשע קונה ומשיירת כמו המאמר והילכך פוסלין זה את זה וזו את זו.
בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו ומת חולצת ולא מתייבמת, נשא את האשה ומת הרי זו פטורה. פי' דביאת בן תשע לא מפקעא לכולה זיקה אלא הרי היא כמאמר ונמצא שיש עליה זיקת שני יבמין, ואמרן לעיל בפ' ארבעה אחין [ל"א ע"ב] שלשה אחין נשואין שלש נשים נכריות ומת אחד מהן ועשה בה [השני] מאמר ומת הרי אילו חולצות ולא מתייבמות, שנ' [דברים כ"ה] ומת אחד מהן ובן אין לו יבמה יבוא עליה, שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין, ואמרי' בגמ' התם אי זיקת שני יבמין מדאוריתא אפי' חליצה נמי לא תיבעי, ומשנינן מדרבנן גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות. אבל אם נשא אשה שאינה יבמתו ומת הרי זו פטורה, דקידושי קטן אינן כלום, דדוקא ביבמתו שהיא זקוקה לו מכח אחיו קניא ביאתו, אבל באשה בעלמ' לא קניא כלל.
מתני'. בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו ומשהגדיל נשא אשה אחרת, אם לא ידע את הראשונה משהגדיל, השנייה או חולצת או מתייבמת והראשונה חולצת ולא מתייבמת, ר' שמע' אומ' מייבם לאיזו שירצה וחולץ לשנייה, אחד בן תשע שנים ויום אחד ואחד בן עשרי' שלא הביא שתי שערות. פי' אם היה בא על הראשונה אחר שהגדיל אז היתה נפקעת כל זיקת הראשון לגמרי, והיו שתי יבמות הבאו' מבית אחד וביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה, אבל עכשיו שלא ידע את הראשונה משהגדיל אינן באות מבית אחד, הילכך השנייה שהיא אשתו גמורה ואין עליה אלא זיקת יבם אחד או חולצת או מתייבמת, והראשונה שיש עליה זיקת שני יבמין חולצת ולא מתייבמת, ר' שמע' אומ' מייבם לאיזו שירצ' וחולץ לשנייה, ר' שמע' לטעמיה דקסבר ביאת בן תשע או קונה קנין גמור או לא קונה כלל, והילכך אם היה רוצה לייבמה לראשונה יכול ליבמה שאין עליה אלא זיקת יבם אחד וחולץ לשנייה, ולא מיפטרא בביאתה דדילמ' לא קניא והויין להו שתי יבמות משני בתים דלא מיפטרא חדא בביאתה דאידך, וליבומי לתרויהו נמי לא דדילמ' קניא והוו להו שתי יבמות (משני בתים) הבאות מבית אחד ורחמ' אמ' בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים. אחד בן תשע שנים ויום אחד ואחד בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות, דין אחד יש להן, שאע"פ שהוא בן עשרים שנה עד שלא יביא שתי שערות כקטן בן תשע הוא חשוב לכל דבר ואין חליצתו חליצה, ואין ביאתו חשובה להפקיע הזיקה אלא הרי הוא כמאמר דגדול. ומקשה ויעשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול ותדחה צרתה מייבום. פי' הרי במאמר דגדול תנן בפ' ארבעה אחין [ל"א ע"ב] הרי אילו חולצות ולא מתייבמות, אלמ' בעלת המאמר שיש עליה זיקת שני יבמין דוחה צרתה ואוסרה מלהתייבם אלא חולצת ואינה מתייבמת, והכא אמאי תנן השנייה או חולצת או מתייבמת, ואין הראשונה שיש עליה זיקת שני יבמין אוסרתה. ומהדר אמ' רב לא עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול. פי' דלא אלימא ביאת בן תשע כול' האי למיסר צרה כמאמר בגדול דאלים ואסר לצרתה, ולא מהניא ביאת בן תשע אלא למיסר נפשה ולא למיסר צרתה. ושמואל אמ' עשו ועשו וכן אמ' ר' יוחנן עשו ועשו ותנאי היא, הך תנא דארבעה אחין גזר משום צרה ואשמעינן בגדול והוא הדין לקטן, והאי דקאמ' גדול משום דבגדול קאי, והאי תנא לא גזר משום צרה, ואשמעינ' קטן והוא הדין גדול, והאי דקאמ' קטן משום דבקטן קאי. פי' הך תנא דארבעה אחין גזר בשנייה שלא תתייבם משום צרתה דיש עליה זיקת שני יבמין, והאי תנא לא גזר ולא היה אוסר אלא הראשונה שהיא אשת שני מתים ולא השנייה, ולית ליה לר' יוחנן מאי דאמרן לעיל בפ' ארבעה אחין [שם] ואי זיקת שני יבמין דאורית' חליצה נמי לא תיבעי, אלא מדרבנן וגזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות, דאי אית ליה האי טעמ' כך יש לגזור אם ייבם השנייה כמו שיש לגזור אם ייבם הראשונה ושתיהן אסורות משום טעם זה, אלא מדתלי טעמ' משום דגזר שנייה אטו ראשונה ש"מ טעמ' אחרינא אית ליה, ויש לומ' (וזה) [שזה] טעם הדבר אם אתה אומ' מי שיש עליה זיקת שני יבמין מתייבמת, יאמרו העולם מה לי יבמה שהיא אשת שני יבמין מה לי שתי יבמות הבאות מבית אחד, וזה האיסור אינו אלא על הראשונ' אבל השנייה לא, ואין לאוסרה אלא משום גזר' צרתה. (וסתם) [והתם] בפ' ארבעה אחין גרסי' בירושלמי [פ"ג ה"י] אילו שומרת יבם שנפלה לפני כמה יבמין שמא אינה מתייבמת, תני ר' חייה אשת אחד מתייבמת ולא אשת שני מתים. שנייה למה אינה מתייבמ', אמ' ר' [אלעזר דר'] מאיר היא, דאמ' ר' מאיר כל שאין את מ(ת)ייבמני אין את מייבם צרתה, אמ' ר' יוחנן אם אמרה ר' אלעזר מפי שמועה אמרה, אמ' ר' יוסי מתניתה אמרה [כן] בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו ומשהגדיל נשא אשה אחרת אם לא ידע את הראשונה משהגדיל (צרתה) שנייה או חולצת או מתייבמת, והראשונה חולצת ולא מתייבמת. הכא את אמר חולצת והכא את אמר מתייבמת. הך דאת אומ' חולצת ר' מאיר והך דאת אומ' מתייבמת רבנין.
אמ' רבא הא דאמור רבנן זיקת שני יבמין מיחלץ חלצא יבומי לא מייבמא, לא תימ' הני מילי היכא דאיכא למיגזר משום צרה, כגון ההיא דפ' ארבעה אחין [ל"א ע"ב] דהוו להו שתי יבמות הבאות מבית אחד, דהא הכא ליכא צרה ומיחלץ חלצא ייבומי לא מייבמא.
נשא אשה ומת הרי זה פטורה. תנינה להא דת"ר שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום.
<h2>דף צז.</h2>
אחד בן תשע שנים ויום אחד כול'. ורמינהי בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות יביאו ראייה שהוא בן עשרים והוא הסריס לא חולץ ולא מייבם. פי' אלמ' בן עשרים שלא הביא שתי שערות גדול הוי וזה שלא הביא מחמת שהוא סריס, והיכי אחשבינן ליה כבן תשע. ומהדר ולאו מי איתמ' עלה אמ' רב שמואל בר רב יצחק אמ' רב והוא שנולדו בו סימני סריס. אמ' רבא דיקא נמי דקתני והוא הסריס ש"מ. דוקא אימתי חשבינן ליה כסריס והוא גדול כשנולדו בו סימני סריס דאמרן לעיל בפ' הערל [פ' ע"ב], אבל אם לא נולדו [בו] סימני סריס עדין כקטן הוא חשוב וכבן תשע דמי כדתנן הכא. וכי לא נולדו בו סימני סריס עד כמה, תני ר' חייה עד רוב שנותיו. פירוש עד רוב שנותיו שהן ל"ו שנה חשבינן ליה כבן תשע, מיכן ואילך הוא בחזקת סריס ודינו כגדול.
נושאין על האנוסה ועל המפותה, האונס והמפתה על הנשואה חייב, נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו אנוסת בנו ומפותת בנו, ור' יהוד' אוסר באנוסת אביו ובמפותת אביו. תנינה להא דת"ר אנס אשה מותר לישא בתה נשא אשה אסור לישא בתה. [פי'] לא מיבעיא דתפשי בה קידושי אלא לכתחלה מותר, ובמתני' נמי הכי תנן נושאין לכתחלה. ורמינהי הנטען מן השפחה אסור באמה ובבתה ובאחותה, מדרבנן דילמא יבוא עליה לאחר שנשא קרובתה, וכל היכא דאיכא איסורא דרבנן תני נושאין לכתחלה, כי תנן נמי מתני' לאחר מיתה תנן, אבל ודאי בחיי האנוסה אסור לישא קרובתה. מנהני מילי, דת"ר בכולן נאמ' בהן שכיבה וכאן נאמ' בהן קיחה לומ' לך דרך ליקוחין אסרה תורה. פי' בכלתו ואחותו וזכור ובהמה נאמ' שכיבה ובאשה ואמה ובאחות אשה נאמ' קיחה.
ור' יהודה אוסר באנוסת אביו. אמ' רב גידל אמ' רב מאי טעמ' דר' יהודה דכת' [דברים כ"ג] לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו, כנף שראה אביו לא יגלה. ואין הלכה כר' יהודה דיחיד ורבים הלכה כרבים.
<h2>דף צז:</h2>
מתני'. הגיורת שנתגיירו בניה עמה לא חולצין ולא מייבמין, אפי' היתה הורתו של ראשון שלא בקדושה ולידתו בקדושה והשיני הורתו ולידתו בקדושה, וכן השפחה שנשתחררו בניה עמה. פי' וכגון שנתגייר בעלה עמה דאי לאו הכי לא מצית (לפרושי) למיתני סיפא אפי' היתה הורתו של ראשון שלא בקדושה ולידתו בקדושה והשיני הורתו ולידתו בקדושה, דבענן שיהא בני אב אחד, ואפי' הכי אינן בני ייבום דזרע הראשון כזרע בהמה הוא כדכת' [יחזקאל כ"ג] וזרמת סוסים זרמתם.
בני יודן אמתא אישתחרור, שרא להו רב אחא בר יעקב למינסב נשי דהדדי. פי' ליקח כל אחד אשת אחיו ואע"פ שיש לה בנים או שגירשה משום דקסבר אין קורבה לגוי דכקטן שנולד דמי. אמ' ליה רבא והא רב ששת אסר, אמ' ליה הוא אסר ואנא שרינא. פי' רב ששת דאסר משום דגזר גוי אטו יש', ורב אחא לא גזר. מן האב ולא מן האם דכול' עלמ' לא פליגי דשרי, שאין אבות לגוי דרחמ' אפקר לזרעיה, מן האם ולא מן האב דכול' עלמ' לא פליגי דאסור, דאע"ג דאמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי אסור דילמ' אתי לאיחלופי ביש', כי פליגי מן (האם ולא מן האב) [האב ומן האם], מאן דשרי בתר אבוה אזלינן דהא בני [פלניא] קרי להו ואין אבות לגוי ולא גזרינן בהו אטו יש', ורב ששת דאסר [סבר ד]קרו להו נמי בני פלניתא, וגזרינ' אטו יש'. איכא דאמרי פליג רב אחא בר יעקב אפי' באחים מן האם, מאי טעמ', גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ולא גזרי' גר אטו יש', ודוקא באשת אחיו מאמו שרי רב אחא אבל באחותו מן האם מודה דאסור כדתניא לקמ' [צ"ח ע"א], דאע"ג דאמרי' גר שנתגייר כקטן שנולד דמי אפי' הכי אסור בה מדרבנן, שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה (לבני) [דבני] נח מוזהרין על אחותו מן האם אבל לא מן האב, דאין אבות לבני נח, אבל באשת אח מן האם אפי' בני נח מותרין, כדאמרי' בסנהדרין בפ' ארבע מיתות [נ"ח ע"א] וכדאמרי' לקמן בשמעתין [צ"ח ע"א] דגר נושא אשת אחיו מאמו, הילכך ליכ' למיגזר שמא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה. ועד כאן לא פליגי אלא כשהיתה הורתו [ולידתו] שלא בקדושה, אבל היתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה חייב עליה כרת כישר' גמור, דאין לומר כאן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, דהא לא נתגייר אלא בקדושה נולד, ושאר האב אין לו אבל שאר האם יש לו כיש' גמור כדתניא לקמ' בהילכתין, וכדתניא בתוספתא בפ' ר' יהודה [פי"ב ה"א] הגיורת שנתגיירו בניה עמה והיתה הורתן ולידתן שלא בקדושה לא חולצין ולא מייבמין ואין חייבין משום אשת אח, היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה לא חולצין ולא מייבמין אבל חייבין משום אשת אח. וכיון דלא איפסיקא הילכתא כחד מיניהו עבדינן כרב ששת דאסר.
תניא שני אחים גרים תאומים וכן משוחררים לא חולצין ולא מייבמין אין חייבין משום אשת אח, היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה לא חולצין ולא מייבמין אבל חייבין משום אשת אח, היתה הורתן ולידתן בקדושה הרי הן כיש' לכל דבריהם. אמ' אביי הא דאמור רבנן אין אבות לגוי לא תימא משום דשטיפי בזימה ולא ידיעי אבל היכא דידיעי חיישי', אלא אפי' היכא דידיעי נמי לא חיישי', דהא שני אחים תאומים דטיפה אחת הן ונחלקה לשתים וקאמ' אין חייבין ש"מ אפקורי אפקריה רחמ' לזרעיה, דכת' [יחזקאל כ"ג] אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם.
<h2>דף צח.</h2>
תניא גר שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה יש לו שאר האם ואין לו שאר האב, כיצד נשא אחותו מן האם יוציא מן האב יקיים, אחות האם מן האב ר' מאיר אומ' יוציא וחכמ' אומ' יקיים, שהיה ר' מאיר אומ' כל ערוה שהיא משום שאר אם יוציא מן האב יקיים, ומותר באשת אחיו ובאשת אחי אביו, ושאר כל העריות מותרות לו לאיתויי אשת אביו, נשא אשה ובתה כונס אחת ומוציא אחת ולכתחלה לא יכנוס, מתה אשתו מותר בחמותו, ואיכא דאמרי אסור בחמותו. פי' שאר האם שנולד בגיות ואע"ג דמן התורה שרי דכיון שנתגייר כקטן שנולד דמי אסור בו מדברי סופרים, שמא יאמרו באים מקדושה חמורה לקדושה קלה, והאי דנקט הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה רבותא נקט, לא מיבעיא הורתו ולידתו שלא בקדושה הוה אסיר מתחלה בקרובי האם מדאוריתא, דהכא נמי דאיגייר גזרינן שמא יאמרו, אלא אפי' [היתה] לידתו בקדושה כיון דהיתה הורתו שלא בקדושה אכתי גזרי', אבל אם היתה הורתו ולידתו בקדושה מותר באחותו מן האם שנולדה בגיות ונתגיירה, דכיון דהוא יש' גמור מידע ידעי דאין קורבה ליש' עם הגוים כלל וליכא למיחש למידי. כיצד נשא אחותו מן האם יוציא, מן האב יקיים דאין אבות לגוי. אחות האב מן האם יוציא גזירה משום אחות האם מן האם, מן האב יקיים דכאילו אינה אחותו דמיא כיון שאין אבות לגוי, אחות האם מן האב ר' מאיר אומ' יוציא שאע"פ שאינה אחות אמו כיון שהיא מן האב דאיכא שאר מן האם דהינו אחות אמו אסירא, וחכמ' אומ' יקיים, דכיון דמצד האב היא כאילו אינה אחות אמו. ומותר באשת אחיו, אפי' מן האם, דלא נאסרה אשת אח לבני נח וכן אשת אחי אביו ואשת אביו. נשא אשה ובתה, אגר בעלמ' קאי שנשא בגיותו אשה [ובתה] ונתגיירו עמו, דאילו האי דנולד בקדושה לא נסיב אשה ובתה. ואם תאמר שנשא גיורת דלית להו קורבא דכקטן שנולד דמו למה לי גר אפי' ביש' נמי מצי למימר הכי. נשא אשה ובתה כונס אחת ומוציא אחת, דאסירי לבני נח ושמא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה. ולכתחלה לא יכנוס, השתא אפוקי מפיק לכתחילה מיבעיא, התם קאי הך דאמור רבנן יקיים לכתחלה לא יכנוס. מתה אשתו מותר בחמותו אליבא דר' עקיב' דאמ' חמות לאחר מיתה לאו בשריפה, וכיון דקליש ליה איסורא גבי גר לא גזרו. ואיכא דתני אסור בחמותו כר' ישמעאל דאמ' חמות לאחר מיתה בשריפה וכיון דבאיסורא קימא גזרו בה גבי גר שלא יאמרו כול'.
<h2>דף צח:</h2>
מתני'. חמש נשים שנתערבו ולדותיהן, הגדילו התערובות ונשאו נשים ומתו ארבעה חולצין לאחת ואחד מייבם, הוא ושלשה חולצין לאחת ואחד מייבם, נמצאו ארבע חליצות וייבום לכל אחת ואחת. פי' נתערבו ולדותיהן יש לכל אחת ואחת בן ודאי שלא נתערב. ארבעה חולצין לאחת. בן ודאי של כל אחת מן הארבע חולץ לאחת מהן, דכל חד מספק' לה באשת אחיו, ובן החמישית ישאנה ממה נפשך, אם אשת אחיו היא הרי זה טוב ואם לאו הרי חלץ לה יבמה. וזה שייבם חולץ לאחרת ושלשה עמו וחמישי מייבם ממה נפשך, וחוזרין השנים הללו וחולצין לשלישית ושנים עמהם וחמישי מייבם, וכן כולן. נמצאו כולן ארבע חליצות תחלה לכל אחת, לפי שאין אחד רשאי לייבם עד שיחלצו לה הארבעה דלא ליפגע ביבמה לשוק, והוא הדין נמי דמצי ארבעה למיחלץ לכולהו, והחמישי ישא את כולן, אלא אמרי' כל חד וחד לייבם חדא דילמ' מיתרמיא ליה דידיה ומיקיימא מצות ייבום בכולהו, והוא הדין נמי דתימצי ארבעה אם נשאו הודאין נשים ומתו ארבעה מן התערובות חולצין לאחת ואחד מייבם.
<h2>דף צט.</h2>
מתני'. האשה שנתערב ולדה בולד כלתה, הגדילו התערובות ונשאו נשים ומתו, בני הכלה חולצין ולא מייבמין, שספק אשת אחיו ואשת אחי אביו, בני הזקנה או חולצין או מייבמין שספק אשת אחיו ואשת בן אחיו. מתו הכשרין, התערובות לבני הזקנה חולצין ולא מייבמין שספק אשת אחיו ואשת אחי אביו, לבני הכלה אחד חולץ ואחד מייבם.
כהנת שנתערבו ולדה בולד שפחתה הרי אילו אוכלין בתרומה וחולקין חלק אחד על הגרן, ואין מיטמין למתים, ואין נושאין נשים בין כשרות בין פסולות, הגדילו התערובות ושיחררו זה את זה נושאין נשים הראויות לכהונה, ואין מיטמין למתים ואם ניטמאו אינן סופגין את הארבעים, ואין אוכלין בתרומה ואם אכלו אינן משלמין קרן וחומש, ואינן חולקין על הגרן ומוכרין את התרומה והדמים שלהן, ואין חולקין בקדשי המקדש ואין נותנין להם קדשים ואין מוציאין את שלהן מידיהן, ופטורין מן הזרוע ומן הלחיים ומן הקיבה, ובכורן יהא רועה עד שיסתאב, ונותנין עליהן חומרי יש' וחומרי כהנים. פי' הרי אילו אוכלים בתרומה, דעבד כהן נמי אוכל בתרומה. וחולקין חלק אחד על הגרן מפרש לקמ'. ואין מיטמין למתים דכל חד הוי ספק כהן. ואין נושאין נשים בין כשרות משום עבד ובין פסולות משום כהן. ושיחררו זה את זה מפרש לקמן [ק' ע"א]. נושאין נשים הראויות לכהונה, לא גרושה ולא חלוצה משום כהן. אין סופגין את הארבעים, דכל חד וחד אמ' אנא לאו כהן אנא. ואין אוכלין בתרומה, דחד מיניהו זר. ואם אכלו אין משלמין קרן וחומש, דכל חד אמ' אנא כהן אנא. ואין חולקין על הגרן שהאחד הוא [אינו] כהן. ומוכרין את התרומה, תרומת תבואתם כשהן מפרישין אותה אין צריכין לתתה לכהן, דכל חד אמ' ליה לכהן אייתי ראייה (וטול) דלאו כהן אנא ושקול, ומכל מקום לאוכלה אי איפשר אלא מוכרין לכהנים והדמים שלהן. ואין חולקין בקדשי המקדש, כגון עורות קדשים. ואין נותנין להן קדשים, בכורות וחרמים. ואין מוציאין שלהן מידיהם דכל חד אמ' אנא כהן אנא, וגבי חרמים תנן [ערכין כ"ח ע"א] הכהנים אין מחרימין שהחרמין שלהן. ובכורן ירעה עד שיסתאב, אפי' בזמן הבית דלא כיפינן להו למיתביה לכהן ולהקריבו תם דאמ' אנא כהן ואיהו לא חזי לאקרוביה ולמיכליה דילמ' זר הוא, ואין נאכל הבכור לזר, הילכך ירעה עד שיסתאב ואוכלו במומו, דבכור בעל מום אין בו משום זרות אלא משום גזל מתנות כהונה, והמוציא מחברו עליו הראיה. ופטורין מן הזרוע ומן הלחיים ומן הקבה שאין בהן קדוש' אלא משום [גזל] מתנות כהונה והמוציא מחברו עליו הראיה. ונותנין עליהן חומרי יש' וחומרי כהנים מפרש לקמן [ק' ע"א].
<h2>דף צט:</h2>
מתו הכשרין. אטו הנך משום דאיערוב הוו להו פסולין. אמ' רב ששת אימא מתו הודאין. לבני הכלה אחד חולץ ואחד מייבם. דוקא מיחלץ והדר יבומי, אבל יבומי ברישא לא, מאי טעמ' דקא פגע ביבמה לשוק.
וחולקין חלק אחד על הגרן, חלק אחד ס"ד. פי' וכי הכהנים בחלק נוטלין (הכל) על הגורן הכל לפי דעת בעל הבית, אם רוצה להרבות לזה ולמעט לזה הרשות בידו, אלא אימ' חלק כאחד. תנן כמאן דאמ' אין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומ' יכול הוא שיאמר אם כהן אני תנו לי בשביל עצמי אם עבד [כהן] אני תנו לי בשביל רבי, במקומו של ר' יהודה היו מעלין מתרומה ליוחסין במקומו של ר' יוסי לא היו מעלין מתרומה ליוחסין.
ת"ר עשרה אין חולקין להן תרומה בבית הגרנות, ואילו הן, חרש שוטה וקטן טומטום ואנדרוגינס והעבד והאשה והערל והטמא ונושא אשה שאינה הוגנת לו, וכולן משגרין להן בבתיהן, חוץ מטמא ונושא אשה שאינה הוגנת לו. בשלמ' חרש שוטה וקטן דלאו בני דיעה נינהו וזילותא הוי ליתן להם תרומה בפרהסיא. טומטום ואנדרוגינס בריה בפני עצמה נינהו ומשום זילותא, עבד נמי משום דילמא אתו לאסוקיה ליוחסין, ערל שמתו אחיו מחמת מילה וטמא נמי משום דאניסי, והן אסורין לאוכלה. ונושא אשה שאינה הוגנת לכהונה משום קנסה, אלא אשה בת יש' שנישאת לכהן מאי טעמ' לא, רב פפא אמ' משום גרושה, שמא יגרשנה בעלה והויא זרה, ולא יכירו בה ויתנו לה. רב הונא בר תחליפא אמ' משום ייחוד. וכולן משגרין להן בבתיהן חוץ מטמא ונושא אשה שאינה הוגנת לו. אבל ערל משדרינן ליה ולא שיאכל אלא למוכרה לכהנים, מאי טעמ' משדרינן ליה משום דאניס, טמא נמי אניס, האי (נמי) אונסיה נפיש דמסכן, והאי לא נפיש אונסיה. העבד והאשה אין חולקין להם תרומ' בבית הגרנות, ומעשר עני המתחלק בתוך הבית נותנין לאשה תחלה ופוטרין אותה. אמ' רבא מריש כי הוו אתו גברא ואיתתא לקמאי לדינא, שרינא תיגרא דגברא ברישא אמינא דמיחייב במצוות, כיון דשמעתה להאי שמעתא שרינא תיגרא דאיתתא ברישא, מאי טעמא משום זילותא.
<h2>דף ק.</h2>
הגדילו התערובות ושיחררו זה את זה. אי בעו אין ואי לא לא. אם כן לישא שפח' אינו יכול בת חורין אינו יכול, אמ' רב משחררי' זה את זה.
ונותנין עליהן חומרי יש' וחומרי כהנים. למאי הילכתא, למנחתם, נקמצת כמנחת יש', ואינה נאכלת כמנחת כהנים. [הא] (ה)כיצד הקומץ קרב לעצמו והשירים מתפזרין על בית הדשן. פי' מנחת יש' נקמצת ושיריה נאכלין, ומנחת כהנים היא כולה כליל, וזו נקמצת דילמ' יש' הוא, ואין שיריה נאכלין שמא כהן הוא, ולא קריבין דילמ' יש' הוא ושירי מנחת יש' אסורין להקריבן, דכת' [(ויקרא ב') כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'] כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו הילכך מתפזרין על בית הדשן.
מתני'. מי שלא שהת אחר בעלה שלשה חדשי' ונישאת, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, היו לה בנים מן הראשון ובנים מן השיני הן חולצין ולא מייבמין, וכן הוא להן חולץ אבל לא מייבם. פי' בני הראשון חולצין לאשת הספק שמא בן אביהן היה, ולא מייבמין שמא בן האחרון הוא והרי הוא אחיהם מן האם ולא מן האב וקימ' (לן) עליהן בכרת, וכן בני האחרון וכן הוא לנשותיהן. היו לו אחין מן הראשון ואחים מן השיני שלא מאותה האם, הוא חולץ או מייבם והם אחד חולץ ואחד מייבם. פי' הוא חולץ או מייבם לאשת בן הראשון אם אחיו הוא הרי טוב ואם לאו נכרית היא לו, ומשום יבמה לשוק ליכא שהרי חולץ לה יבמה, וכך לאשת בן האחרון. והן אחד חולץ תחלה ואחד מייבם אחר כן. ודוקא מיחלץ והדר יבומי אבל יבומי ברישא לא דקא פגע ביבמה לשוק. היה אחד יש' ואחד כהן נושא אשה הראויה לכהונה, ואינו מיטמא למתים, ואם ניטמא אינו סופג את הארבעים, ואינו אוכל בתרומה, ואם אכל אינו משלם קרן וחומש, ואינו חולק על הגרן, ומוכר את התרומה והדמים שלו, ואינו חולק בקדשי המקדש ואין נותנין לו קדשים ואין מוציאין את שלו מידו, ופטור מן הזרוע ומן הלחיים ומן הקיבה, ובכורו ירעה עד שיסתאב, ונותנין עליו חומרי יש' וחומרי כהנים. היו שניהן כהנים הוא אונן עליהן והן אוננין עליו, הוא אינו מיטמא להן והן אינן מיטמין לו. פי' לגבי אנינות מספיקא אזלינן לחומרא ואסורין לוכל בקדשים, ולגבי טומ' אזלינ' לחומרא ואין מיטמין. הוא אינו יורש אותן והן יורשין אותו. פי' הוא אינו יורש אותן דיורשין מדחין אותו אילו אצל אילו. והן יורשין אותו, דמי מעכב על ידן והוי ממון המוטל בספק וחולקין בין שניהן. ופטור על מכתו ועל קללתו של זה ושל זה. דמספיקא לא מיענשי. ועולה במשמרו של זה ושל זה ואינו חולק. פי' עולה לעבוד ואין בני משמר יכולין לעכב על ידו, אבל אינו חולק דכל משמר דחי ליה לגבי חבריה. ואם היו שניהם (כהנים) משמר אחד נוטל חלק אחד, ואמרי' [ק"א ע"א] מאי שנא שתי משמרות דלא (דחי) [דאזיל] להאי משמרה ומדחי ליה ואזיל להאי משמרה ומדחי ליה, משמר אחד נמי ליזיל להאי בית אב ולידחי ליה וליזיל להאי בית אב ולידחי ליה, אמ' רב פפא הכי קאמ' אם היו שניהם משמר אחד ובית אב אחד נוטל חלק אחד.
<h2>דף קא.</h2>
מצות חליצה בשלשה דיינין ואפי' שלשתן הדיוטות, חלצה במנעל חליצתה (חליצה) כשרה, באנפיליא חליצתה פסולה, סנדל שיש לו עקב כשר אין לו עקב פסול, מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה, מן הארכובה ולמעלה חליצת' פסולה. פי' אפי' בשלשה הדיוטות דלא בענן יושבי סנהדרין, ולקמ' נפרש אמאי קרי להו דיינין ולא תני בשלשה סתם כיון דאפי' הדיוטו' כשרין, חלצה במנעל הוא מעור רך כדרך שאנו נועלין, באנפיליא חליצתה פסולה, היא של בגד כעין בתי שוקים שלנו, ומשום הכי פסולה דבענן מנעל דהינו עור כדכת' [יחזקאל ט"ז] ואנעלך תחש, אבל בגד לא מיגן. סנדל שיש לו עקב כשר, סנדל הוא מעור מבושל וקשה, אי נמי מעור רך ומלבישין אותו מבפנים עור אחר כדי לעבותו ולהקשותו. אם יש לו עקב כשר, שעקיבו של אדם נכנס בתוכו ומכסה עקיבו אז הוא כשר, לאפוקי אם הוא עשוי כעין הקורדקסים שלנו שאין מכסין העקב שהוא פסול, דעיקר החליצה בעקב היא שהוא עיקר הרגל. מן הארכובה ולמטה [חליצתה] כשרה. [פי'] אם נחתך רגלו מן הארכובה ולמטה, והיא חולצת בשוקו, או אם לא נחתך רגלו למעלה וקשרה רצועות על גבי שוקו חליצתה כשרה, דגם השוק רגל ייקרא, אבל אם נחתך רגלו מן הארכובה ולמעלה, שנחתך כל שוקו ונשאר עצם הקולית היא הירך וחלצה בו אינה חליצה, דלא מיקרי רגל, ואע"פ שאדם אינו חי בכך דהוי טרפה איצטריך למימ' דלא הויא חליצה, שהחולצת מן הטרפה חליצתה כשרה אי לאו דלא מיקרי רגל, אי נמי שלא נחתכה שוקו אלא חלצה באנפיליא של עור וקשרה רצועות על הירך שהיא למעלה מן הארכובה והתירתם משם פסולה, כדבענן למימ' לקמ' [ק"ב ע"א] דמצות חליצה היא להתיר הרצועות ולהשמיט המנעל מן הרגל, ובענן שיהו קשורות הרצועות ממקום כשר דהינו מן הארכובה ולמטה ולא מן הארכו' ולמעלה.
מתני'. חלצה בסנדל שאינו שלו בסנדל של עץ בשל שמאל בימין חליצתה כשרה, חלצה בגדול שהוא יכול להלך בו בקטן שחופה את רוב רגלו חליצת' כשרה [חלצה בלילה חליצתה כשרה] ור' אליעזר פוסל, ובשמאל פסולה ור' אליעזר מכשיר.
ומאחר דאפי' שלשה הדיוטות דיינים למה לי, הא קמ"ל דבענן שלשה שיודעין להקרות כמו דיינין, תנינה להא דת"ר חליצה בשלשה שיודעין להקרות ר' יהוד' אומ' בחמשה, ובגמ' מפרש טעמיהו דר' יהוד' ות"ק.
<h2>דף קא:</h2>
תניא וקראו לו הם ולא שלוחם, ודברו אליו מלמד שמשיאין לו עצה ההוגנת לו, שאם היה הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה אומ' לו מה לך אצל זקנה מה לך אצל ילדה כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך. פי' אע"פ שבכל הזמנת [בית] דין אינן מצווין ללכת ולהזמין בעלי דינין אלא שולחין שלוחן, הכא משום מצוה חייבין שיקראוהו הם אולי ישא פניהם, וישמע להן.
אמ' רבא אמ' רב נחמן הלכה מצות חליצ' בשלשה הואיל וסתמה במקום מחלוקת, דתנן סמיכת הזקנים ועריפת העגלה בשלשה דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומ' בחמשה, החליצה והמיאונין בשלשה ולא פליג ר' יהוד' ש"מ הדר [ביה] ר' יהודה ש"מ.
אמ' רבא צריכי דייני למיקבע דוכתא דכתי' [דברים כ"ה] ועלתה יבמתו השערה. פי' יקבעו מקום שיבואו שם היבם והיבמה, ולא ילכו הדיינין בבית היבמה או בבית היבם כדי לקיים ועלתה יבמתו השערה. רב פפא ורב יהודה בר שמואל ורב הונא בריה דרב יהושע עבוד עובדא בחמשה, כמאן כר' יהודה. והא הדר ביה, לפרסומי מילתא בעלמ'. אמ' רב כהנא הוה קאימנא קמיה דרב יהודה ואמ' לי(') סליקתא לזירזא דקני לאיצטרופי בחמשה לפרסומי מילתא. פי' חבילה של קנים שהכינו לישב שם הזקנים בחליצה זו. רב שמואל בר יהודה הוה קאי קמיה דרב יהודה אמ' ליה סליקתא לזירזא דקני למלויי חמשה לפרסומי מילתא, אמ' ליה תנינה בית דין של יש' ולא בית דין של גרים ואנא גר אנא. פי' הוא ואביו נתגיירו. אמ' רב יהודה כגון רב שמואל בר יהודה מרענא שטרא אפומיה, דאי אמ' ידענא ביה דפריעה הוא לא מיזדקיקנא למיגבי ביה.
<h2>דף קב.</h2>
אמ' רבא גר דן את חברו גר דבר תורה שנ' [דברים י"ז] שום תשים עליך מלך מקרב אחיך וגומ', ומשום תשים ילפינ' כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך. עליך הוא דבענן מקרב אחיך אבל גר דן את חברו גר דבר תורה. ואם היתה אמו מיש' דן אפי' יש', ולעינין חליצה עד שיהא אביו ואמו מיש', מאי טעמ' תרי ביש' כתיבי.
חלצה במנעל חליצתה כשרה. אמ' רב כהנא אמ' רב אם יבוא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו, אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל. ורב יוסף אמ' רב כהנא אמ' רב אם יבוא אליהו ויאמ' אין חולצין במנעל שומעין לו, [אין חולצין בסנדל אין שומעין לו], שכבר נהגו העם בסנדל. מאי ביניהו, איכא ביניהו מנעל לכתחלה, דלרבה אין חולצין בו דהכי קאמ' אם יבוא אליהו ויאמ' חולצין במנעל שומעין לו, דוקא אם יבוא אליהו ויאמר הא מסתמא אין חולצין במנעל לכתחלה. ולרב יוסף חולצין בו, דהכי קאמ' רב יוסף [דוקא] אם יבוא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו, הא מסתמא חולצין במנעל לכתחלה. ואקשינן ולמאן דאמ' מנעל אפי' לכתחלה והתנן חלצה במנעל חליצתה כשרה דיעבד אין לכתחלה לא. הוא הדין דאפי' לכתחלה, ואיידי דקא בעי למיתני סיפא באנפיליא חליצת' פסולה דאפילו דיעבד, תנא רישא נמי דיעבד. ומאן דאמ' מנעל לכתחלה לא מאי טעמ' גזירה משום מנעל המרופט אי נמי משום חצי מנעל. פי' מרופט שנקרע גבו ואינו מכסה רוב רגלו [ומפני] שהוא רך מתיישב על הרגל ואדם נועלו לפי הדחק, וכיון שנפחת שאינו חופה את רוב הרגל פסול לחליצ', אבל סנדל שהוא קשה משנפחת ואינו חופה את רוב רגלו אינו מועיל ואין נועלין אותו. וגם במנעל פעמים שנועלין מנעל שאינו חופה אלא חצי גב הרגל והוא פסול לחליצה, אבל הסנדל אין דרכו לנעול אלא סנדל החופה כל הרגל, הילכך במנעל איכא למיגזר ובסנדל ליכא למיגזר. ואע"ג דפליגי בהא מילתא רבה ורב יוסף, וקימ' לן דהלכה כרבה בכל מקום, בר משדה קנין ומחצה [ב"ב קי"ד ע"ב], ורבה הוא דאמ' מנעל לכתחלה לא, אפי' הכי כיון דנהגו העם במנעל חולצין בו לכתחלה, דהא הכי אמרי' דמנהגא מילתא הוי, ובירושלמי [ה"א] גרסי' המנהג מבטל את ההלכה. ובבבל נהגו לנעול סנדלים ולא מנעלים משום הכי נהגו בסנדל כדרך נעילתם, אבל בארץ אדום נהגו לנעול מנעלים ולפיכך נהגו לחלוץ במנעל כדרך נעילתן.
אמ' רב יהודה אמ' רב התרת יבמה לשוק בשמיטת רוב העקב, שכיון שחלצה רוב העקב חליצת' חליצה. מיתיבי התיר רצועות מנעל וסנדל או ששמט רוב הרגל חליצת' פסולה. פי' אם היבם התיר הרצועות אע"פ שהיבמה חלצה המנעל ושמטתו מעל רגלו חליצתה פסולה, אי נמי אם היבמה התירה הרצועות והיבם שמט רוב הרגל מן המנעל ואחרי כן חלצתו היבמה חליצת' פסולה, דבענן שהיבמה תתיר הרצועות ותשמיט המנעל מעל הרגל. טעמ' דשמט הוא הא שמטה היא חליצתה כשרה, אם התירה היא ושמטה היא רוב הרגל אין רוב העקב לא. פי' רוב הרגל תניא אלמ' אין חליצתה כשרה אלא ברוב הרגל. ומתרץ הינו רוב הרגל הינו רוב העקב, ואמאי קרי ליה רוב הרגל משום דחיליה דכרעא עליה דריס, על העקב דורס ונשען כל הרגל. מסייע ליה לר' ינאי דאמ' ר' ינאי בין שהתיר הוא ושמטה היא, בין ששמט הוא והתירה היא חליצתה פסולה עד שתתיר היא ותשמיט היא. פי' ובבריתא הכי איתמ' שאם התיר היבם הרצועות או ששמט את רוב הרגל חליצתה פסולה, אלמא אין החליצה כשרה עד שתתיר היא הרצועות ותשמיט את רוב העקב. ירושלמי [ה"א], כיצד היא עושה, מתירתו בימין ותופשתו בשמאל (ושמיטת) [ושומטת] עקב בימין וגוררתו בימין כדי שתהא חליצה והתרה בימין.
<h2>דף קב:</h2>
אמ' רב יהודה אמ' רב יבמה שגדלה בין האחים מותרת להינשא (באחד) [לאחד] מהן ואין חוששין שמא חלצה סנדלו של אחד מהן, וטעמ' דלא חזינא הא חזינא חיישינן, ואע"פ שלא נעשת חליצה זו להתיר כי אם לשימוש בעלמ' חיישי', והתניא בין שנתכוין הוא ולא נתכוונה היא ובין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכונו שניהן, ואסיקנא האי דקתני דבעו כונה הני מילי לאישתרויי לעלמ' אבל (לאחרים) [לאחין] מיפסלא.
אמ' רב יהודה אמ' רב סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנ' [יחזקאל ט"ז] ואנעלך תחש. פי' המורה שתפר בתוכו בגד כעין שתופרין בתוכו לבדין. לישנא אחרינא שתפרו במשיחה כעין שלנו, אין חולצין בו דבענן כוליה דעור. ואינם נראין לי דבריו הראשון, דהא מכשרינן בסנדל של עץ המחופה עור לקמן [ק"ג ע"ב] ומאי שנא עץ בתוכו או לבד בתוכו, לא אזלינן אלא בתר החיצון שהוא המיגן. והשיני, כיון שנוהג כל העולם הוא לתופרן בחוטי פשתן למה יפסול רב דבר זה, החוטין אינן מגינין, אינו מיגן אלא העור, והחוטין (אינן) מחברין אותו ולמה יהיה פסול. ורבינו חננאל זצוק"ל פירש הוא שתחת הרגל ועושין עליו חוטי פשתן תפורים בו שחופין את הרגל. וזה הפתרון נר' לי. ואימא תחש אין מידי אחרינא לא, ולא יהא כשר עור אחר, נעל נעל ריבה, אי ריבה אפי' כל מילי נמי, אם כן תחש מאי אהני ליה.
בעא מיניה ר' אלעזר מרב הוא מעור ותרסיותיו של שיער מהו, אמ' ליה מי לא קרינא ביה ואנעלך תחש. פי' רצועותיו של שיער (מהו). אי הכי אפי' כולו של שיער נמי. ההוא קרדקא מיקרי, ואין שמו נעל.
באנפיליא חליצתה פסולה. למימרא דאנפיליא לאו מנעל היא, ורמינהי אחד לי מנעל וסנדל ואנפיליא לא יטייל בהן לא מבית לבית ולא ממטה למטה. פי' ביום הכיפורים. אמ' רבא לא קשיא כאן באנפיליא של עור כאן באנפיליא של בגד. הכי נמי מיסתברא, דאי לא תימ' הכי קשיא דיום הכיפורים אדיום הכיפורים, דתניא לא יטייל אדם בתוך ביתו בקורדקסים ביום הכיפורים אבל מטייל הוא באנפיליא בתוך ביתו, אלא לאו ש"מ כאן באנפיליא של עור כאן באנפיליא של בגד.
<h2>דף קג.</h2>
אמ' אמימר האי מאן דחליץ צריך למידח[ס]יה לכרעיה. פי' לדחוק רגליו בחוזק בקרקע. אמ' ליה רב אשי לאמימר והא תני רבא בין עומד בין יושב בין מוטה, והמוטה אין דרכו לדחוק רגלו. [ומהדר] (ו)לעולם דדחיס ליה לכרעיה. [פי'] אע"פ שהוא מוטה יידחק וידחוק רגלו על הקרקע. ואמ' אמימר האי מאן דמסגי אליחתא דכרעיה לא ליחלוץ. פי' מי שרגלו הפוכה אינו דורס במקום מדרס רגלו אלא הוא דורס בגב הרגל, לא ליחלוץ שאין זו רגל כיון שאינו דורס במקום הראוי לדרוס. אמ' רב אשי למאי דאמ' אמימר לא בר רבין חליץ ולא בר קפרא חליץ. פי' בפרק אילו מגלחין [מו"ק כ"ה ע"ב] אמרי' (דאחלי) [דאחלשוה] לדעתיה דרב אשי ואיתפוך כרעיהו, ואע"ג דתנן [לעיל ק"א ע"א] מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה, התם הוא דכי נחתך רגלו קם ליה שוק במקום רגל דרחמ' אמ' מעל רגלו דהינו שוק, אבל האי לאו רגל הוא. עיין בערך [ע"ז] בספר המכריע.
מארכובה ולמטה חליצתה כשר' מארכובה ולמעלה חליצתה פסולה. ורמינהי רגלים פרט לבעלי קבין. פי' מי שנקטעה רגלו ומשים קב בראש שוק ומהלך בו פטור מן הראייה כיון שאין לו רגל אע"פ ששוקו קיימת, אלמ' שוק לאו רגל היא, והכא אמאי הויא חליצתו כשרה. שאני הכא דכת' [דברים כ"ה] מעל רגלו. פי' והכשיר השוק שהיא מעל רגלו. אי הכי למעלה מארכובה נמי, מעל אמ' רחמנא ולא מעל דמעל.
<h2>דף קג:</h2>
ת"ר נעלו אין לי אלא נעלו, נעל של כל אדם מנין ת"ל נעל(ו) מכל מקום דכת' [דברים כ"ה] חלוץ הנעל, אם כן מה ת"ל נעלו, נעלו הראוי לו פרט לגדול שאינו יכול להלך בו פרט לקטן שאינו חופה את רוב רגלו פרט לסנדל המסולים שאין לו עקב. פי' שנפחת ואינו מכסה את העקב שעיקר החליצה אינה אלא בעקב.
אביי הוה יתיב קמיה דרב יוסף אתאי יבמה לחלוץ אמ' לי' הב לה סנדליך יהיבנא ליה דשמאלאי, אמ' לי' אימור דאמור רבנן בדיעבד לכתחלה מי אמור. פי' לכתחלה עשה אביי כך מפני שהיה סובר שגם בסנדל שאינו שלו לכתחלה אסור. אי הכי סנדל שאינו שלו נמי, אמ' ליה הכי קא אמינא לך זיל הב ליה ואקני ליה. בסנדל של עץ אוקמה אבוה דשמואל במחופה עור, אבל אם אינו מחופה עור לא מיקרי נעל כדילפינן [ק"ב ע"ב] מואנעלך תחש.
<h2>דף קד.</h2>
אמ' רבא סנדל של זקן העשוי לכבודו לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה. אמ' ליה רבינא לרב אשי מאי שנא של זקן העשוי לכבודו דלאו להילוכא עביד. פי' אותו של זקן הוא מיוחד לתכריכיו, וזה של בית דין נמי הוא מיוחד לחלוץ, וכיון דלאו להילוכא עביד יהא פסול כאותו של זקן. אמ' ליה אילו מסגי ביה שליחא דבי דינא מי קפיד עילויה דיינא, הילכך כיון דלא קפיד עילויה כאילו להילוכא עביד, אבל של זקן קפיד עילויה והילכך לא הוי נעל.
חלצה בלילה חליצתה כשרה ור' אליעז' פוסל. ומסקינן דבהא קמיפלגי דמר סבר חליצה כגמר דין דמיא ומר סבר כתחלת דין דמיא. פי' [בפרק] אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ב ע"א] תנן דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה, ואמרי' [שם ל"ד ע"ב] מנהני מילי, אמ' ר' אחא בר פפא דכת' [שמות י"ח] ושפטו את העם בכל עת, וכת' [דברים כ"א] והיה ביום הנחילו את בניו. בכל עת משמ' אפי' בלילה. והכת' ביום הנחילו את בניו, דרשי' מיניה ביום אתה דן דיני נחלות ולא בלילה, הא כיצד יום לתחילת דין ולילה לגמר דין, ובחליצה פליגי תנא קמ' ור' אליעז', (ת"ק) [ר' אליעזר] סבר חליצה כתחלת דין דמיא שמעכשיו היא רשאית לגבות כתובתה, שכל זמן שהיא שומרת יבם אינה רשאית לגבות כתובתה, שכמו שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים דבעל, כך לא ניתנה ליגבו' מחיים דיבם, כיון שהיא זקוקה לו, ואם מתה קודם שתחלוץ יבמה יורש כתובתה כדאמרן לעיל בפ' החולץ [ל"ח ע"א], נמצא שמשעת חליצה היא רשאית לגבות כתובתה, והילכך תחילת דין הויא ובעיא יום ואם חלצה בלילה חליצתה פסולה. (ור' אליעז') [ותנא קמא] סבר חליצה גמר דין הויא, שמיד מורים לה בית דין להינשא וליטול כתובתה, ואין לך גמר דין גדול מזה, הילכך אם חלצה בלילה חליצתה כשרה. רבא בר חייה קטוספא' עבד עובדא במוק ביחידי בלילה. פי' מוק הוא מנעל העשוי מלבד קשה ואינו עור. אמ' שמואל כמה רב גובריה דהאי גברא דעבד עובדא כיחידאה, דתניא אמ' ר' ישמעאל ביר' יוסי אני ראיתי את ר' ישמעאל בן אלישע שחלץ במוק וביחידי ובלילה. ואם כן סתם מתני' דמכשר בלילה ר' ישמעאל בן אלישע היא ולית הילכת' כותיה.
ובשמאל חליצתה פסול' ור' אליעז' מכשיר. מאי טעמייהו דרבנן, אמ' עולא ילפינן רגל רגל ממצורע מה להלן דימין אף כאן דימין, דכת' [ויקרא י"ד] על בהן רגלו הימנית. ומקשה ור' אליעז' לא יליף, והתניא אמ' ר' אליעזר מנין לרציעה שהיא באזן הימנית, נאמ' כאן אזן ונאמ' להלן אזן, מה להלן בימין אף כאן בימין, ופריק רבא אזן אזן מופנה רגל רגל לא מופנה. פי' אזן [אזן] מופנה משני צדדין בין במצורע בין בנרצע. דקרא דמצורע עני מייתר לגמרי, כדאמרי' בפ' קמ' דמנחות [י' ע"ב] יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה אזן אזן לרציעה. וגבי רציעה נמי תרי אזנו כתיבי ורצע אדוניו את אזנו [שמות כ"א], ונתתה באזנו ובדלת [דברים ט"ו], רגל רגל לא מופנה משני צדדין אלא מצד אחד, דקרא דמצורע מייתר, אבל בחליצה ליכא אלא חד. וקסבר ר' אליעז' מופנה מצד אחד למדין אם אין תשובה, ואם יש תשובה משיבין, ומהכא נפקא לן בכל דוכת' לר' אליעז' מופנה מצד אחד למדין ומשיבין. וכי לא מופנה מאי פרכת, דאיכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת. ואין הלכה כר' אליעזר דיחיד ורבים הלכה כרבים, ואם חלצה בשמאל חליצתה פסולה. ומיבעיא [לי] אטר באיזו רגל חולץ, מי אמרי' דומיא דתפילין דבענן בשמאל, ואמרי' במנחות [ל"ז ע"א] אטר מניח בימינו שהיא שמאלו, והכא נמי אע"ג דילפינן רגל רגל ממצורע אטר חולץ בשמאלו שהיא ימינו, או דילמא אין דין אטרות נוהג ברגל אלא ביד דחזיא למלאכה, ורגל האטר שוה היא לרגל כל אדם, ויש לפשוט שדין אטרות נוהג גם ברגל ממאי (מ)דאמרינן בבכורות בפ' אילו מומין [מ"ה ע"ב], ת"ר אטר בין ביד [בין] ברגל פסול. ואכתי קא מיבעיא לי מי אמרי' דוקא בתפילין אמרי' הכי משום דבענן יד כהה והימין של אטר היא הכהה שלו, והילכך מניח בימינו שהיא שמאלו, אבל בחליצה דבענן ימין יש לומ' דלא שנא אטר מכל אדם, תדע דלא תניא במצורע דילפינן חליצה מיניה אטר במה הוא מזה כדתניא בתפילין, ולא בחליצה ולא ברציעה ולא בכל אותם שהן צריכין ימין, למימרא דאטר שוה לכל אדם, או דילמ' לא שנא דגלי לך בתפילין והוא הדין לחליצה ולכולהו.
מתני'. חלצה ורקקה ולא קראה חליצתה כשרה, קראה ורקקה ולא חלצה חליצתה פסולה, חלצה וקראה ולא רקקה ר' אליעז' אומ' חליצתה פסולה, ר' עקיבה אומ' חליצתה כשרה, אמ' ר' אליעזר ככה יעשה כתי' [דברים כ"ה] כל שיש בו דבר שמעשה מעכב אמ' לו ר' עקיב' משם ראייה ככה יעשה לאיש כל דבר שמעשה באיש. פי' ככה הוי עיכובא, וקסבר ר' אליעזר ככה יעשה כת' כל שיש בו מעשה מעכב, ורקיק' יש בה מעשה אבל הקריאה היא דיבור בעלמ', ור' עקיב' [סבר] ככה יעשה לאיש, כל מעשה שהוא באיש מעכב כגון החליצה, אבל הרקיקה היא מעשה באשה ולא באיש והילכך לא מעכבא. וקימ' לן דהלכה כר' עקי', ואע"ג דאמרי' [קריאה] לא מעכבא, הני מילי בהנהו דבני קריאה נינהו, אבל אלם ואלמת אע"ג דבני דיעה נינהו כיון דלאו בני קריאה נינהו לאו בני חליצה נינהו כדר' זירא, דאמ' ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו.
<h2>דף קד:</h2>
מתני'. החרש שנחלץ והחרש' שחלצה והחולצת לקטן חליצתה פסולה, קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא [חלצה] חליצתה פסול'. פי' לא[ו] דוקא חרש וחרשת דלאו בני דיעה נינהו, אלא אפי' אלם ואלמת דבני דיעה נינהו כיון דבאמירה נאמרה חליצתן פסולה כדאמרן לעיל [ק"ד ע"ב], וה"ג בירוש' [ה"ד] תנינן חרש שדיברו חכמ' בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר היה מסייע לר' יוסי דאמ' לית כללין דר' כללין, דהכא תני חרש ופסלינן אפי' אלם ששומע ואינו מדבר. ואם יש לחרש אחין אחרים חולצין ליה הם, ואם אין לו אחין אחרים כונס ואינו מוציא לעולם כדבעינן למימ' לקמ' בפ' חרש, וחרשת נמי להשריותה בחליצה אלא כונסה, ואם רצה מוציאה בגט.
שלחו ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ, דברקיקה בלחוד איפסילא על האחין, דילמא מאן דחזי דרקקה סבר [חלצה כבר] שכך הוא הסדר תחילה חולצת ואחר כך רוקקת, ותניא נמי הכי חלצ' ולא רקקה ולא קראה חליצתה כשרה, רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פסולה, קראה ולא רקקה ולא חלצה אין כאן בית מיחוש, פסול' למאן, (דאמ') [אילימא] לעלמ' פשיטא מי הואי חליצה כלל דתישתרי לעלמ', אלא לאו לאחין, ומאי שנא רקיק' דפסלא לאחין וקריאה לא פסלא, קריאה דאיתה בין בתחלה בין בסוף לא מיחלפא לה. פי' אם יראו אחיו אחר שקראה שהיא מתייבמת לא מיחלפא לה (בחלופה) [בחליצה] שיאמרו מדקראה ש"מ חלצה כבר, שהרי יש קריאה קודם חליצה והילכך אמרי הך קריאה קודם חליצה הות משום הכי מתייבמה דאכתי לא חלצה, אבל רקיקה דלבסוף איתה ולכתחלה ליתה מיחלפא לה ואתו למימר כיון שרקקה חלצה כבר ואתו למישרי חלוצה ליבם.
<h2>דף קה.</h2>
תניא בין שהקדים רקיקה לחליצה ובין שהקדים חליצה לרקיקה מה שעשה עשוי דכסדרן לא מעכבא.
לוי נפק (לקמייתא) [לקרייתא] בעו מיניה גידמת מהו שתחלוץ, יבמה שרקקה דם מהו, לא הוה בידיה, אתא שאיל בי מידרשא, אמרו ליה מי כת' וחלצה ביד, מי כת' וירקה רוק.
שלחו ליה לאבוה דשמו' יבמה שרקקה דם תחלוץ, לפי שאי איפשר לדם בלא ציחצוחי הרוק. וכיון דרקקה נפסלה על האחין ואסורה להתייבם. מיתיבי יכול יהא הדם היוצא מפיו ומפי האמה טמא [ת"ל זובו טמא הוא טמא ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא] אלא טהור. לא קשיא כאן במוצצת הרוק בפיה ורוקקת אותו אע"פ שיצא דם באותה המציצה אי איפשר לו בלא רוק, וזב דתניא שדם היוצא מפיו טהור בשותת ונוטף מאיליו דההוא דם ודאי לית ביה רוק. ואי קשיא אע"פ שאי איפשר לדם בלא ציחצוחי רוק ניבטיל האי רוק ברובא דם. יש לומ' אין לומ' כאן ליבטל ברובא שהרי קים לן שרוק יצא מפי היבמה ונפטרה בו, מה יעשה לי אם נתערב בדבר אחר, בודאי לטמא אחרים יש לומ' שבטל ברוב ולא יטמא אחרים, אי נמי גם לטמא אחרים יש לומ' דמטמא, כגון זב שרקק דם בטהור טמא שכיון שיש בו ציחצוחי רוק הרי נשאו ואינו בטל ברוב, דכל מידי דמטמא בכל שהו אין לומ' בו [בטל ברוב שהרי כל היכא דאיתיה נשאו, אבל אם היה] דבר שצריך שיעור ונתערב בדבר אחר, שם יש לומ' דבטל ברוב ואינך יכול ללקט בו שיעורו שיצטרף.
<h2>דף קה:</h2>
והחולצת לקטן חליצת' פסולה. אמ' רב יהודה אמ' שמואל זו דברי ר' מאיר, אבל חכמ' אומ' אין חליצת קטן כלום. פי' מתני' דקתני חליצת הקטן פסולה וקימ' לן דכל היכא דתני פסולה פוסלת על האחין, וגם פסול פוסל בכהונה ר' מאיר היא, דתניא [צ"ו ע"א] עשו חליצת בן תשע כגט בגדול, דכי היכי דביאת בן תשע פוסלת על האחין כמאמר בגדול, הם הכי נמי חליצת בן תשע פוסלת על האחין כגט בגדול. אבל חכמ' סברי דוקא ביאת בן תשע פוסלת על האחין כמאמר דגדול, משום דאשכחן דביאתו חשובה שהעריות מומתות על ידי ביאתו, אבל חליצתו אינה כלום ולא פסלה על האחין.
קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצת' פסולה. אמ' רב יהודה אמ' רב זו דברי ר' מאיר דאמ' איש כת' בפרשה (ולא) ומקשינן אשה לאיש, אבל חכמ' אומ' איש כת' בפרשה אבל אשה בין גדול' בין קטנה. פי' ר' מאיר סבר קטן וקטנה לא חולצין, משום דכת' גבי חליצה [דברים כ"ה] ואם לא יחפוץ האיש, איש ראוי לחלוץ ולא קטן, והוה מקיש אשה לאיש דכת' ועלתה יבמתו השערה (לאיש), וכי היכי דחליצת הקטן פסולה הם הכי נמי חליצת הקטנה פסולה, (היכי דמי חליצת הקטנה) אבל חכמ' סברי איש כת' בפרשה ולא קטן, אבל אשה בין גדולה בין קטנה ראויה לחליצה. ואמרי' מאן חכמ' ר' יוסי. אמ' ר' אמי מדבריו של ברבי קטנה חולצת בפעוטות, רבא אמ' עד שתגיע לעונת נדרים. פי' שנה אחת קודם לנערותה דהינו כל שנת י"ב [קודם] שתשלים השנה שתיכנס יום אחד בשנת י"ג, ומסיק תלמ' והילכת' עד שתביא שתי שערות.
מתני'. חלצה בשנים או בשלשה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול חליצתה פסולה, (קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה) ר' שמע' ור' יוחנן הסנדלר מכשירין, מעשה שחלצה בינו לבינה בבית האסורין ובא מעשה לפני ר' עקיבה והכשיר. אמ' רב יוסף בר מניומי אמ' רב נחמן אין הלכה כאותו הזוג, והא אמרה רב נחמן חדא זימנא דאמ' רב נחמן הלכה מצות חליצה בשלשה. צריכא, דאי אתמר הך קמייתא הוה אמינא הני מילי לכתחלה, אבל דיעבד אפי' בבי תרי נמי כשרה קמ"ל אין הלכה.
<h2>דף קו.</h2>
ת"ר חליצה מוטעת כשרה, איזו היא חליצה מוטעת, אמ' ריש לקיש כל שאומ' לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה, אמ' לו ר' יוחנן אני שונה בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא, בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהן כאחת, ואת אמרת חליצה מוטעת כשרה. אלא איזו היא חליצה מוטעת כל שאומ' לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז. תניא נמי הכי חליצה מוטעת כשרה, איזו היא חליצה מוטעת כל שאומ' לו חלוץ [לה] על מנת שתתן לך מאתים זוז, ומעשה באשה אחת שנפלה לפני יבם שאינו הגון, ואמרו לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז, ובא מעשה לפני ר' חייה והכשיר. פי' כדמפרש בפ' המדיר [כתובות ע"ד ע"א] דכל תנאי מבני גד ובני ראובן גמרי' תנאה דאיפשר לאתנויי על ידי שליח, כמו שעשה משה שמינה את יהושע שליח לתת להם את ארץ הגלעד הוי תנאיה תנאה, וכל תנאה דלא איפשר על ידי שליח כגון החליצה אין תנאי מועיל בה.
ההיא דאתאי לקמיה דר' חייה בר אבה אמ' לה בתי עמודי, אמרה ליה אימה ישיבתה זו היא עמידתה. פי' אמ' לה עמדי והתייבמי לו, ואמרה לו אימה ישיבתה (זו היא) שלא להתייבם לו זו היא עמידתה ותקנתא, ממונא הוא דחזא לה ובעי למיכליה מינה, אמ' לה ולא ניחא לך, אמרה ליה לא, אמ' ליה חלוץ לה ובכך אתה כונסה, לבתר דחלץ לה אמ' ליה השתא מינך איפסילא לה חלוץ לה חליצה מעליא כי היכי דתישתרי לעלמא. פירו' מפני שלא היה כח בידו לכופו לחלוץ כדאמ' רב בפ' החולץ [ל"ט ע"ב] ואין כופין, עשה לו תחבולה לאוסרה עליו ואחר כן כפה אותו לחלוץ.
בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה, אתא לקמי' דאביי אמ' ליה חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז, לבתר דחלץ לה אמ' ליה זיל הב ליה. פי' אע"ג דבחליצה דהכי לא מיפסלא מיהו מיחייבא לקייומי לתנאה מן דינא כשאר כל שכירות דעלמ'. אמ' ליה משטה אני בך עבדי לך. פי' כיון דחליצה היא כשרה, משום דינא נמי לית ליה, דכיון דעליה רמיא למיעבד חליצ' ולא הוה בעי משטה אני בך עבדי לך, מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו ואמ' לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו, אלמ' מצי אמ' ליה משטה אני בך הכא נמי מציא אמרה ליה משטה אני בך.
ת"ר חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול. פי' אם לא תקיים תנאו והטעתו פסול, דגט איפשר ליתן אותו על ידי שליח, הילכך מהני ביה תנאה. חליצה מעושה פסולה גט מעושה כשר, היכי דמי, אי דאמ' רוצה אני אפי' חליצה נמי כשרה, אי דלא אמ' רוצה אני אפי' גט נמי לא, אלא הכי קאמ' חליצה מוטעת לעולם כשרה גט מוטעה לעולם פסול, חליצה מעושה וגט מעושה זימנין כשר וזימנין פסול, הא דאמ' רוצה אני והא דלא אמ' רוצה אני, דתניא יקריב אותו [ויקרא א'] מלמד שכופין [אותו] יכול בעל כרחו ת"ל לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, וכך אתה אומ' בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.
אמ' רבא אמ' רב סחורה אמ' רב הונא חולצין אע"פ שאין מכירין וממאנין אע"פ שאין מכירין. פי' יבמה שבאה לבית דין והביאה (לכהנים) [לפניהם] אדם אחד ואומרת זהו יבמה, אע"פ שאין בית דין מכירין אותו חולצין לה ממנו, ואין כותבין לה גט חליצה. ואם תאמר מה לה לזה הדוחק, כגון שהיה צריך האיש הזה לילך למדינת הים ואומרת היבמה אם עכשיו לא יחלוץ לי אני צריכה לילך אחריו שם בעבור זה תחלצו לי, וילך לו ואחרי כן אביא לכם ראיה שאחיו מן האב היה בעלי, וכן האשה שבאה למאן ממאינין לה ומקבלין מיאונה אע"פ שאין מכירין, ואין כותבין לה גט מיאון. ואם תאמ' מה דוחק יש להן למאן בלא הכרה כיון שאין כותבין לה גט מיאון להיות מותרת להינשא עד שתביא ראיה ויכירו, לכשיכירו אז תמאן. יש לומ' שהיא היתה דוחקת, שהיתה אומרת אני קרובה להיות בת י"ב שנים ויום אחד, ואם לא אמאן עכשיו בפניכם אגדיל ושוב לא אוכל למאן, קבלו מיאוני עכשיו ואחרי כן אביא לכם ראיה שאפי' אם אגדיל בת י"ב תעשו לי עדות כי בזמן פל' מיאנתי כשאביא לכם הראיה. ומה היא הכרת המיאון, בשלמ' הכרת החליצה שיכירו היבם אם אחי בעלה מן האב הוא, אבל ממאנת מה צריכין בית דין להכיר אע"פ שאינם מכירי' בעלה הרי יכולה למאן שלא בפניו ולמה לא נקבל (ב)מיאונה, ואע"פ שאין מכירין אם היתה אשת ראובן, כיון שהיא אומרת אני אשתו ואני ממאנת בו שאני רוצה להתקדש לאחר למה לא נקבל מיאונה וניכתוב לה ראיה כי מיאנה בבעלה, אין לחוש לשום דבר. יש לומ' דזו היא הכרת הממאנת שיש לחוש שאע"פ שיודעין בית דין שעכשיו היא ממאנת שמא אביה קידשה בחייו ומת וקידושיה קידושי תורה הן ואין לה כח לעוקרם במיאון, ואם נכתוב לה גט מיאון יסברו העולם כי בעודה יתומה נתקדשה ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט, הילכך אין כותבין לה גט מיאון עד שיכירו כי אחר מיתת אביה נתקדשה, לפיכך אין כותבין גט חליצה אלא אם מכירין וחוששין לבית דין טועין, לפיכך אם לא הספיקו בית דין ראשון לחקור אחריהם ולכתוב לה גט שיהא ראיה בידיה להינשא, ועמדו עדים בפני בית דין אחר והעידו כי פלנית זו ראינוה שחלצה בבית דינו של פל', אין כותבין לה גט חליצה ואין מתירין אותה להינשא אלא אם מכירין שאותו פל' שחלצה ממנו היה יבמה, ואין סומכין בחליצה שנעשית בפני בית דין הראשון, דמה איכפת להו אם חלצו לה בלא הכרה אין העיקר תלוי אלא כשמתירין אותה לינשא, הילכך השתא הוא דבענן שיכירו אם היה יבמה, ולמה התרנו לבית דין הראשון לחלוץ בלא הכרה, מפני שאין חוששין לבית דין שיני שמא יטעו ויאמרו מדחלצה בבית דינו של פל' ש"מ הכירו כי היה יבמה ויפה נוכל להתירה, לא חיישינ' להא מילתא, דודאי בלא הכרה לא יתירוה דאין בית דין טועין. ורבא דידיה אמ' אין חולצין אלא אם כן מכירין שזהו יבמה, לפיכך אם לא הספיקו לכתוב לה גט חליצ' ועמדו עדים והעידו לפני בית דין אחר כי ראינו פלנית שחלצה בבית דינו של פל' כותבין לה גט חליצה ומתירין אותה לינשא מיד בלא הכרתן, שיפה יכולין לסמוך על בית דין הראשון שלא היו חולצין לה בלא הכרה, ולמה אינן רשאין לחלוץ בית דין ראשון בלא הכרה, דחיישינן לבית דין טועין, שמא יסמכו בית דין עליהן ויתירוה בלא הכרה, כי יאמרו בית דין הראשון הכירו כשחלצוה, דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי [ב"ב קל"ח ע"ב]. והילכת' כרבא, וההכרה היא כדאמרן לעיל בפ' החולץ [ל"ט ע"ב] והילכת' גלויי מילתא בעלמ' היא ואפילו קרוב ואפי' אשה. זו הגירסא שכתבתי היא עיקר, והכי גרסי' בפ' יש נוחלין [ב"ב שם], אבל יש ספרים שמהפכין הגירסא בדרב הונא חוששין לבית דין טועין, וכך כתב הנה רבי' יצחק זצוק"ל, אבל ביש נוחלין כתב איפכא, וקשיא דידיה אדידיה, ומה שכתבתי כאן הוא העיקר.
<h2>דף קו:</h2>
מתני'. מצות חליצה בא הוא ויבמתו לפני בית דין, הן נותנין לו עיצה ההוגנת לו שנ' [דברים כ"ה] וקראו לו זקני עירו ודברו אליו, היא אומרת מאן יבמי להקים לאחיו שם ביש' לא אבה יבמי, והוא אומ' לא חפצתי לקחתה, ובלש' הקודש היו אומ', ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקני' וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו רוק הנראה לדיינים, וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, עד כאן היו מקרין, וכשהקרא ר' הורקנוס בכפר עכו וגמר כל הפרשה הוחזקו להיות מקרין את כל הפרשה, ונקרא שמו ביש' בית חלוץ הנעל, מצוה בדיינין ולא מצוה בתלמידים, ר' יהודה אומ' מצוה על כל העומדים שם לומ' חלוץ הנעל חלוץ הנעל.
ובלשון הקודש היו אומ', כדנפק' לן בסוטה בפ' ואילו נאמרין [ל"ב ע"א] דתנן התם ואילו נאמרין בלשון הקודש מקרא ביכורים וחליצה, [חליצה] כיצד, וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש, ולהלן הוא אומ' וענו הלויים ואמרו אל כל איש ישר' קול רם, מה ענייה האמורה להלן בלשו' הקודש אף כאן בלשון קודש, ור' יהודה אומ' וענתה ואמרה ככה עד שתאמר בלשון קודש. [שם ל"ג ע"א] ולוים גופיהו מנלן גמר קול קול ממשה כת' הכא קול [רם] וכת' התם (קול) משה ידבר והאלהים יעננו בקול, מה להלן בלשון קודש אף כאן בלשון קודש. ואע"ג דכת' ועמד(ו) ואמ' לא חפצתי לקחתה לאו דוקא בעמידה, דהכי אמרי' בפר' אילו מגלחין [מו"ק כ' ע"ב] אמימר שכיב ליה בר ברא קרע עילויה, אתא בריה קרע באפיה מדכר דמיושב קרע, קם קרע מעומד, אמ' ליה רב אשי קריעה מעומד מנלן, אמ' ליה דכת' ויקם איוב ויקרע את מעילו, אלא מעתה ועמד ואמ' לא חפצתי לקחתה הכי נמי והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה, אמ' ליה התם לא כת' יעמוד ויאמר הכא כתי' ויקם ויקרע.
אמ' רב יהודה מצות חליצה קוראה וקורא חולצת ורוקקת וקוראה. מאי קמ"ל מצוה היא ואי אפיך לית לן בה. אמ' אביי האי מאן דמקרי גיטא דחליצה. פי' המקרא את האשה בשעה שחולצת לא ליקרייה לדיד(י)ה לא לחודיה אבה לחודיה דמשמ' אבה יבמי, אלא לא אבה יבמי בחד זימנא. ולא ליקרייה לדידיה (ו)לא לחודיה חפצתי לחודיה משו' דמשמ' חפצתי לקחתה, אלא לא חפצתי לקחתה בחד זימנא. רבא [אמר] אסוקיה מילתא חדא היא ואסוקי מילתא לית לן בה. רב אשי אשכחיה לרב כהנא דהוה קא מצטער ומקרי לה לא אבה יבמי. אמ' ליה ולא סבר לה מר להא דרבא, אמ' ליה מודה רבא בלא אבה יבמי משום דר' זירא. פי' מודה רבא בלא אבה יבמי דבענן שלא תפסיק, דאי מפסיק משמ' דהאי לא (לא) ארישא דקרא קאי דאמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם ביש' לא כלומ' לא מאן, אלא אבה יבמי, אבל בלא חפצתי לקחתה שהיא פתיחת קריאתו ליכא למימ' האי לא אלעיל קאי, ואי מפסיק לית לן בה. ואי אמרת אע"ג דמודה רבא בלא אבה (אבה) יבמי הא קימ' לן דקריאה לא מעכבא, ואמאי היה מצטער כולי האי משום דר' זירא, דאע"ג דקריאה לא מעכבא הני מילי במאן דידעא למיקרי אבל במאן דלא ידעא למיקרי מעכבא.
אמ' אביי מאן דכתיב גט דחליצה צריך למיכתב הכי ואקרינוהא לדידה ממאן ועד יבמי, ואקרינוהי לדידיה מלא ועד לקחתה, ואקרינוהא לדידה מככה ועד חלוץ הנעל. פי' מפני שאין גט חליצה משורטט [לא] היה כותב כל הפסוק כדאמרי' בפ' קמ' דגיטין [ו' ע"ב] שלש תיבות כותבין בלא שירטוט ארבע אין כותבין. מר זוטרא הוה משרטט וכתיב כל הפרשה כולה. מתקיף לה מר בר רב אשי והא לא ניתן לכתב. פי' כדאמרי' בפ' הניזקין [שם ס' ע"א] אין כותבין מגלה לתינוק להתלמד בה שהתורה חתומה ניתנה. והילכת' כמר זוטרא דבמקום מצוה שרי.
אמ' אביי רקקה וקלטתו הרוח לא עשו ולא כלום בענן עד דמטי רוקא לאפיה והדר אזיל. אמ' רבא אכלה תומא ורקא אכלה גרגישתא ורקא ולא כלום הוא מאי טעמ' רוק מחמת עצמה בענן ולא מחמת דבר אחר. פי' גרגישתא גוש עפר, במעבה האדמה [מ"א ז'], תרג' בגרגישתא דארעא. ואמ' רבא צריכי דייני למיחזי רוקא כי נפיק מפומה דיבמה דכת' לעיני הזקנים וירקה. ונקרא שמו ביש'. תניא אמ' ר' יהודה פעם אחת היינו יושבין לפני ר' טרפון ובאה יבמה לחלוץ ואמ' לנו ענו כולכם ואמרו חלוץ הנעל חלוץ הנעל. ירושלמי אית תניי תני חליצה גנאי, ואית תניי תני חליצה שבח. אמ' ר' יוסי מאן דאמ' חליצה גנאי על ידי שפגם דבר אחד מן התורה יבוא ויטול פגמו ונקרא שמו ביש' בית חלוץ הנעל [דברים כ"ה], ומאן דאמ' חליצה שבח, נאמר כאן קרייה ונאמ' להלן [בראשית מ"ח] ויקרא בהן שמי, מה האי קריאה שנאמרה להלן שבח אף כאן שבח.
<h2>דף קז.</h2>
בית שמי אומ' אין ממאנין אלא ארוסות, ובית הלל אומ' ארוסות ונשואות, בית שמי אומ' (ביבם) [בבעל] ובית הלל אומ' בבעל וביבם, בית שמי אומ' בפניו ובית הלל אומ' בפניו ושלא בפניו, בית שמי אומ' בבית דין, ובית הלל אומ' בבית דין ושלא בבית דין, אמרו בית הלל לבית שמי ממאנת והיא קטנה אפי' ארבע וחמשה פעמים, אמרו להן בית שמי אין בנות יש' הפקר אלא ממאנת וממתנת עד שתגדיל ותמאן ותינשא. אמ' רב יהודה מאי טעמיהו דבית שמי לפי שאין תנאי בנישואין, ואי אמרת נשואה תמאן אתו למימ' יש תנאי בנישואין. פי' אם אדם קידש את האשה על תנאי ואחרי כן נשאה אמרי' דאחליה לתנאיה, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות למיבעל על תנאי ולא נפקא מיניה אלא בגיטא, והרואה שזו ממאנת בנישואין ויוצאה בלא גט יסבור שתנאי היה בקידושיה, וכשנישאת על דעת תנאי הראשו' נישאת, ואתו למימ' יש תנאי בנישואין. ובית הלל סברי מידע ידעי דנישואי קטנה דרבנן נינהו. רב יוסף אמ' לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. פי' אין אדם רוצה לעשו' בעילתו בעילת זנות, ואי אמרת דממאנת בנישואין נמצא שהיתה בעילתו בעילת זנות ומימנעי ולא נסבי לה מעיקרא תקנתא דרבנן דתקינו קידושין לקטנה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר כדבענן למימ' בפ' דלקמ' [קי"ב ע"ב], ובית הלל סברי כיון דאיכא קידושין וחופה לא אמרי דבעילת זנות היא. רב פפא אמ' טעמ' דבית שמי משום פירי, וטעמ' דבית הלל משום פירי, טעמ' דבית שמי משום פירי דאי אמרת נשואה תמאן שמיט ואכיל להו ואמ' סוף סוף למיפק קאי. ובית הלל סברי אדרבה כיון דאמרת (להו) תמאן אשבוחי משבחת להו דאי לא עיילי קרובין ומפקי ליה מיניה. רבא אמ' טעמ' דבית שמי חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. פי' ומימנעי ולא נסבי לה שמא יפסיד סעודתו. ובית הלל תרויהו ניחא להו דתיפוק עליהו שמא דאישות וליכא למיחש להכי. כתב רבי' חננאל זצוק"ל דברי גאון שאמ' אנן ואבהתנא כדאתיא לקמ' יתומה לקדושה תבעינן ראייה דבוגרת היא כדי לאיתרחוקי מן המיאונין, כדאמור רבנן, ודיינא דמקדש יתומה קטנה מוכחינן ומנזפינא ליה מיהו לא מפקינן לה מבעלה. ואינם נר' לי הדברים הללו, דרבנן תיקנו קידושין ונישואין לקטנה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר. ובית שמי ובית הלל פליגי בנישואין, וכל חלוקתם היא כדי שלא תיעקר תקנתא דרבנן דמימנעי ולא נסבי לה, ואנן ניקום ונתקן דלא מיקדשא יתומה עד שתבגור משום טעמ' דהתרחק מן המיאונין, והא רבנן דאמור התרחק מן המיאונין אינהו אמור לתקין קידושין לקטנה, ש"מ דהתרחק מן המיאונין לא נאמ' אלא שאם רוצה הקטנה למאן שנפתה אותה בדברים ונפייס אותה שלא למאן, לא שלא (נמצא) [נמחה] בקידושיה.
בית שמי אומ' בבעל, ובית הלל אומ' בבעל וביבם, אמ' ר' אושעיא ממאנת במאמרו ואינ' ממאנת בזיקתו. פי' אם עבד בה מאמר יבם יכולה למאן במאמרו דלא תיבעי מיניה גיטא אבל מיהו חליצה בעיא, ואינה ממאנת בזיקתו שתימאן בנישואי הראשון ותצא בלא חליצה. מאי טעמ', מאמ' דאיהו עבד בה מציא עקרא זיקה דרחמ' רמא לה לא מציא עקרה. עולא אמ' ממאנת אף לזיקתו מאי טעמ' דנישואין קמאי קא עקרה, וקימ' לן כעולא. איתיביה רבא לעולא כל היכולה למאן (ואינה) ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת, ואמאי תמאן השתא ותעקרינהו לנישואין קמאי ותתייבם צרתה, ופריק צרת ערוה שאני, דתני רמי בר יחזקאל מיאנה בבעל מותרת באביו מיאנה ביבם אסורה (ליבם) [לאביו] אלמ' בשעת נפילה נראת ככלתו הכא נמי בשעת נפילה נראת כצרת בתו.
<h2>דף קז:</h2>
אמ' רב מיאנה בזה אסורה לאחיו, מידי דהוה אבעלת הגט, בעלת הגט לאו כיון דאיתסרא לה לחד איתסרא לכולהו הכא נמי לא שנא. ושמואל אמ' מיאנה בזה מותרת לאחיו, ולא דמיא לבעלת הגט, בעלת הגט הוא דקא דחי לה, הכא איהי קא דחיא נפשא דקא אמרה לא רעינא בך ולא צבינא בך, בך הוא דלא רעינא הא באחוך רעינא. והלכה כשמואל דקאי ר' יוחנן כותיה, דכי אתא רבין אמ' ר' יוחנן מיאנה בזה מותרת לאחין.
בית שמי אומרי' בבית דין ובית הלל אומ' בבית דין ושלא בבית דין. תנן החליצה והמיאון בשלשה, מאן תנא אמ' רבא בית שמי היא, אביי אמ' אפי' תימא בית הלל עד כאן לא פליגי בית הלל אלא דלא בענן מומחין אבל שלשה בענן, דתניא מיאון בית שמי אומ' בבית דין ובית הלל אומ' בבית דין ושלא בבית דין, ואילו ואילו מודים שצריך שלשה, ר' יוסי ביר' יהודה ור' אלעזר ביר' שמעון מכשירין בשנים. אמ' רב יוסף בר מניומי אמ' רב נחמן אין הלכה כאותו הזוג.
אמרי בית הלל ממאנת והיא קטנה אפי' ארבעה וחמשה פעמים ובית (הלל) שמי אומ' אין בנות יש' הפקר אלא ממאנת ותמתין עד שתגדיל ותמאן ותינשא, והא מיאנה לה חדא זימנא, ומה צורך עוד למאן, אמ' עולא תרתי קתני או תמאן ותמתין ותיארס או תמאן ותינשא לאלתר, וכיון שנישאת אינה יכולה למאן לבית שמי.
מתני'. איזו היא קטנה שהיא צריכה למאן כל שהשיאה אמה או אחיה לדעתה [השיאוה שלא לדעתה] אינה צריכ' למאן, ר' חנניה בן אנטיגנס אומ' כל תינוקת שאינה יודעת לשמור קידושיה אינה צריכה למאן, ר' אלעז' אומ' אין מעשה קטנה אלא כמפותה, בת יש' לכהן לא תאכל בתרומה [בת כהן לישראל תאכל בתרומה], ר' אליעז' בן יעקב אומ' כל עכבה שהיא מן האיש כאילו היא אשתו וכל עכבה שאינה מן האיש כאילו אינה אשתו. פי' אם השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה מיאון דדוקא האב יכול לקדשה [בלא דעתה] אבל אמה ואחיה לא, ואע"ג דתקון רבנן (שקידשוה) [שיקדשוה] אמה ואחיה דוקא לדעתה, אבל אם קידשוה שלא לדעתה אינן קידושין כלל ואינה צריכה למאן, ואע"פ שהגדילה לבסוף לא בעיא גט כדין קטנה שלא מיאנה, אלא נפקא בולא כלום כיון שהיו קידושיה שלא לדעתה.
אמ' רב יהודה ואמרי לה במתניתא תנא, בראשונה היו כותבין גט מיאון לא צבינא ביה לא רעינא ביה לית אנא בעיא להיתנסבא ליה, כיון דחזו דקא נפיש דיבור אמרי [אתי] לאיחלופי בגיטא, תקינו הכי ביום פל' מיאנה פל' בת פל' באפנא. פי' מפני רוב הדברים יסברו שהיא כמו גט גירושין, וכשיראו שנושא קרובותיה יאמרו גם המגרש נמי מותר בקרובותיה, ונפיק מיניה חורבא.
<h2>דף קח.</h2>
ת"ר איזהו מיאון כל שאמרה אי אפשי בפל' בעלי, אי איפשי בקידושין שקידשוני אימא ואחאי. ר' חנניה בן אנטיגנס אומ' כל תינוקת שאינה יודעת לשמר קידושיה אינה צריכה למאן. פי' וזמנה הוא כפעוטות בפ' האומ' התקבל גט [גיטין ס"ה ע"א]. אמ' רב יהודה אמ' שמו' הלכה כר' חנניה בן אנטיגנס. תנא קטנה שלא מיאנה ועמדה ונישאת משום ר' יהודה בן בתירה אמרו (קידושיה ק) נישואיה הן הן מיאוניה.
אבעיא להו עמדה ונתקדשה מהו. ת"ש דתניא קטנה שלא מיאנה ועמדה ונתקדשה משום ר' יהודה בן בתירה אמרו קידושיה הן מיאוניה. אמ' רב יהודה אמ' שמו' הלכה כר' יהודה בן בתירה. ומסיק תלמ' והילכת' כר' יהודה בן בתירה ואפי' בנישואין דקמא.
ר' אלעז' אומ' כול'. תניא ר' אלעזר אומ' אין מעשה קטנה כלום, ואין בעלה זכאי לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפר נדריה, ואינו יורשה ואינו מיטמא לה, כללו של דבר אינה כאשתו לכל דבר אלא שצריכה מיאון. פי' שאם לא תמאן בקטנותה ותגדיל [תהיה] צריכה ממנו גט. ר' יהושע אומ' יש מעשה קטנה כלום ובעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שיוצאה במיאון. וקימא לן דר' אליעז' ור' יהושע הלכה כר' יהושע. ותנן בפ' הניזקין [גיטין נ"ה ע"א] העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט ועל קטנה בת יש' שנישאת לכהן שהיא אוכלת בתרומה ואם מתה בעלה יורשה, ותנינן לה נמי בבחיראתא, ובפ' ח' דעדיות [מ"ב] נמי תנן העיד ר' יוחנן בן אבה ור' יהוד' הכהן על קטנה בת יש' שנישאת לכהן שהיא אוכלת בתרומה כיוון שנכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה.
ראב"י (בן יעקב) אומ' כל עכבה שהיא מן האיש כאילו היא אשתו, וכל עכבה שאינה מן האיש כאילו אינה אשתו. היכי דמי עכבה שהיא מן האיש והיכי דמי עכבה שאינה מן האיש, אביי בר אבין ורב חנניה דאמרי תרויהו כל שיוצאה ממנו בגט זו היא עכבה שהיא מן האיש הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסולה מן הכהונה, וכל שיוצאה ממנו במיאון זו היא עכבה שאינה מן האיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה, הא לקמ' קתני לה הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא כול', תני והדר מפרש.
מתני'. הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה, נתן לה גט הוא אסור בקרובותיה והיא אסור' בקרוביו ופסלה מן הכהונה, נתן לה גט והחזירה ומיאנה בו ונישאת לאחר ונתאלמנה או נתגרש' מותרת לחזור לו, מיאנה בו והחזירה ונתן לה גט ונישאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה אסורה לחזור לו, (מיאנה בו מיאון אחר מותרת לחזור לו) [זה הכלל גט אחר מיאון אסורה לחזור לו מיאון אחר גט מותרת לחזור לו]. הממאנת באיש ונישאת לאחר וגירשה לאחר שמיאנה בו (לאחר) כל שיצאת ממנו בגט אסורה לחזור לו במיאון מותרת לחזור לו. פי' כשנתן לה גט והחזירה ומיאנה בו ונישאת לאחר ונתאלמ' או נתגרשה מותרת לחזור לו, ואע"פ שכבר נתן לה גט מעיקרא, ואם לא היה מחזירה ונישאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה היתה אסורה לו, אפי' הכי כי החזירה ומיאנה בו אתי מיאון דידה ומבטל לגט דידיה וגלי עלה דקטנה היא ואין גיטה גט (ודמי) [ולא הוי] כמחזיר גרושתו לאחר שנישאת. [זה הכלל כול'] כלומ' אפילו פעמים הרבה גירשה והחזירה ומיאנה, אם נישאת לאחר מתוך גט אסורה לחזור לו מתוך מיאון מותרת לחזור לו.
<h2>דף קח:</h2>
הממאנת באיש ונישאת לאחר וגירשה כול'. פי' כל שיצאת ממנו בגט אסורה לחזור לו ואע"פ שמיאנה באחר לא אתי מיאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה, ואע"פ שמיאנה בשיני ועקרה קידושין ונישואין, ואין הגרושה נאסרת אלא כשנישאת לאחר, אפי' הכי כיון דבתורת קידוש' ונישואין נבעלה לו קרינא בה והלכה והיתה לאיש אחר. ואמרי' מאי שנא מיאון דחבריה דלא מבטל גיטא דידיה והרי המיאון [דחבריה] גילה עליה שהיא קטנה וגיטא דיהיב לה לא הוה [כלום]. ומהדר איידי דמכרת בקריצותיו וברמיזותיו אזיל ומשבש לה ומייתי לה. פי' ילך ויטעה אותה לומ' נתחרטתי שגירשתי אותך ויפתה אותה שתחזור אליו ותמאן בשיני, משום הכי אסור להחזירה. אי הכי מיאון דידיה נמי לא יבטל גיטא דידיה דילמא משבש ומייתי לה. ומהדר כבר שבשא ולא אישתבשא, שהרי לאחר גירושין החזירה ולא יכול לפייסה שתעמוד עמו ומיאנה בו, הילכך ליכא למיחש לשיבושא, וכן כל היוצאת ממנו במיאון לא חיישי' לשיבושא דהא פייסה כד הואי גביה דלא תמאן ולא איפייסה, אבל כי נישאת לאחר מתוך הגט הולך ומפייס לאמר מתחרט אני בגירושין והיא אוהבתו שהרי בעל כרחה יצאת ממנו, הילכך [הדרה] וממאנה בשיני. אלא אי קשיא דחבריה אדחבריה קשיא, דתניא מיאנה בו והחזירה נתן לה גט ונישאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה אסורה לחזור לו, טעמ' דנתאלמנה או נתגרשה הא מיאנה בו מותרת לחזור לו אלמ' אתי מיאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה, ורמינהי הממאנת באיש ונישאת לאחר וגירשה לאחר ומיאנה לאחר וגירשה לאחר ומיאנה בו כל שיצאת ממנו בגט אסורה לחזור לו במיאון מותרת לחזור לו, אלמ' לא [אתי] מיאון דחבריה ומבטל גיטא דידיה. אמ' ר' אלעזר תברה מי ששנה זו לא שנה זו. עולא אמ' כגון ששילשה בגיטין דמיתחזיא כגדולה. פי' [כיון] שהוציאוה שלשה בגט ומיחזיא כגדולה תו לא הדרה לחד מיניהו, דלא אתי מיאון דאחר לבטוליה, אבל קודם שנשתלש אתי מיאון דחבריה ומבטל לגיטא דידיה ואי בעי לאהדוריה מהדר לה. אמ' ר' יצחק בר אשיאן אמ' רב כשם שאסורה לו כך אסורה לאחיו. פי' דהויא גרושת אחיו ולא מהני בה מיאון דחבריה לבטוליה לגט דיהב לה דלא תיהוי גרושת אחיו, ואמאי והא אינה מכרת בקריצותיו וברמיזותיו. פירוש דלדידיה משום הכי גזרי' ולא אמרי' דמיאון דחבריה מבטל גיטא דידיה משום דמכרת בקריצותיו וברמיזותיו ודילמ' משבש לה, אבל לאחיו שאינה מכרת בקריצותיו וברמיזותיו אמאי גזרינ', ומהדר גזירה אחיו אטו הוא.
מתני'. המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם ור' אלעזר אוסר, וכן המגרש את היתומה והחזירה מותרת ליבם ור' אלעז' אוס', קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה יתומה בחיי האב החזירה אסור' ליבם. פי' אם החזירה מותרת ליבם, ולא אמרי' נישואין הראשונים מפילין יבמה לפני יבם והרי נאסרו עליו אותן נישואין משעה שגירשה אחיו והויא לה גרושת אחיו, אלא מיתה מפלת ובשעת מיתה הויא אשת אח ומתייבמת. ור' אלעז' אוסר כדבענן למימ' טעמא. קטנה שהשיאה אביה בקטנותה ונתגרשה בקטנות' הרי היא כיתומה בחיי האב, שאע"פ שאביה חי הויא כיתומה לעינין קידושין דשוב אין לו כח לקבל קידושיה, כדאמרי' בפ' נערה שנתפתת' [כתובות מ"ו ע"ב] כיון שהשיאה שוב אין לאביה רשות בה, אם החזירה בקטנותה אסורה ליבם אם מת בקטנותה, ואפי' לרבנן דגירושיה גירושין גמורי' ואין חזירתה חזרה גמורה דקידושי חזרה אינן כלום, הואיל ופקע זכות אב, והיא אין לה יד מפני שהיא קטנה והויא לה כגרושה ועומדת, וקימ' עליה בכרת, ואע"ג דהיא בכרת גמור אפי' הכי לא מציא למיפק בלא חליצה, דכיון דחלו עלה קידושין מדרבנן היכי תיפוק יבמה לשוק בלא חליצה, ואע"ג דתנן [לעיל כ' ע"א] כלל אמרו ביבמה כל שאיסורה איסור ערוה לא חולצ' (כדאמרן) ולא מתייבמת, דוקא בערוה המחוורת לכל כגון חמש עשרה נשים, אבל זאת יסברו העולם שחזרתה התירה גירושיה, וזאת היא ערוה בכרת וחולצת.
<h2>דף קט.</h2>
מאי טעמ' דר' אלעז', ומסיק רב אשי הינו טעמיה דר' אלעז' דגזר הנך אטו יתומה בחיי האב, הכי נמי מסתברא מדקתני סיפא קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה יתומה בחיי האב החזירה אסורה ליבם, אי הכי מאי למימרא פשיטא, אלא לאו הא קמ"ל טעמיה דר' אלעז' דגזר הנך אטו יתומה שהחזירה בחיי האב ש"מ, ואין הלכה כר' אלעזר דיחיד ורבים הלכה כרבים. תניא מודים חכמ' לר' אלעז' בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה יתומה בחיי האב החזירה אסורה ליבם מפני שגירושיה גירושין גמורין ואין חזרתה חזרה גמור', במ' דב' אמ' כשגירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה, אבל גירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא גדולה או שגירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו ומת חולצת או מתיבמת. משום ר' אלעזר אמרו חולצת ולא מתיבמת.
מתני'. שני אחין נשואין שתי אחיות יתומות קטנות ומת בעלה של אחת מהן, תצא משום אחות אשה, וכן שתי חרשות אחת גדולה ואחת קטנה מת בעלה של קטנה תצא משום אחות אשה, מת בעלה של גדול' ר' אליעז' אומ' מלמדין את הקטנה שתמאן בו, רבן גמל' אומ' אם מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה, ר' יהושע אומ' אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו, מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה. פי' תצא משום אחות אשה ופטורה מחליצה ומייבום, דאתו קידושי קטנה ודחו לזיקה דקטנה. מת בעלה של גדולה ונפלה לפני בעל הקטנה זיקתה של גדולה שהיא מן התורה אוסרת הקטנה עליו, דנישואיה מדרבנן ולא אלימי לאפקועי זיקה מדאוריתא והויא לה אחות זקוקתו, וליבם את הגדולה אי איפשר דהויא לה אחות (זקוקתו) אשתו דקטנה היא אשתו מדרבנן ומה יעשו, ר' אליעזר אומ' מלמדין את הקטנה שתמאן בו ותעקור נישואיה ויהא מייבם את הגדולה, רבן גמל' אומ' אין זיקתה אוסרת את זו, דרבן גמל' סבר אין זיקה כלומ' לא אלימא זיקה למיסרה, הילכך אם מיאנה מיאנה (מיאנה) ותתייבם הגדולה, ואם לאו תמתין קטנה אצלו עד שתגדיל ויהיו נישואיה גמורים ותצא הגדולה משום אחות אשה, אבל מיחלץ לגדול' לא דפוסל את (הגדולה) [הקטנה] משום אחות חלוצה. ומוציא את אשתו בגט, ואין מלמדין אותה למאן דקסבר יתרחק אדם מן המיאונין, ומיתב נמי לא יתבא תותיה דקסבר יש זיקה, אלא תצא בגט וזו לא תתייבם משום אחות גרוש' אלא תצא בחליצה.
ר' אליעז' אומ' מלמדין את הקטנה שתמאן בו, ומי שרי למאן והא תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בשלשה דברים ויתרחק משלשה דברים, ידבק בשלשה בחליצ' ובהבאת שלום ובהפרת נדרים, ויתרחק משלשה מן המיאונין ומן הפקדונות ומן הערבנות. מיאון דמצוה שאני. [ק"י ע"א] אמ' רב יהוד' אמ' שמואל הלכה כר' אליעזר, וכן אמ' ר' אלעז' הלכה כר' אליעזר.
<h2>דף קט:</h2>
רבן גמל' אומ' אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה, בעא מיניה ר' אלעזר מרב טעמ' דרבן גמל' משום דקסבר קידושי קטנה מיתלא תלו, וכי גדלה גדלי בהדה ואע"ג דלא בעל. פי' והן קידושי תורה לדחות את אחותה, או טעמ' דרבן גמל' משום דקסבר המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה, ואי בעל אין ואי לא לא. פי' אע"פ שגדלה דוקא אם בעל הן קידושי תורה לדחות זיקת היבמה, אבל אם לא בעל הן קידושין דרבנן דתו לא נפק' במיאון כיון שגדלה, ולא אלימי לדחות את היבמה שזיקתה מן התורה. אמ' ליה הינו טעמ' דרב' גמל' משום דקסבר המקדש אחות יבמה נפטרה והלכה לה אי בעל אין ואי לא לא. פי' דלא גדלי קידושיה בהדה למיהוי קידושי תורה. אמ' רב ששת אמינא כי ניים ושכיב אמרה רב להא שמעתא, דתניא המקדש את הקטנה קידושיה תלויין, מאי קידושיה תלויין לאו דכי גדלה גדלי בהדה ואע"ג דלא בעל. אמ' ליה רבין בריה דרב נחמן לא מילתא דקטנה מיתלא תלי וקאי, אי בעל אין ואי לאו לא. פי' לא תימ' קידושי קטנ' דמשמע הקידושין שקיבלה בעודה קטנה, שאותם הקידושין לעולם לא יתקיימו ואע"פ שתגדיל עד שיבעול ויקדשנה פעם אחרת, אלא הכי קאמ' מילתא דקטנה כלומ' הקידושין העיקרין שלה שתהא מקודשת בהן מן התורה תלויין הן עד שתגדיל ויבעול, אם לא יבעול כל זמן שהיא קטנה לא יתקיימו אפי' אם יבעול אבל כשתגדיל ויבעול אז הן קיימין, וסבר רב אי בעל אין ואי לא לא, והא איתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונישאת רב אמ' אינה צריכה גט משיני, ושמואל אמ' צריכה גט משיני, מאי לאו דלא בעל, אלמ' גדלי קידושיה בהדה למיהוי קידושין דאורית' דתו לא תפשי בה קידושי, אבל אם בעל הם קידושי תורה וקידושי השיני אינן כלום, אבל אם לא בעל אחר שהגדילה אינן אלא מדרבנן דבעיא מיניה גיטא אבל מיהו תפשי בה קידושי שיני וצריכה גט מזה ומזה. אי הכי מאי טעמ' דשמואל קסבר שמואל כל הבועל על דעת קידושין הראשונים בועל. והאי איפליגו בה חדא זימנא, דאיתמר קידשה על תנאי וכנסה (התם) [סתם] אמ' רב צריכה גט הימינו. פי' דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואחולי אחליה לתנאיה, ושמואל אמ' אינה צריכה הימינו גט דכל הבועל על דעת (נישואין) קידושין הראשונים הוא בועל, [צריכה] דאי איתמר בהא (משום) [בהא] קאמ' רב משום דליכא תנאה, אבל התם דאיכא תנאה אימ' מודה ליה לשמואל שעל תנאו הוא בועל, ואי איתמר בהך [בהך] קאמ' שמו' אבל בהא אימ' מודה ליה לרב צריכא. וקימ' לן [בכורות מ"ט ע"ב] רב ושמואל הלכה כרב באיסורי.
<h2>דף קי.</h2>
מתני'. מי שהיה נשוי שתי יתומו' קטנות ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה וכן שתי חרשות, [קטנה וחרשת] אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה, פקחת וחרשת ביאת הפקחת פוטרת החרשת ואין ביאת החרש' פוטרת את הפקחת, גדולה וקטנה ביאת הגדול' פוטרת את הקטנה ואין ביאת הקטנה פוטרת הגדולה. פי' ביאתה של קטנה בעודה קטנה (צריכה חליצה) [או חליצתה] לאחר שתגדיל דקטנה לאו בת חליצה היא, קטנה וחרשת דלא ידעינן בהי ניחא ליה והי חשיבא ליה טפי, משום הכי אין ביאת אחת מהן פוטרת [צרתה]. וחרשת בת חליצה היא, והתנן החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת לקטן חליצת' פסולה, אמ' רב גידל אמ' רב כי קתני וכן שתי חרשות אביאה ולעולם חרשת לאו בת חליצה היא. קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה, כיצד תקנתן. אמ' רב חסדא אמ' רב כונס את החרשת וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ, ומוציא את החרשת בגט דחליצת הקטנה פסלה ליה משום דכיון דלא בנה שוב לא יבנה.
<h2>דף קיא.</h2>
מתני'. מי שהיה נשוי שתי יתומות קטנות ומת, בא יבם על הראשונ' וחזר ובא על השנייה, או שבא אחיו על השנייה לא פסל את הראשונה, וכן שתי חרשות. פי' לא פסל את הראשונה שהרי ביאתן שוה, ואי ראשונה קנויה הרי היא אשתו ואחרונה ביאת זנות, ואי לאו קנויה היא הרי שתיהן נכריות אצלו שלא היו קנויות לאחיו, ומקיים את הראשונה שלא נפסלה עליו, אבל אחרונה לא דילמ' קנויות הוו ומשבא על הראשונה קימא הך עליה באיסור שני בתים. קטנה וחרשת, בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת, או שבא אחיו על החרשת פסל את הקטנה, בא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה פסל את החרשת. פי' כיון דלא שוו אהדדי ואין קניינם קנין גמור אסרי אהדדי. פקחת וחרשת בא יבם על הפקחת וחזר ובא על החרשת, או שבא אחיו על החרשת לא פסל את הפקחת, בא יבם על החרשת וחזר ובא על הפקחת או שבא אחיו על הפקחת פסל את החרשת. גדולה וקטנה בא יבם על הגדולה וחזר ובא על הקטנה או שבא אחיו על הקטנה לא פסל את הגדולה, בא יבם על הקטנה וחזר ובא על הגדולה או שבא אחיו על הגדולה פסל את הקטנה. פי' ושתיהן אסורות. ור' אליעז' אומ' מלמדין את הקטנה שתמאן בו, ויקיים את הגדולה בהיתר. אמ' רב יהודה אמ' שמוא' הלכה כר' אליעזר וכן אמ' ר' אלעזר הלכה כר' אליעזר. פי' ר' אלעזר הוא ר' אלעזר בן פדת ור' אלעז' דמתני' הוא ר' אלעזר בן שמוע.
<h2>דף קיא:</h2>
מתני'. יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה, בא על יבמה גדולה תגדלנו, היבמה שאמרה בתוך שלשים יום [לא] נבעלתי כופין אותו עד שיחלוץ לה, לאחר שלשים יום מבקשין ממנו שיחלוץ לה, ובזמן שהוא מודה, אפי' לאחר שנים עשר חודש כופין אותו שיחלוץ לה. פי' יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה ואינו יכול לפוטרה בגט בקטנותו עד שיגדיל ויבעול לאחר שיגדיל, דביאת הקטן אע"ג דחשיבא ביאה ליהרג הערוה על ידו, אינה חשובה להפקיע הזיקה שתהא יוצאה בגט לבדו, שעשו חכמ' ביאת בן תשע כמאמר בגדול [צ"ו ע"א], וכי היכי דמאמר הגדול לא מפקע לה לזיקה להיפטר בגט לבדו והכי תנן בנדה בפ' יוצא דופן [מ"ה ע"א] בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו קנאה ואינו נותן גט עד שיגדיל. ומקשה בגמ' ולכי גדיל בגט סגי ליה, והתניא עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול מה מאמר בגדול צריך גט למאמרו וחליצה לזיקתו אף ביאת בן תשע צריך גט לביאתו וחליצ' לזיקתו, אמ' רבא הכי קתני לכשיגדיל יבעול ויתן גט.
בא על יבמה גדולה תגדלנו. פי' ולכשיגדיל יבעול ויתן גט, אבל יבם גדול שבא על יבמתו קטנה לא קתני יגדלנה, אלא אם רצה לפוטרה בגט בעוד' קטנה יכול דביאתה הפקיעה הזיקה, ואע"ג דקידושי קטנה אינן קידושין ייבומה הוא ייבום, דלא בענן דעת אשה בייבום דאמ' מר [נ"ד ע"א] ויבמה בעל כרחה, והכי נמי תנן בהאי פירקא [ק"י ע"א] גדולה וקטנה ביאת הגדולה פוטרת הקטנה ואין ביאת הקטנה פוטרת את הגדולה, טעמ' דקטנה שאין קידושיה קידושי תורה, קטנה שהשיאה אביה שקידושיה קידושי תורה וזיקתה חשובה הכי נמי דביאתה פוטרת את הגדולה, אלמ' ביאת הקטנה מפקעת הזיקה שהרי הגדולה נפטרת בביאתה. ואי קשיא כי היכי דלא בענן דעת היבמה בייבום הכי נמי לא בענן דעת היבם, דתנן [נ"ג ע"ב] הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון אפי' הוא שוגג והיא מזידה הוא מזיד והיא שוגגת כול', אע"ג דהוא שוגג ואינו סובר כי היא יבמתו קנה, ואמאי לא מפקעא ביאת הקטן כל הזיקה דתסגי ליה בגט לכשיגדיל ואע"פ (שיבעול) [שלא יבעול] כי היכי דמפקעא ביאת הקטנה. תשובה היבם אע"ג דלא בעי כונה לקנות בעי כונה לשם ביאה בעלמ', כדאמרי' בהבא על יבמתו [נ"ד ע"א] נפל מן הגג ונתקע ביבמתו לא קנה, ואמרי' התם אמ' רב יהודה ישן לא קנה ביבמתו, דאמ' קרא יבמה יבוא עליה עד דמיכוין לשם ביאה, והתניא בין ער בין ישן, אימא בין ערה בין ישנה. אלמא ביבם בענן כונת ביאה בעלמ', והילכך ביאת הקטן לא מפקעא לה זיקה דאין לקטן שום כונה, אבל יבמה דלא בענן אפי' כונת ביאה ביאתה של קטנה מפקעת כל הזיקה.
היבמה שאמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לה. פי' היא אומ' עדין לא נבעלתי ובזיקת יבמין אני עומדת, והוא אומ' בעלתי ופקעה זיקת יבמין מעליה היבמה נאמנת, דאמרי' עד תלתין יומין מוקי איניש אנפשיה ולא בעיל טפי לא מוקים, הילכך תוך שלשים יום היא נאמנת וכופין אותו שיחלוץ לה להפקיע ממנה זיקת יבמין, אבל לאחר שלשים יום הוא נאמן ואין כופין אותו לחלוץ, אבל מיהו כיון דאיהי אמרה לא נבעלתי שויתה אנפשה חתיכה דאיסורא ולא מישתריא לעלמ' אלא בחליצה, הילכך מבקשין ממנו בדרך פיוסים שיחלוץ לה, ובזמן שהוא מודה לדבריה שלא בא עליה אפי' לאחר שנים עשר חודש (מיפק) כופין אותו שיחלוץ לה.
מתני'. הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה, לאחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה, ואם נתכוונה לכך אפי' בחיי בעלה מבקשין אותו שיחלוץ לה. פי' אם נדרה הנאה בחיי בעלה מפני כעס שהיה לה עמו ועכשיו שמת בעלה היא אסורה להתייבם לו מפני נדרה, אם אינו רוצה לחלוץ לה כופין אותו שיחלוץ לה, שהרי אינה יכולה להתייבם, ולא מיבעיא למשנה [אחרונה אלא אפילו למשנה] ראשונה דאמרי' מצות ייבום קודם כופין אותו שיחלוץ לה. אבל אם נדרה לאחר מיתת בעלה שנתכוונה לכך לאסור עצמה עליו מבקשין [ממנו] ואפי' למשנה אחרונה דאין כופין כדאמרן לעיל בפ' החולץ [ל"ט ע"ב].
מתני' דלא כר' מאיר, דתניא קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין דברי ר' מאיר. פי' דחייש למיעוטא קטן שמא ימצא סריס וקטנה שמא תימצא אילונית, דלאו בני חליצה וייבום נינהו וקיימי באיסור אשת אח שלא במקום מצוה, אבל רבנ' לא חיישי למיעוטא ורובא דעלמ' לאו סריס ואילונית נינהו. ומקשה קרי כאן להקים לאחיו שם ביש' [דברים כ"ה] וקטן לאו בר הכי הוא, אמ' אביי יבמה יבוא עליה כל דהוא, רבא אמ' בלאו הכי לא מצית אמרת, מי איכא מידי דהשתא אסירא ליה (ולבסוף) ולבתר שעתא שריא ליה, והאמ' רב יהוד' אמ' רב כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה. פי' והילכך ליכא למימ' בקוטנו יהא אסור ליבם וימתין עד שיגדיל משום דבענן שיהיה ראוי להקים שאם בקטנו הוא אסור גם למחר כשיגדיל יהא אסור, אלא ודאי מדשרי בגדלו שרי נמי בקטנו. ומקשה ואימ' הכי נמי שיהא אסור גם בגדלו ולא תימצי תורת ייבום אלא אם כן היה גדול בשעת נפילה, ומהדר אמ' קרא [שם] כי ישבו אחים יחדו אפי' בן יום אחד, וכיון דאמ' רחמ' שאפי' בן יום אחד היא זקוקה לו בעל כרחך היא מותרת לו בקטנותו, שאם תאסרנה עליו שעה אחת אסורה עליו עולמית.
<h2>דף קיב.</h2>
ומקשה ועד שכופין אותו לחלוץ נכפנו ליבם. פי' נהי דאיהי מהימנא שלא בא עליה נכפנו שיבוא עליה ואמאי תני כופין אותו שיחלוץ לה. אמ' רב כשגיטה יוצא מתחת ידיה. ירושלמ' [הי"ד] חבריא בעו מה אנן קיימין אם כמשנה ראשונה שמענו שמותר לחלוץ שמענו שכופין. פי' שמענו שכופין בתמיהא אע"ג דתנן חזרו לומ' מצות חליצה קודמת לא שנכוף אותו כדאמרן לעיל בפ' החולץ [ל"ט ע"ב] אמ' רב ואין כופין, ואהדר רב הונא בשם רב בשגיטה יוצא מתוך ידו לתוך ידה. הוא אומר בעלתי וגט אשה הוא ודייך בגט זה ופקעה כל הזיקה ממך, והיא אומ' לא נבעלתי וגט יבמה הוא זה כאדם הנותן גט ליבמתו לפוסלה עליו ועדין צריכה חליצה לזיקתו, הילכך כופין אותו שיחלוץ לה ואסור לקיימה מפני גיטה.
תניא יבמה שאמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי, בין הוא אומ' בעלתי ובין שהוא אומ' לא בעלתי כופין אותו שיחלוץ לה, לאחר ל' יום מבקשין ממנו שיחלוץ לה. היא אומ' נבעלתי והוא אומ' לא בעלתי הרי זו יוצאה בגט. פי' היא נאמנת שאומ' נבעלתי ופקעה זיקתי ודיי לי בגט זה שיוצא מתחת ידי, והוא שאומ' לא בעלתי ועדין צריכה חליצה, לא כל הימינו לאוסרה, ולא מיבעיא לאחר שלשים יום דכול' האי לא מוקים איניש אנפשיה, אלא אפי' בתוך ל' יום נמי היא נאמנת דחזקת הכונס בועל לאלתר כדאמרי' לקמ' גבי צרתה, ולא אמרי' דעד תלתין יומין מוקים איניש אנפשיה אלא בדאמרה לא נבעלתי ושויתה אנפשה חתיכה דאיסורא וכופין את היבם לחלוץ שמה מפסיד בכך, אבל בדאמרה איהי נבעלתי אפי' בלילה הראשון נאמנת. הוא אומ' בעלתי והיא אומ' לא נבעלתי אע"פ שחזר ואמ' לא בעלתי צריכה גט וחליצה. פי' הכי משמ' כיון שאמרה היא לא נבעלתי שוויתה אנפשה חתיכה דאיסורא וצריכה חליצה, וכיון דאמ' איהו בעלתי ואית לן חזקה דכל הכונס בועל היא צריכה גט, ואע"פ שחזר ואמ' לא בעלתי והודה לדבריה, כיון דמתחלה אמ' בעלתי וחזקת הכונס בועל היא צריכה גט בין בתוך שלשים בין לאחר שלשים, ומדקתני צריכה גט וחליצה משמע דאין גיטה יוצא מתחת ידיה, והיכי אוקימנא בשגיטה יוצא מתחת ידיה, ואכתי הדר קושיין לדוכתה עד שנכפנו לחלוץ נכפנו ליבם. ומתרץ ר' אמי דהכי קתני צריכה חליצה עם גיטה, ולעולם בשגיטה יוצא מתחת ידה, ונר' לי דר' אמי לפי תירוצו הכי מתרץ לבריתא, אע"פ שחזרה ואמרה נבעלתי צריכה חליצה עם גיטה כיון דאמרה מתחלה לא נבעלתי.
בעא מיניה חנן בריה דרב נחמן מרב נחמן צרתה מה היא. פי' שכנסה היבם ונפטרה צרתה, ואמרה יבמה לאחר זמן לא נבעלתי מהו לאסור צרתה מפני דיבורה של זו. אמ' ליה וכי מפני שאנו כופין ומבקשין נאסור צרתה. פי' אם אנו כופין ומבקשין לצורכה משום דשויתה אנפשה חתיכה דאיסורא נאסור צרתה, צרתה ודאי לא מיתסרא דחזקת כונס את האשה בועל לאלתר, ובחזקה זו אנו (סמוכין) [סומכין] להתיר צרתה.
תנן התם בראשונה [היו אומרים] שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה, האומרת טמאה אני לך, והשמים ביני לבינך, ונטולה אני מן היהודים, חזרו לומ' שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה, השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה, ונטולה אני מן היהודים [יפר חלקו ותהא] משמשתו ותהא נטולה מן היהודים. פי' אשת כהן שאמרה לבעלה נבעלתי באונס ואני אסו' לך, כופין אותו ונותן לה גט ונותן לה כתובתה, חזרו לומ' שמא עיניה נתנה באחר ואינה נאמנת עד שתביא ראיה לדבריה, ואע"ג דשויתה אנפשה חתיכה דאיסורא בעלה כופה אותה ואינו מאמין לדבריה ולא מיענשא. אי נמי אומ' לה צאי בלא כתובה אם את חוששת על נפשך ואינה נוטלת כתובה עד שתביא ראיה לדבריה. והשמים ביני לבינך כלומ' עד עלי הבורא שאינך יורה כחץ, ואי איפשי בך שאני רוצה לעשות בנים. ובראשונה היו סוברים דאשה מיפקדא אפריה ורביה ולא היו מבקשין ממנ' שלא תחוש לכך, ודברים שבינו לבינה היא נאמנת. חזרו לומ' דאין האשה מצווה על פיריה ורביה, הילכך מבקשין ממנה ומפייסין אותה שלא תחוש מפני שאינה מצווה על פריה ורביה, אם נתפייס' הרי טוב, ואם לא נתפייסה ובאה מחמת טענה דבעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה ואע"פ שאיני מצווה על פיריה ורביה אני רוצה [בן] לסמוך עליו בשעת זקנותי, בכי האי גונא יוציא ויתן כתובה כדאמרן לעיל בפ' הבא על יבמתו [ס"ה ע"א]. והאומר' נטולה אני מן היהודים שנדרה ואמרה הנאת תשמיש כל היהודים עלי בקונם היו אומ' בראשונ' יוציא ויתן כתובה, דאילו נדרה על בעלה בלחוד הויא לה מורדת דבעיא לאינסובי לאחריני וקנסוה בכתובתה [כתובות ע"א ע"א], אבל כי נדרה מכל היהודים דלאו בדעתה לאינסובי לא הויא מורדת בכך, אלא מפני שהתשמיש מאוס עליה הוא דעבדא הכי והילכך לא קנסוה רבנן בכתובתה. חזרו לומר שלא תהא נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה ותלך אצל חכם ויתיר נדרה, אלא אמרו יפר חלקו שהבעל מיפר נדרים שבינו לבינה ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים. ואע"ג דאמרי' בנדרים [כ"ה ע"א] נדר שהותר מקצתו הותר כולו, דוקא כשהותר על פי חכם שעוקר הנדר מעיקרו, אבל בעל שמיפר בעל כרחה למה שמיפר מופר השאר אינו מופר.
איבעיא להו נטולה אני מן היהודים ליבם מאי, מי מסקא דעתא דמאית בעלה ונפלה קמי יבם אי לא. פי' מי אסירא ליבם מפני נדר זה שנדרה בחיי בעלה אי לא. מי מסקא אדעתא דמאית בעל ונפלה קמי יבם ונדרה נמי אדעתא דידיה, ובעל לא הפר אלא לחלקו ויבם לא מצי מיפר, שאפי' בעל אינו מיפר בקודמין ואסורה, או לא אסקה אדעתא ולא נדרה אלא לאסור עצמה על כל מי שמותרת לו על ידי גירושי בעלה, ולהפיס דעתו של בעל שלא יחשדנה בנותנת עיניה באחר כדי שיתרצה לגרשה, אבל איבם שאסורה לו ועומדת אפי' לאחר גירושין לא נתכונה ומותרת לו אם מת בעלה ולא גירשה. רב אמ' אינו כבעל שהיה צריך להפר דליבם מותרת בלי הפרה. ושמואל אמ' הרי הוא כבעל שהנדר חל עליו ואסורה היא לו, דמסקה אדעתא דמאית בעל ואדעתא דיבם נדרה. אמ' אביי כותיה דרב מיסתברא, דתנן הנודרת הנאה (מבעלה) מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה, ואם איתה דמסקא אדעתא דמאית בעל מבקשין ממנו מיבעי ליה, שהרי נתכונה לכך בחיי בעלה, אלא לאו ש"מ לא מסקא אדעתא דמאית בעל והכא נמי לא מסקא אדעתא דמאית בעל, ולא נדרה אלא מאותם שהיו מותרים לה בגירושי בעלה ולא מיבם, והילכך מותרת היא ליבם. וקימ' לן [בכורות מ"ט ע"ב] הילכת' כרב באיסורי, וכל שכן דאביי דייק מתני' כותיה.
<h2>דף קיב:</h2>
חרש שנשא פקחת ופקח שנשא חרשת רצה יוציא רצה יקיים, כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה, אבל פקח שנשא פקחת ונתחרשה רצה יוציא רצה יקיים, נשתטתה לא יוציא, נתחרש או נשתטה אינו מוציא עולמית. אמ' ר' יוחנן בן זכאי וכי מפני מה האשה שנתחרשה יוציא והאיש שנתחרש אינו מוציא, אמרו לו אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת, שהאש' יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו. העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט, אמרו לו אף זו כיוצא בה. פי' כמו שהיו הקידושי' ברמיזה בלא דעת שלימה כך הם הגירושין. ירושלמי [ה"א] מתני' כשקידשה בכסף אבל אם קידשה בבעילה קידושיו מעשה וגירושיו אינן מעשה.
אבל פקח שנשא פקחת. פי' אע"פ שהיו קידושיו קידושין גמורים יכול להוציאה בגט משום דלא בענן דעת אשה בגט, ולא גרסי' אבל, דהכא נמי רצה יוציא קתני, ויש לומ' דגרסי' ליה וקאי אסיפא אנתחרש הוא דדוקא חרש מעיקרו יוציא אבל פקח ונתחרש אינו מוציא. נשתטתה לא יוציא מפרש טעמ' לקמ' [קי"ג ע"ב]. נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית, שכיון שהיו קידושין גמורין בענן דעת האיש בגט. העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה בקטנותה וקיבל קידושיה והוו קידושין גמורים שהיא יוצאה בגט, אע"פ שגדלה ופקע כח האב והיא מקבלת גיטה משום דלא בענן דעת אשה בגט. אמרו לו אף זו פקחת ונתחרשה כיוצא בה, שאף על פי שהיו קידושיה קידושין גמורין יוצאה בגט דלא בענן דעת אשה בגט.
מתני'. שני אחים חרשים נשואין לשתי אחיות פקחות או לשתי אחיות אחת חרשת ואחת פקחת, וכן שתי אחיות חרשות נשואין לשני אחין פקחין, או לשני אחין חרשים, או לשני אחין אחד חרש ואחד פקח הרי אילו פטורות מן החליצה ומן הייבום, ואם היו נכריות יכנסו ואם רצו להוציא יוציאו. פי' הרי אילו פטורות דהואיל ושניהן חרשין או שתיהן חרשות כקידושי זו כך קידושי זו, ואתו קידושי אשתו ומפקעי זיק' דאחיו, ואם היו נכריות יכניסו שאין חליצה בחרש וחרשת שאינן באמר ואמרה, ואחר כך אם רצו יוציאו בגט דאתי גט ברמיזה ומפקע נישואין דידיה וזיקת אחיו דהוו ברמיזה. שני אחין אחד חרש ואחד פקח נ(י)שואין שתי אחיות פקחות, מת החרש בעל פקחת מה יעשה פקח בעל פקחת תצא משו' אחות [אשה]. מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו אסורה לעולם. פי' מוציא את אשתו בגט דזיקת אחותה הבאה מכח קידושין גמורים אוסרתה עליו, ואין כח בקידושיו לדחותה משום אחות אשה, ואשת אחיו אסורה לעולם, דחרש לא חליץ, ולכנוס אי איפשר משום אחות אשתו. שני אחין פקחין נשואין לשתי אחיות אחת חרשת ואחת פקחת, מת חרש בעל פקחת תצא משו' אחות אשה מת פקח בעל חרשת מה יעשה פקח בעל חרשת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה. פי' דאתיא זיקת יבמי' דהיא מדאוריתא ואסרה לאשתו משום אחות זקוקתו, שאין כח בקידושיו לדחות זיקה דאוריתא. שני אחין אחד חרש ואחד פקח נשואין לשתי אחיות אחת חרשת ואחת פקחת, מת חרש בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת תצא משום אחו' אשה, מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש [בעל חרשת] מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו אסורה לעולם. שני אחין אחד חרש ואחד פקח נשואין לשתי נכריות פקחות, מת חרש בעל פקחת מה יעשה פקח בעל פקחת או חולץ או מייבם, מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת כונס ואינו מוציא לעולם. שני אחין פקחין נשואין לשתי נכריות אחת חרשת ואחת פקחת, מת פקח בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת כונס ואם רוצה להוציא מוצי', מת פקח בעל פקח' מה יעשה (חרש) [פיקח] בעל חרשת או חולץ או מייבם. שני אחין אחד חרש ואחד פקח נשואין לשתי נכריות אחת חרשת ואחת פקחת, מת חרש בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת כונס ואם רצה להוציא יוציא, מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת כונס ואינו מוציא לעולם. פי' שאין כח בביאתו להפקיע זיקתה ואסורה להינשא לשוק לעולם.
אמ' רמי בר חמא מאי שנא חרש וחרשת דתקינו להו רבנן נישואין, ומאי שנא שוטה ושוטה דלא תקינו להו רבנן נישואין, דתניא שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשותיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום, אלמ' אפי' מדרבנן לא הוו קידושין, חרש וחרשת דקיימי בתקנתא דרבנן תקינו להו רבנן נישואין, שוטה ושוטה דלא קיימי בתקנתא דרבנ', דאין אדם דר עם הנחש בכפיפה לא תקינו להו רבנן נישואין. ומאי שנא חרש דתקינו ליה רבנן נישואין, ומאי שנא קטן דלא תקינו ליה רבנן נישואין, חרש דלא אתי לכלל נישואין דאורית' תקינו ליה רבנן נישואין כדי שלא ייבטל מפריה ורביה, קטן דאתי לכלל נישואין [דאוריתא], לא תקינו ליה רבנן נישואין. והרי קטנה דאתיא לכלל נישואין ותקינו לה רבנן נישואין, התם שלא ינהגו בה מנהג הפקר, דאי לא מציא לאינסוביה אין מי שישמרנה ויבואו לקלקל עמה. ומאי שנא קטנה דממאנה ומאי שנא חרש' דלא ממאנה, דאם כן מימנעי ולא נסבי לה, שהקטנה יש לה גבול עד שתגדיל (וכבר) [וסבר] מפייסנא לה עד שתביא שתי שערות, אבל חרשת שאין לה גבול לא נסבי לה. ומאי שנא קטנה דאכלה בתרומה ומאי שנא חרשת דלא אכלה, דתנן העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט, ועל קטנה בת ישרא' שנישאת לכהן שהיא אוכלת בתרומה, ואילו חרשת לא אכלה, גזירה שמא יאכיל חרש (ו)[ב]פקחת בתרומה דאוריתא, אבל בקטנה לא גזרי' דאפי' אי אכלה בתרומה דאורית' קטן אוכל נבלו' הוא. ומאי שנא קטנה דאית לה כתובה ומאי שנא חרשת דלית לה כתובה, דאם כן מימנעי ולא נסבי לה, שהלואי שיקחו אותה בלא כתובה, אבל קטנה דאתיא לכלל דעת לא מימנעי. וקטנה מנלן דאית לה כתובה, דתנן הממאנת והשנייה והאילונית אין להן כתובה. והחרשת מנלן דלית לה כתובה, דתניא חרש ושוטה שנשאו נשים פקחות אע"פ שנתפקח החרש ונשתפה השוטה אין עליהן כלום, רצו לקיימן יש להן כתובה מנה, ופקח שנשא חרשת או שוטה אע"פ שכתב לה מאה מנה כתובתה קיימת מפני שרצה להזיק ממונו, טעמ' דרצה הא לא רצה אין לה, אי הכי פקחת לחרש נמי ליתקין לה כתובה דאם כן (לא) מימנעא לאנסבא ליה, יותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להינשא.
<h2>דף קיג.</h2>
ההוא חרשא דהוה בשיבבותיה דרב מלכיו אנסביה וכתב לה ארבע מאות זוז מניכסיה. אמ' רבא מאן חכים כרב מלכיו דגברא רבא הוא וקסבר אילו רוצה שפחה לשמשו מי לא זבנינן ליה, וכל שכן הכא דאיכא תרתי. ויש לומ' הוא הדין אם השיאו [אביו] מידי דהוה אקטן דתנן בשלהי פרק הכותב [כתובות צ' ע"א] קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה, אבל מיהו דוקא אם נתפקח דומיא דקטן שהגדיל, אבל היכא דפסקו ליה בית דין אע"ג דלא נתפקח כי עובדא דרב מלכיו.
<h2>דף קיג:</h2>
נשתטתה לא יוציא. אמ' ר' יצחק דבר תורה שוטה מתגרשת מידי דהוה אפקחת בעל כרחה, ומה טעם אמרו אינה מתגרשת שלא ינהגו בה מנהג הפקר. היכי דמי, אי דיודעת לשמר גיטה ויודעת לשמור עצמה מי נהגי בה מנהג הפקר, ואלא דאינה יודעת לא לשמר גיטה ולא לשמר עצמה דבר תורה שוטה מתגרשת, והאמרי דבי ר' ינאי ונתן בידה [דברים כ"ד] מי שיש לה [יד] לגרש את עצמה יוצאת זו שאין לה יד לגרש את עצמה, ותנא דבי ר' ישמעאל ושלחה מביתו [שם] מי שמשלחה מביתו ואינה חוזרת יצאת זו שמשלחה וחוזרת. פי' ומיכן מתמעטת אשה שאין לה דעת לשמר את גיטה שאין לה יד להתגרש. לא צריכה דיודעת לשמר גיטה דהינו נותנין לה אגוז ונוטלו צרור וזורקו ואינה יודעת לשמר עצמה, דבר תורה שוטה מתגרשת דהא יודעת לשמר גיטה ומדרבנן לא, דאמור רבנן לא ליפקה שלא ינהגו בה מנהג הפקר, ובההיא שוט' מיירי מתני'. אמ' אביי דיקא נמי דקתני גבי דידה נשתטתה לא יוציא וגבי דידיה לא יוציא [עולמית] ש"מ הא מדאוריתא והא מדרבנן ש"מ. ובפרק מי שאחזו [גיטין ע"א ע"ב] דייק אביי דיוקא אחרינא, דמדקתני לא יוציא [עולמית] ש"מ אע"פ שיכול לדבר מתוך הכתב אינו יכול לגרש על ידי כתיבה כיון שהיו קידושין בעודו פקח, והתם דייק מדתני לא יוציא עולמי' ש"מ אפי' על ידי כתב, והכא דייק מדלא תני עולמית גבי נשתטת(ת) למימרא דלא יוציא דנשתטת אינה עולמית, דמדאורית' (אינו) יכול להוציא ואינו אסור אלא מדרבנן.
העיד ר' יוחנן בן גודגדא כול', אמ' רבא מעדותו [של] ר' יוחנן בן גודגד' אמ' להן לעדים ראו גט זה שאני נותן לה, וחזר ואמ' כנסי שטר חוב זה מגורשת, מי לא אמ' ר' יוחנן לא בענן דעתא, הכא נמי לא בענן דעתא. פשיטא, מהו דתימ' כיון דאמ' [לה] כינסי שטר חוב זה בטולי בטליה קמ"ל אם איתה דבטליה הוה אמ' להו לעדים, ומדלא אמ' להו לעדים לא בטליה מידי, והאי דקאמ' לה הכי מחמת כיסופ' הוא דאמ' לה. ולא דמיא האי למאי דתנן בפר' הזורק [גיטין ע"ח ע"א] אמ' לה כנסי שטר חוב זה או שמצאתו מאחריו קוראה והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמ' לה הרי זה גיטיך, דהתם לא הודיע לעדים תחלה שלשם גירושין נותנו לה ולאשה לא אמ' אלא כינסי שטר חוב זה, הילכך אינו גט עד שיאמר לה הרי זה גיטיך, ופליגי התם תנאי ר' ור' שמע' בן אלעזר, דר' מכשר באומ' לה הרי זה גיטיך ור' שמעון בן אלעז' אומ' אינו גט עד שיטלנו ממנה ויחזור ויתנו לה ויאמ' לה הרי זה גיטיך, וסתם מתני' דזורק ר' היא, אבל הכא דהודיע לעדים מתחלה ואמ' ראו גט שאני נותן לה ולשם גירושין אני נותן לה, אע"פ שלאשה אמ' כנסי שטר חוב זה מגורשת אע"פ שלא אמ' לה הרי זה גיטיך דלא בענן דעת אשה בגט, ובפ' הזורק אמרי' שלא הודיע לעדים מתחלה ולאשה אמ' כנסי שטר חוב זה יש לו' להצניעו נתנו לה ולא להתגרש בו, ואע"פ שהוא אומ' דלגירושין היה בליבי הוו להו דברים שבלב ואינן דברים כיון דלא פירש.
ר' יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחות דבי מדרשא ברשו' הרבים, אתא לקמיה דר' פדת אמ' ליה זיל דבר התם טלי וטליא וליט[יי]לו התם דאי משכחי להו [מייתו להו] אלמ' קסבר קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין עליו להפרישו. פי' והוא הדין גם אביו אינו מצווה להפרישו, והאי דאמרי' שאביו חייב לחנכו במצוות כדאמרי' בשלהי לולב הגזול [סוכה מ"ב ע"א], ת"ר קטן היודע לנענע חייב בלולב והיודע להתעטף חייב בציצית כול', דוקא בקייום המצות שיש בהן מעשה חייב האב לחנך את בנו אבל במניעת האיסור אין בו מעשה ואין האב חייב למונעו עד שיגדיל. תניא דמסייעא ליה לא יאמ' אדם לתינוק הבא לי מפתח הבא לי חותם אלא מניחו תולש מניחו זורק. תא שמ' נכרי שבא לכבות אין אומ' לו כבה אל תכבה מפני שאין שביתתו עליהן, אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו שכן שביתתו עליהן. אמ' ר' יוחנן בעושה על דעת אביו. פי' שהתינוק צופה ומביט באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוי כאילו מצווהו, אבל הנך מפתחות דרב יצחק לא הודיעם שנאבדו לו ולא הכירו בדעתו שנוח לו. ואפי' עושה על דעת אביו אינו אסור אלא מדרבנן, ומשום הכי שרינן ליה גבי כיס למי שהחשיך לו בדרך ליתנו לקטן כי היכי דשרינן התם ליתנו לנכרי ולהוליכו פחות פחות מארבע אמות דאסירי מדרבנן, ולגבי כיסו שרו, ואי היה קטן העושה על דעת אביו מן התור' לא היה מתירו שם, וכשנותן כיסו לקטן נותנו בסתם והוא מוליכו, ולא שיאמר הולך כיס זה דאם כן היה אסור מן התורה כדאמרי' לקמן להזהיר גדולים על הקטנים.
<h2>דף קיד.</h2>
תניא יונק תינוק מנכרית ומבהמה טמאה ואין חוששין לו ביונק שקץ, ולא יאכילנו נבלות וטרפות שקצים ורמשים, ומכולם יונק ואפילו בשבת, ובגדול אסור. אבה שאול אומ' נוהגים היו יונקים מבהמה טהורה ביום טוב, היכי דמי אי דאיכא סכנה אפי' בשבת נמי, אי דליכ' סכנה אפי' ביום טוב נמי אסור, לא צריכא דאיכא צערא וקסבר מפרק כלאחר יד הוא, בשבת דאיכא איסור סקילה גזרו רבנן, יום טוב דאיסור לאו לא גזרו רבנן. ופליגא הא דאבה שאול אדר' מרינוס דאמרי' בכתובות בפ' אע"פ [ס' ע"א] תניא ר' מרינוס אומ' גונח יונק חלב בשבת, מאי טעמ' מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזור רבנן. ויש לומ' דלא גרסי התם בשבת אלא ביום טוב.
ת"ש לא תאכלום [ויקרא י"א] לא תאכילום להזהיר (קטנים על הגדולים) [גדולים על הקטנים] מאי לאו דאמרי' להו לא תאכלו, לא(ו) דלא ליספו להו בידים. ואי קשיא כיון דלמיספא להו בידים אסור מן התורה כדנפקא לן מהאי קרא, אם כן היכי אמר' בשבת בפ' תולין [קל"ט ע"א] רב משרשיה יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע ליה. פי' כשותא בכרמא, וליתיב לתינוק יש', אתי למיסרך, הא לאו הכי שרי, והא אמרן דאסור מן התורה למיספיה ליה בידים. ובשלהי פר' בכל מערבין [עירובין מ' ע"ב] נמי אמרי' וליתביה לינוקא לית הילכת' כר' יעקב דאתי למיסרך, אלמ' אי לאו דאתי למיסרך שרי. יש לומ' בודאי אילו הוה איסורא דאוריתא הוה אסיר בלאו דילמ' אתי למיסרך, אלא באיסורא דרבנן אמרי' הכי דכיון דבגדול ליכ' אלא איסורא דרבנן, הוה שרי למיעבד על ידי קטן אי לאו טעמ' דילמ' אתי למיסרך, והתם איסורא דרבנן הוא דהכי אמרי' התם ר' טרפון אומ' כשות אינו כלאים בכרם וחכמ' אומ' כלאי' בכרם, וקימ' לן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, מכריז רב מאן דבעי למיזרע כשותא בכרמא מזרע, רב עמרם חסידא מנגיד עליה, רב משרשיה יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע ליה, (וליתיב לתינוק גוי וזרע ליה), וליתיב לתינוק יש' אתי למיסרך, אלמ' אפי' למאן דאמ' איסור דרבנן הוא. ובפ' בכל מערבין [שם] נמי אמרי' יום הכיפורים מאי למימרא היכי ניעביד ניבריך עליה ושתי ליה כיון דאמ' זמן קבליה עילויה ואיתסר ליה, דקאמ' ליה רב ירמיה בר אבה לרב מי בדלת ואמ' (בריגלא) [ליה בדילנא], וליתביה לינוקא, לית הילכתא כרב אחא בר יעקב דאתי למיסרך, אלמא אין בו אלא משום איסור דרבנן שקיבלו עליו מבעוד יום, ומשום הכי הוה שרי למיתביה לינוקא אי לאו משום דאתי למיסרך, אבל לעולם באיסורא דאוריתא אסור למיתביה לינוקא כדילפינן מקראי להזהיר גדולים על הקטנים.
<h2>דף קיד:</h2>
האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים שלום בינו לבינה ושלום בעולם, באה ואמרה מת בעלי תינשא מת בעלי תתייבם. שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם קטטה בינו לבינה ושלום בעולם, באה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת [ר' יהודה אומר לעולם אינה נאמנת] אלא אם כן באה בוכה ובגדיה קרועים, אמרו לו אחד זו ואחד זו תינשא. פי' דוקא אם יש שלום בינו לבינה שאין ביניהן קטטה אז היא נאמנת, אבל אם ראינו שיש קטטה ביניהם אינה נאמנת שמחמת שנאתו מתכוונת לאסו' עצמה עליו, ולקמ' נפרש היכי דמיא קטטה, ובעת מלחמה נמי אינה נאמנת.
אמ' רבא מאי טעמ' דמלחמה משום דאמרה בדדמי, ס"ד בכל הני דאיקטול הוא פליט, ואם תימצי לומר כיון דשלום בינו לבינה נטרא וחזיא זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברה ודאי מיית ליה. ודילמ' עבדי ליה בתמרי וחיי. פי' אם פירש ממ' חודש או חדשים תדמה בלבה כי בודאי מת במלחמה כמו שמתו הרבה, וסבורה שמת, ודילמ' לא מת אלא הוליכוהו בשביה, ואפי' אם תימצי לומ' שראתו, פעמים שראתו מוכה או מכת חרב או רומח והיא סבורה שלא יכול לחיות, ופעמים דעבדי ליה בתמרי שהיא תחבושת עשבים ידועים ויחיה. סבר רבא למימר רעבון אינו כמלחמה דלא אמרה בדדמי. פי' שאינה בהולה לברוח ברעבון כמו במלחמה ולא אמרה בדדמי ויש להאמין בדברים, הדר אמ' רבא [רעבון] הרי הוא כמלחמה. ההיא דאתאי לקמיה דרבה אמרה ליה בעלי [מת] ברעב, אמ' לה שפיר עבדת (דשיאבת) [דשיזבת] נפשך, ס"ד בההוא פורתא דנפפתא דשבקת ליה הוה חיי, אמרה ליה מר נמי ידע דכי האי גונא לא הוה חיי. פי' נתכוון לבודקה ולנסותה מתוך דבריה אם היא אומרת בדדמי ואם לאו, וסידר הדברים של דדמי לפניה איפשר באותו שיור הנפות שהנחת לו יוכל לחיות, יפה עשית שמילטת נפשך והנחתו ובאת, והיא הודת לדבריו שסברה שיקבל עדותה בדדמי, וכשראה דאמרה בדדמי חזר רבה לומ' דרעבון נמי הרי הוא כמלחמה, שמפני שהיא רואה בני אדם מתים ברעב ולבעלה לא היו מזונות מרובים, או היה תפוח מפני הרעב ואמרה בדדמי ואע"ג דלא מת ממש ומעידה עליו שמת. אמ' רבה רעבון גריע ממלחמה, דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימנא, הא מת על מיטתו מהימנא, ואילו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו. פי' דהא דתנן מלחמה בעולם אינה נאמנת הכי משמ' כגון דקאמרה בפי' מת במלחמה, אבל אי אמרה מת על מטתו מהימנא, ואע"ג דאמרה הוכה במלחמה ומת על מיטתו, דדוקא כשאמרה מת [ראיתיו] לא מהימנא, דמתוך שהיא בהולה לברוח אמרה בדדמי, אבל כשאומרת מוכה בא בבית ומת על מיטתו נאמנת, ואילו דרעבון עד דאמר' מת וקברתיו, דכי אמרה מת על מיטתו דמי למת במלחמה דאמרי' לא חזיא דמת ממש ואמרה בדדמי, והכי נמי הכא היה מוטל תפוח במטה מחמת רעבון ולא חזיא דמת ממש, ודילמא ריחמו עליו והאכילוהו וחייה הילכך אינה נאמנת עד שתאמ' מת וקברתיו. והוא הדין במלחמה אי אמרה מת בעלי במלחמה וקברתיו נאמנת דלא שנא מלחמה מרעבון בהא מילתא, דכיון דאמרה קברתיו ליכא למימ' דילמ' בדדמי אמרה, ולא חיישינן דילמ' משקרא דאיהי חיישא לקילקולא ולא משקרא, וכך כתב גם רבי' חננאל זצוק"ל בקטטה בינו לבינה דאמרה בדדמי ולעולם אינה נאמנת עד שתאמ' מת וקברתיו.
מפולת הרי הן כמלחמה דאמרה בדדמי. פי' על ידי רעש נופלים כל בתי העיר, וכל אחד בורח בחוץ למלט נפשו, וגם היא ברחה ולא ראתה את בעלה וסברה שמת ושמא גם הוא ניצול וברח. שילוח נחשים ועקרבים הרי אילו כמלחמה דאמרה בדדמי. [דבר אמרי לה הרי הוא כמלחמה] ואמרי לה אינו כמלחמה, דאמרי אינשי שב שני הוה מיתנא ואיניש בלא זימניה לא אזל, וכיון דלא איפסיקא הלכה כמאן עבדינ' לחומרא והרי הוא כמלחמה.
איבעיא להו הוחזקה מלחמ' בעולם מהו, מי אמרי' מה לי לשקר דאיבעיא אמרה שלום בעולם, או דילמ' כיון דהוחזקה דאמרה בדדמי לא אתי מה לי לשקר ומרע חזקה. כתב המורה ואי קשיא תיפשוט ליה ממתני' דקתני שלום בעולם נאמנת והא ודאי מת בעלי (בעולם) במלחמה קאמרה, דאי על מיטתו מאי איריא שלום בעולם, אפי' מלחמה בעולם אמרן לעיל כי אמרה מת בעלי על מטתו מהימנא, אלא ודאי מת במלחמה איצטריך ליה לאשמועינ' והינו החזיקה מלחמה היא בעולם, תריץ מתני' דאמרה מת סתם ואשמעינן מתני' דהואיל ושלום בעולם אע"ג דלא אמרה על מיטתו בהדיא מסתמא על מיטתו קאמרה, ובזמן שיש מלחמה בעולם מסתמ' מת במלחמה קאמרה עד דאמרה מת על מיטתו, וכי קמיבעיא ליה לרבא כגון דיש שלום בעולם ואמרה איהי מת במלחמה. ואינו נר' לי כלל פתרון זה לפרושי מתני' דקתני מלחמה בעולם אינה נאמנת כגון דקאמרה מת סתם, דכיון דאילו אמרה מת על מטתו מהימנא אמאי כי קאמרה מת סתם אסרי' לה מיד, וניבדקה ונחקור אותה היאך מת. וגם בעת שלום דמהימנא אמאי שרינן לה במת סתם, נחקור אותה דילמא מת במלחמה [קאמרה]. ואם תימצי לומ' דהחזיקה היא מלחמה אינה נאמנת (ו)לא תהא נאמנת וכי בשפטני עסיקי' שאין חוקרין הדבר ומבררין יפה היאך מת כיון שיש חילוק בדבר. לפיכך נר' לי לפרש דהאי דקתני מלחמה בעולם אינה נאמנת כך משמע פתרון (מת) [מתניתין] כגון דקאמרה בפירוש מת במלחמה ומשום הכי אינה נאמנת דאמרה בדדמי, ומשום הכי דייק מינה רבא הא מת על מיטתו מהימנא דמתני' מוכחא בפירוש דקאמרה מת במלחמה, תדע דהכי הוא מדאמרי' ההיא דאתיא לקמיה דרבה אמרה ליה בעלי מת ברעב, אלמ' בפירוש העידה ואמרה מת ברעב, והם הכי נמי במלחמה דאמרי' במתני' דלא מהימנא, כגון דאמרה מת בעלי במלחמה, ומשום הכי דאיסתפק לן האי דתני במתני' מלחמה בעולם אינה [נאמנת] אי דהוחזק לן דאיכא מלחמה בעולם הוא דלא מהימנא, [הא החזיקה היא מלחמה בעולם מהימנא] על ידי מיגו, והכי פי' מתני' מלחמה ידועה בעולם ואמרה מת בעלה לא מהימנא, אבל שלום בעולם אע"ג דקאמרה מת במלחמה מהימנא משום מיגו, או דילמ' האי דתני מלחמה בעולם ואמרה מת בעלי במלחמה ואפי' הכי לא מהימנא, דכיון דאית לן חזקה דבמלחמה אמרה בדדמי לא אתי מיגו ומרע לחזקה, דליכא למימר מה לי לשקר, דאיהי גופה לא מיכונא לשקורי אלא היא סבורה שמת, ושלום בעולם היא שאמרה בעת שלום מת על מיטתו.
<h2>דף קטו.</h2>
ת"ש עישנו עלינו בית עישנו עלינו מערה הוא מת ואני ניצולתי אינה נאמנת. פי' הציתו עלינו הבית באש ונתמלא עשן ואני ברחתי והוא נשאר ומת שם אינה נאמנת. והא הכא דהחזיקה מלחמה בעולם וקתני אינה נאמנת, ולא אמרי' מה לי לשקר איבעיא אמרה מת סתמ', שני התם דאמרי' לה כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא. פי' שאני התם דקאמרה דכשנתמלא הבית עשן ברחה ולא המתינה עד שתראהו מת, ואי משום עשן כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא הכי נמי לדידיה, אבל לגבי מלחמה איהי לא אמרה אי לא חזיתיה דהא אי בעיא לשקורי לא הוה מחזקא מלחמה בעולם. ולא דמיא מלחמה לשריפת האש, דבמלחמה יכולה לחזר אחרי בעלה ולראותו, מה שאין כן בשריפה שאין אדם מתעכב שם לראות מה יעשה לו שמא תבער בו האש, ולחזר אחריו אחר ששקעה האש אי איפשר שכבר נעשה אפר, הילכך לא מהימנא שאינה יכולה להעיד עליו אלא כך בעת השריפה היינו בבית אני והוא אני יצאתי והוא לא ראיתיו שייצא, מדלא יצא שם מת, על כן אינה נאמנת, דאמרי' לה כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא כול', ואע"ג דאמרה אחר ששקעה האש ראיתיו [מת] והכרתיו אינה נאמנת דאמרי' בדדמי קאמרה, אבל במלחמה אינו כן שמתוך המלחמה תחפש אחריו ותראינו, אי נמי על פי עדים כשרים שיעידו עליו, הילכך יש לומ' שתהא נאמנת.
ת"ש נפלו עלינו גוים נפלו עלינו ליסטים הוא מת ואני ניצולתי נאמנת. פי' והא הכא היא החזיקתן וקתני נאמנת ולא אמרי' בדדמי קאמרה אלמ' אמרי' מה לי לשקר, התם כדרב אידי בר אבין דאמ' אשה כלי זיינה עמה. פי' הכא לא אמרה בדדמי אלא נטרה ליה עד דחזיא ליה דמית, דאשה לא מיסתפיא מליסטים כדרב אידי בר אבין דאמרי' בפ' אין מעמידין [ע"ז כ"ה ע"ב], אבל בעת המלחמה אין מי שישגיח [על] האשה ובורחת להציל את נפשה הילכך לא מהימנא דאמרה בדדמי, ולא איפשיט' ועבדינ' לחומ'.
ההוא גברא דבשלהי הילוליה איתלאי נורא בגנניה, אמרה להו דביתהו חזו גברא [חזו גברא] אתו חזו גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא שדיא, סבר רב חייה בר אבין למימ' הינו עישנו עלינו [בית עישנו עלינו] מערה, אמ' ליה רבה מי דמי התם לא קאמרה הא גברא הכא אמרה הא גברא, ועוד חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדיא. ורב חייה בר אבין גברא חרוכא דשדי איניש אחרינא אתאי לאצוליה ואיתלאי ביה נורא ואכלתיה, ופסתא דידא דשדיא נורא איתלאי ביה ואיתלי' ביה מומא ומחמת כיסופא ערק ואזל לעלמא.
איבעיא להו עד אחד במלחמה מהו, טעמ' דעד אחד משום דמילתא דע(ע)בידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי הכא נמי לא משקר, או דילמ' טעמ' דעד אחד משום דהיא גופה דיקא ומינסבא והכא לא דיקא. ואי קשיא אטו באשה נמי דליכא למימ' האי טעמ' דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרא, ואפי' הכי אמרי' דבדדמי קא אמרה, והם הכי נמי נימא בעד אחד. ויש לומ' דהכי קאמ' אי טעמ' דעד אחד דמהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר אם כן נאמן הוא כשנים, וכי היכי דבעדות שלימה לא אמרי' דבדדמי קא אמרי הם הכי נמי בעד אחד, דעד אחד הכא כשני' דמי, או דילמ' לא מהימן עד אחד אלא משום דהיא גופה דיקא ומינסבא והכא לא דיקא שפיר דאמרה בדדמי. ת"ש מעשה בשני תלמ' חכמ' שהיו באים עם אבה יוסי בן סימאי [בספינה] וטבעו והישיא ר' את נשותיהן על פי נשים, והא מים דכמלחמה דמו, והא נשים דאפי' מאה כעד אחד דמיין וקתני השיא את נשותיהן. פי' והא מים דכמלחמה דמו דאיכא למימ' בהו בדדמי, ודילמ' טבעו מצד זה ועלו מצד זה, ומאה נשים כעד אחד דמו והשיא את נשותיהן, (אמ' ליה) [אלמא] אחד במלחמה נאמן, ומיכן מוכיח דדוקא בעד אחד אמרי' דבדדמי [קאמר ואין מקבלין עדותו אבל בשני עדים דהיא עדות שלימה מדאורייתא לא אמרינן דבדדמי] קאמרי אלא מקבלין עדותן בכל מקום ואפילו במלחמה. ומהדר ותיסברה מים שאין להן סוף נינהו ומים שאין להן סוף אשתו [אסורה]. פי' ותיסברה דבטבעו בלחוד העידו ותו לא, אי הכי מאי איריא נשים אפי' אנשים נמי כי אמרו טבעו לא מהימני שאין זו עדות ברורה, ואנן דאמרי' עד אחד במלחמה לא מהימן אע"ג דמעיד עדות ברורה אמרי' דילמ' בדדמי קאמ', שאילו היו שנים היתה [עדות] שלימה, אבל טבעו שאינה עדות ברורה אפילו באנשים היאך תהיה עדות בנשים, אלא ודאי דקיבל עדותן לא בטבעו בלחוד אלא כגון דאמרי אסקונהו קמן וחזונהו לאלתר, וקאמרי סימנין דלאו עליהו סמכינן אלא אסימנין סמכינן. פי' אי אמרי הכרנו אותם בטביעת עין אין לסמוך בעדותן, שיש לומ' בדדמי קאמרי שמתוך שראו טביעותן סברו כי הם הם ושמא אחרים הם, אבל השתא דאמרי הכרנו אותן בטביעות עין וגם בסימנין שעליהם ונתבררנו כי הם הם נאמנות דסמכינן אסימנין דבברור הכירום יפה, אבל לעולם אי אמרי הכרנום בטביעות עין בלחוד תלינן דילמ' בדדמי קאמרי, וכיון דלא איפשיט עבדינן לחומ' ואין עד אחד נאמן במלחמה, ואין לפשוט ממאי דאמרי' בפירקין דלקמ' [קכ"א ע"א] ההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוהו (אגירשה) [אגישרא] דספינתא אנסבה רבה לדביתהו אפומא דשושביניה לבתר חמשה יומין, ש"מ דעד אחד נאמן במים, דהתם ליכא למי' בדדמי שלא ראה טביעתו ולא היה עמו בספינה, וכשראה על שפת הנהר לאחר חמשה ימים אילולי שנתברר יפה בהכרת פניו לא היה מעיד עליו, וכמו שהיה נאמן להעיד עליו אם ראהו מת מוטל ביבשה עד שלשה ימים כך הוא נאמן עליו במים לאחר חמשה ימים, ואין לומ' שם בדדמי אלא בטביעות עין הכירו בבירור כדרך כל המעידים על האדם שמת שמכירו בבירור, ולא אמרינן בדדמי אלא כשראה טביעתו ולא ראה עלייתו, או ראה טביעתו ועלייתו ומדמה לומ' שזהו אותו שטבע, אבל זה שלא היה עמו בספינה ולא ראה טביעתו וראהו מת על שפת המים והכירו בטביעו' עין אין לך עדות ברורה מזו.
<h2>דף קטו:</h2>
ההוא גברא דאפקיד שושמי גבי חבריה, אמ' ליה הב לי שושמיי, אמ' ליה שקלתנהו והא כן וכן הויין ובחביבתא דידך רמיין, אמ' ליה שקלתנהו והני אחריני נינהו, סבר רב חסדא למימ' הינו מתני' שני תלמ' חכמ' דסמכינן אסימנין ולא אמרי' הנך אזדו לעלמ' והני אחריני נינהו ואיתרמו בהו הנך סימנין, אמ' ליה רבא מי דמי התם קאמרן סימנין הכא שושמי מאי סימני אית להו, דקאמ' כך וכך הויין אימור איתרמויי איתרמי ליה וחיישי' שמא פינן, ואסיקנא [קט"ז ע"א] והילכתא שמא פינן.
יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קאזיל מקורטובא לאספמיא ושכיב, (התם) [שלחו מתם] יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קאזיל מקורטובא לאספמיא ושכיב מי חיישי' לתרי יצחק לתרי יוסף בן שמע' אי לא. פי' שמו היה כך ולא שהיה ריש גלותא, שלא היה ראש הגלות אלא אחד. אביי אמ' חיישי', רבא אמ' לא חיישינ', וכגון שלא הוחזקו תרי יצחק ריש גלותא בקורטובא דמודה רבא היכא דהוחזקו שני יוסף בן שמע' בעיר אחד דחיישי', ולא פליג אלא בשלא הוחזקו, דאביי אמ' אפי' הכי חיישינ' ורבא סבר כיון דלא הוחזקו לא חיישי', וקימ' לן אביי ורבא הלכה כרבא. עיין בפסקי (לקמ') [בגיטין] בפ' כל גט [כ"ח ע"א].
<h2>דף קטז.</h2>
ההוא גיטא דאישתכח בסורא [וכת' ביה הכי בסורא] מתה אנא חנן בר חייה נהרדעאה פטרית ותרוכית ית פלנית אינתתי, ובדוק רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא הוה חנן בר חייה אחרינא לבד מחנן בר חייה מחגרא דהוה בנהרדעא, ואתו שהדי ואמור דההוא יומא איכתיב גיטא חנן בר חייה מחגרא גבן הוה בנהרדעא. אמ' אביי לדידי דחיישינא הכא לא חיישינא דהא קאמרי שהדי דבנהרדעא הוה מאי בעי בסורא, אמ' רבא אפי' לדידי דלא חיישנא הכא כיון דאיתחזק חיישינ' דילמ' בגמלא פרחא אזל, אי נמי בקפיצה אזל, אי נמי מילי מסר כדאמ' להו רב לספרי, וכן אמ' להו רב הונא לספ' כי יתביתו בשילו כתובו בשילי ואע"ג דמסירי לכו מילי בהינו. פי' הגט נמצא בסורא והאשה עומדת ותובעתו, והיה כת' בו אין נכתב הגט בסורא וכתבו חנן בר חייה מנהרדעא לאשתו, ואנו חוששין שמא אין זה הגט מאותו חנן בעל זו האשה אלא מחנן אחר, ומפני זו החששא בדקו מסורא ועד נהרדעא ולא נמצא חנן בר חייה אחר כי אם אחד בנהרדעא, והיו העדים מעידים כי ביום שנכתב זה הגט היה בנהרדעא ולא יתכן לבוא באותו היום מנהרדעא לסורא, ולפיכך הכשירו אביי, ורבא חייש שמא הלך באותו היום לסורא על ידי גמל קל או על ידי שם בקפיצה, או שמא דברים מסר לעדים מקודם לכן בעודו בנהרדעא שיכתבו גט לאשתו, והלכו העדים לסורא וכתבוהו שם ולא כתבו שם המקום שמוסר להם לכתוב הגט דהינו נהרדעא, אלא שם המקום שכתבוהו כדאמ' להו רב לספרי כול'. ואי קשיא והיכי אמ' רבא דחיישי' דילמא בגמלא פרחא אזל ופסלינן גיטא בחששא זו, והא אמרי' בפ' קמ' דמכות [ה' ע"א] אמ' רבא באו שנים ואמרו בצפרא בחד בשבא בסור' הרג פל' את הנפש, ובאו שנים ואמרו בפניא בחד בשבא בנהרדעא עמנו הייתם, חזינן אי מצפר' לפניא מצו אזלי מסורא לנהרדעא לא הוו זוממין ואי לא הוו זוממין, פשיטא מהו דתימ' ליחוש לגמלא פרחא קמ"ל, אלמ' לא חייש רבא לגמלא פרחא (ופסלינן לגיטא) וקטלינן להו, והכא היכי חייש לגמלא פרחא ופסלינן לגיטא. ויש לומר דודאי ליכא למיחש לא לגמלא פרחא ולא לקפיצה, דאם כן אין לדבר סוף ולא ימצאו לעולם עדים זוממין, והכא לא חייש רבא אלא לדילמ' מילי מסר שיתכן להיות, ולא הביא גמלא פרחא וקפיצה כי אם לסעד בעלמ' להרבות החששה, ואילו לא היתה החששה דדילמא מילי מסר בעבור גמלא פרחא וקפיצה לא היינו פוסלין הגט, והילכת' כרבא.
קטטה בינו לבינה, היכי דמי קטטה. פי' שאם היו דברים ביניהם על שום כעס שהיה להם לא תיקרא קטטה, שדרך איש ואשתו לכעוס זה על זה ומפני כך אין האשה שונאה את בעלה, אלא כשיש קטטה של גירושין ביניהן דמוכחא מילתא שהיא שונאתו. אמ' רב יהודה [אמ' שמואל] באומרת לבעלה גרשיני, [ומתמה] כולהי נמי הכי אמרן, אלא באומרת לבעלה גירשתני, וליהמנא מדרב המנונא דאמ' רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, באומרת גירשתני בפני פל' ופל' ושיילונהו ואמרי לא היו דברים מעולם. והילכת' כרב המנונא מדמקשה מינה תלמ' דקיימ' לן אין מקשין אלא מהלכה פסוקה, ובשלהי מסכת גיטין [פ"ט ע"ב] שלחו מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו יצא עליה קול שנתקדשה ובא אחר וקידשה מהו, שלח להו תצא והעמידו דבר על בוריו והודיענו, ואסיקנא דהכי קאמ' דאי מיגליא מילתא דקידושי קמא קידושי מעליי נינהו לא צריכא גט משיני, ופליגא דרב הונא דאמ' רב הונא אשת איש שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר מקודשת וכדרב המנונא, דאמ' רב המנונא האשה שאמרה [לבעלה] גירשתני נאמנת חזקה אין אשה [מעיזה פניה בפני בעלה]. ואידך הני מילי בפניו אבל שלא בפניו מעיזה ומעיזה, אלמ' משמע דתרויהו אית להו דרב המנונא. ובפ' שיני דכתובות [כ"ב ע"ב] נמי אמרי' לימ' בדרב המנונא קמיפלגי, ומסיק דכול' עלמ' אית להו דרב המנונא. ובשלהי פרק הכותב [כתובות פ"ט ע"א] אמרי' דאמ' רבא הכא במאי עסיקינ' דאין שם עידי גירושין, מיגו דיכיל למימ' לא גירשתיה [יכיל למימר גרשתיה] ונתתי לה כתובתה, דאלמ' אין האשה נאמנת לומ' גירשתני אלא הבעל נאמן לומ' לא גירשתיך, התם דבעיא למישקל כתובתה בודאי לא מהימנא כדאמרי' לקמן [קי"ז ע"א] האומרת תנו לי כתובתי אף להינשא אין מתירין אותה. ובשלהי נדרים [צ"א ע"א] אמרי' איבעיא להו אמרה לבעלה גירשתני [מהו] משום דבעי למיפשטה ממתני' דהתם [ודחי דממתני' דהתם] לא מצית למיפשטה. אבל מכל מקום מימרא דרב המנונא קימא.
<h2>דף קטז:</h2>
איבעיא להו עד אחד בקטטה מהו, טעמא דעד אחד משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר, או דילמ' טעמ' דעד אחד משו' דהיא גופה דיקא ומינסבא, והכא כיון דאית לה קטטה לא (מינסבא) דיקא. ואיתוקם בתיקו, וכל תיקו דאיסורא לחומרא ולא מהימן.
ר' יהודה אומ' לעולם [אינה] נאמנת. ההיא דאתיא לבי דינא דר' יהודה אמ' לה ספדי קרעי מנייך סתרי מזייך אלפנא שיקרא, אינהו כרבנן סבירא להו דסברי תעביד הכי והכי כי היכי דלישרייה.
מתני'. (בית שמי) [בית הלל] אומרין לא שמענו אלא בבאה מן הקציר בלבד, אמרו להן (בית הלל) [בית שמי] אחד באה מן הקציר ואחד באה מן הזיתים ואחד באה ממדינת הים לא דיברו חכמ' אלא בהווה, חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמי. ואפי' ממדינה למדינה משום דשכיחי שייראתא ומירתתא לשקורי. ירושלמי [ה"ב], למה קציר, אמ' ר' מנא דאונסא שכיח שאין החמה קופחת על ראשו של אדם אלא בשעת הקציר, דכת' [מ"ב ד'] ויהי היום ויצא אל אביו אל הקוצרים ויאמר לאביו ראשי ראשי וגומ', ורבנן אמרין דרחשא שכיח.
בית שמי אומ' תינשא ותיטול כתובה, ובית הלל אומ' תינשא ולא תיטול כתובה. אמרו להם בית שמי התרתם הערוה החמורה לא תתירו את הממון הקל, אמרו להן בית הלל מצינו שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה, אמרו להן בית שמי והלא מספר כתובתה נלמוד שהוא כותב לה לכשתינשאי לאח' תיטלי מה שכתוב ליכי, חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמי. אמ' רב חסדא נתייבמה יבמה נכנס לנחלה על פיה, הן דרשו מדרש כתובה ואנו לא נדרוש מדרש תורה [דברים כ"ה] יקום על שם אחיו אמ' רחמ' והרי קם. אמ' רב נחמן באה לבית דין ואמרה מת בעלי התירוני לינשא מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובה, תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה מאי טעמ' אדעתא דכתובה אתאי. איבעיא להו התרוני לינשא ותנו לי כתובתי מהו, כיון דקאמרה כתובה אדעתא דכתובה אתאי, או דילמ' כל מילי דאיניש דאית ליה אמ' להו בבי דינא. אם תימצי לומ' כל מילי דאיניש אמ' להו בבי דינא, תנו לי כתובתי והתירוני לינשא מהו הכא ודאי אדעתא דכתובה [אתאי] או דילמ' משום דלא ידעה במאי מישתריא תיקו, וכל תיקו דאיסורא לחומרא.
<h2>דף קיז.</h2>
מתני'. הכל נאמנים להעידה חוץ מחמותה [ובת חמותה] וצרתה ויבמתה ובת בעלה, מה בין גט למיתה שהגט כתב מוכיח, עד אומ' מת ונישאת ובא אחר ואמ' לא מת הרי זו לא תצא. עד אומ' מת ונישאת ושנים אומ' לא מת אע"פ [שנשאת תצא. שנים אומרים מת ואחד אומר לא מת אע"פ] שלא נשאת תינשא. פי' חמש נשי' הללו שונאות אותה ומתכוונות לקלקלה ומשום הכי אינן נאמנות. חמותה שונאתה שאומרת [בלבה] זאת תאכל כל יגיעי ועמלי, וכן בת חמותה אומ' זו תירש כל עמל אבי ואמי ואני אדחה, (וכן בת ויבמתה ישיאה) [ויבמתה יריאה] שמא סופה להיות צרתה, ובת בעלה אומרת זו באה במקום אמי ואוכלת כל עמלה. מה בין גט למיתה דאמרי' בפ' שיני דגיטין [כ"ג ע"ב] אף הנשים שאינן נאמנות [לומר מת בעלה נאמנות] להביא גיט' ממדינת הים, ואע"ג דעליהו סמכינן דצריכות לומר בפני נכתב ובפני נחתם. שהגט כתב מוכיח ועיקר הסמך שלנו על כתב הגט הוא, אבל הנה אין אנו סומכין אלא על עדותן.
איבעיא להו ב(י)ת חמיה מהו, טעמ' דב(י)ת חמותה משום דאיכא אימא (דפניא) [דסניא] לה והכא ליכא, או דילמ' טעמ' דבת חמותה משום דקאמרה קאכלת לגירסנא דבי נשא, לא שנא בת חמות ולא שנא בת חמיה, ולא איפשיטא.
תניא ר' יהוד' מוסיף אף אשת אב והכלה, אמרו לו אשת אב הרי היא בכלל בת הבעל, כלה הרי היא בכלל חמות דכת' [משלי כ"ז] כמים הפנים לפנים כך לב האדם לאדם. פי' כל שחברו שונאו גם הוא שונא אותו, והוא הדין [אשת אב] לרבנן שכמו שבת חמותה אינה נאמנת לה גם היא אינה נאמנת לבת חמותה ונמצאת אשת (אח) [אב] בכלל בת חמות'. והכי תניא בתוספתא בפ' [האשה (פי"ד ה"א)] כל אילו שאין נאמנות להעידה אף היא אינה נאמנ' להעידן. ירושלמי [ה"ד] תני [כשם] שאין נאמנות עליה כן אינה נאמנת עליהן, בן חמותה כבת חמותה, בן בעלה כבת בעלה, יבמתה אפי' אחותה. אמ' ר' יוסי מתניתא אמרה כן שלא עשו זכרי' כנקבות. ופליגא מתני' אההיא בריתא דתנינ' תמן אין האשה נאמנת לומ' מת יבמי שתינשא, ולא מתה אחותי שתיכנס לביתה, וכן אין האיש נאמן לומ' מת אחי שאיבם את אשתו מפני שאין לה בנים אבל אם יש לה בנים נאמן. פי' דוקא כשאין לה בנים שהיא זקוקה לו אינו נאמן, אבל אם היו (לו) [לה] בנים שאינה זקוקה לו נאמן. אלמ' [אע"פ] שיבמתה אינה נאמנת יבמה נאמן, ולא עשו זכרים כנקבות, ומתלמודין אית למילף נמי שלא עשו זכרים כנקבות מדקא מיבעיא לן על בת אחיה ולא פשיט לה מבן חמיה להיתירא.
<h2>דף קיז:</h2>
עד אומ' מת ונישאת ובא אחר ואמ' לא מת הרי זו לא תצא. טעמ' דנישאת הא לא נישאת לא תינשא, והאמ' עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים, הכי קאמ' עד אומ' מת והתירוה לינשא ובא אחר ואמ' לא מת לא תצא מהיתירא הראשון, ודוקא התירוה קודם שיבוא עד שיני המכחישו, אבל בא קודם שהתירוה מודה עולא דלא סמכינן אקמאי אכתי לא אחשיבניה בתרי. ומיבעיא לי טעמ' דהתירוה לינשא, אבל אם בא עד שיני והכחישו קודם שיתירוה לינשא והלכה ונישאת מהו שתצא. תנן בסיפא עד אומ' מת ועד אומ' לא מת הרי זו לא תינשא, עברה ונישאת מהו, מי דייקינ' מינה מדקתני לא תינשא ולא [קתני] אם נישאת תצא, ש"מ דלא תצא, או דילמ' כיון דאמור לא תינשא ממילא אם נישאת [תצא]. ומצאתי בתוספתא בפ' האשה [פי"ד ה"ב] ר' מנחם בר יוסף אומ' עד אומ' מת ונישאת, ובא אחר ואמ' לא מת הרי זו לא תצא, בתחלה עד אומ' מת ועד אומ' לא מת אשה אומ' מת ואשה אומ' לא מת ואע"פ שנישאת תצא. פי' אם בתחלה קודם שתינשא או שיתירוה לינשא בא עד שיני והכחישו אע"פ שנישאת תצא. גרסינ' בירושלמי [ה"ד] עד אומ' [מת] ונישאת, ובא אחר ואמ' לא מת הרי זו לא תצא מפני שאמר משנישאת הא אם אמ' משלא נישאת ונישאת תצא. אמ' ר' יוחנן זו דברי ר' מנחם בר' יוסף אבל דברי חכמ' בין שאמ' משנישאת בין שאמ' משלא נישאת לא תינשא.
עד אומ' מת ושנים אומ' לא מת אע"פ שנישאת תצא. פשיטא אין דבריו של אחד במקום שנים, לא צריכא בפסולי עדות וכר' נחמיה, דתניא ר' נחמיה אומ' כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דיעות ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד, איבעיתימ' כל היכא דאתאי עד אחד כשר מעיקרא אפי' מאה נשים כעד אחד דמיין, אלא כגון דאתאי אשה מעיקרא, ותרצה לר' נחמיה הכי, ר' נחמיה אומ' כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דיעות ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד, אבל שתי נשים ואיש אחד כי פלגא ופלגא דמו ואם נישאת לא תצא. פי' כל מקום שהאמינה תורה עד אחד כגון בסוטה שהאמינה תורה עד אחד שאמ' אני ראיתיה שניטמאה ולא היתה (סוטה) [שותה], וכגון בעגלה ערופה שהאמינה תורה עד אחד לומ' אני ראיתי את ההורג ולא היו עורפין אותה, וכל האי סוגיא דאמרי' הכא אמרי' במסכת סוטה [ל"א ע"ב] גבי סוטה וגבי עגלה ערופה [שם מ"ז ע"ב] והכא דהאמינו חכמים עד אחד עשו כשל תורה.
שנים אומ' מת ועד אומ' לא מת אע"פ שלא נישאת תינשא, מאי קמ"ל בפסולי עדות דאזלינן בתר רוב דיעות הינו הך, מהו דתימ' כי אזלינן בתר רוב דיעות לחומרא אבל לקולא לא קמ"ל.
מתני'. אחת אומ' מת ואחת אומ' לא מת זו שאמ' מת תינשא ותיטול כתובה, וזו שאמרה לא מת לא תינשא ולא תיטול כתובה. אחת אומרת מת ואחת אומ' נהרג ר' מאיר אומ' הואיל והם מכחישות זו את זו הרי אילו [לא] ינשאו. ר' יהוד' ור' שמע' אומ' הואיל וזו וזו מודות שאינו קיים הרי אילו יינשאו. עד אומ' מת ועד אומ' לא מת, אשה אומ' מת ואשה אומ' לא מת הרי זו לא תינשא. פי' שתי נשים צרות שבאו ממדינת הים אחת אומ' מת בעלי ואחת אומ' לא מת, זו שאמרה מת תינשא ותיטול כתובה ואין הכחשת צרתה אוסרתה, שאין הצרה נאמנת לא להשיאה ולא להכחישה, ודוקא הכחשה דצרה לא הויא הכחשה, אבל האשה שאמרה מת בעלי ועד אחד אומ' לא מת ומכחישה ואפי' אשה מכחישתה לא תינשא. וזו שאמר' לא מת לא תינשא, טעמ' דאמרה לא מת הא אישתיקא תינשא, והא אין צרה מעידה לחברתה. לא מת איצטרי' ליה, סד"א האי מימת מית והאי דקאמרה לא מת לקלקולה לצרה הוא דקא מיכונא ותמות נפשי עם פלשתים [שופטים ט"ז] הוא דקא עבדא קמ"ל. פי' אע"ג דכי שתקה פשיטא לן דלא תינשא בעדות חברתה, איצטריך לאשמועינ' דהיכא דמכחשא לה נמי לא תינשא, דמהו דתימ' כיון דאתיא ומערערא גליא דעתה דלצעורה לצרה קא מיכונא ולעכבה שלא תינשא, והילכך אפי' היא תישתרי קמ"ל.
<h2>דף קיח.</h2>
עד אומ' מת ועד אומ' לא מת, אשה אומ' מת ואשה אומ' לא מת הרי זו לא תינשא. פי' כיון שבא העד השיני או האש' ואמרו לא מת קודם שהתירוה על פי העד הראשו' הרי זו לא תינשא, וגרסי' בירושלמי [ה"ו] גידול בר מינימן בשם [רב] בכל מקום שהכשירו עדות האשה כאיש, האיש מכחיש את (האיש) [האשה] והאשה מכחשת את האיש, וניתני עד אומ' מת ואשה אומ' לא מת, תני דבי ר' בון בשם ר' נחמיה.
אחת אומ' מת ואחת אומ' נהרג ר' מאיר (ור' שמע') אומ' הואיל והן מכחישות זו את זו הרי אילו לא יינשאו. פי' דקסבר ר' מאיר הכחשת הצרה היא הכחשה, ר' יהודה ור' שמע' אומ' הואיל וזו וזו מודות שאינו קיים הרי אילו יינשאו, דהכחשת הצרה לא הויא הכחשה, ודוק' צרות אינן מכחישות זו את זו, אבל עד אחד אומ' מת ועד אחד אומ' נהרג עדות מוכחשת היא, ואע"פ ששניהן מודים שאינו קיים לא תינשא, והכי אמרי' בירושלמי [ה"ה] אמ' ר' אלעז' מודו ר' יהודה ור' שמע' בעדים, מה בין עדים מה בין צרה, לא עשו דברי צרה אצל חברתה כלום. ומקשה וליפליג ר' מאיר ברישא. פי' ר' מאיר דסבר דהכחש' צרה הכחשה היא ליפליג נמי ברישא דקתני אחת אומ' מת ואחת אומ' לא מת שלא תינשא דהא צרתה מכחשה לה, אמ' ר' אלעזר במחלוקת שנויה ור' (מאיר) [יהודה] ור' שמע' היא. פי' ור' מאיר דפליג ארישא קאי, והכי קאמ' לא מיבעיא כי אמרה לא מת דהויא הכחשה ולא מינסבא, אלא אפי' היכא דתרויהו מודו דאינו קיים הכחש' היא ולא מינסבא חדא מיניהו, ור' יהוד' ור' שמע' ענו דהכא אפי' תרויהו מישתרו כיון דשתיהם אמרי דאינו קיים דהכחשה דצרה לא הויא הכחשה, ושני עדים המכחישין זה את זה פסולי', ונמצא עכשיו שדין אשת איש כדיני נפשות, דכי היכי דאמרי' בסנהדרין [ל' ע"ב] גבי דיני נפשות אחד אומ' בסיף ואחד אומ' בארירן הרגו אין זה נכון הכי אמרי' הכא גבי עדות אשה, ואע"ג דאמרי' בפ' דיני ממונות בתרא [סנהדרין שם] אמ' רב יהודה עדות מכחשת זו את זו בבדיקות כשרה בדיני ממונות, הכא גבי אשה לא אקילו רבנן אלא הרי היא כדיני (ממונות) [נפשות] שבטלה עדותן.
מתני'. האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, ובאה ואמרה מת בעלי תינשא ותיטול כתובה וצרתה אסורה, היתה בת יש' לכהן תאכל בתרומה דברי ר' טרפון, ר' עקיב' אומ' לא זו דרך מוציאתו מידי עבירה עד שתהא אסורה להינשא ואסורה לוכל בתרומ'. פי' ר' טרפון סבר אין הצרה נאמנת לא להתירה ולא לפוסלה, ור' עקיב' חייש לחומרא. אמרה מת בעלי ואחר כך מת חמי תינשא ותיטול כתובה וחמותה אסורה. בת יש' לכהן תאכל בתרומה דברי ר' טרפון, ר' עקיב' אומ' אין זו דרך מוציאתה מידי עבירה עד שתהא אסורה לינשא ואסורה לוכל בתרומ'. פי' הכלה פסולה להעיד לחמותה ולא משגחינן בעדותה אפילו לאוסרה בתרומה, ואע"ג דקאמרה מת בעלי ואחר כך מת חמי דכבר נתרחקה ממנה לפי עדותה לא מהימנא, ור' עקיב' חייש לחומרא. ואינה אוכלת בתרומה. וצריכא דאי אשמעינן הך קמיתא בהא קאמ' ר' טרפון משום דצערא דגופא, אבל חמות דצערא דמילי בעלמ' אימ' מודה ליה לר' עקיב'. ואי איתמ' בהא [בהא] קאמ' ר' עקיב', אבל בהך אימ' מודה ליה לר' טרפון צריכא. אמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכה כר' טרפון.
<h2>דף קיח:</h2>
מתני'. קידש אחת מחמש נשי' ואין ידוע איזו (היא) מהן קידש, כל אחת ואחת אומ' אותי קידש נותן גט לכל אחת ואחת ומניח כתובה ביניהן ומסתלק דברי ר' טרפון. ר' עקיב' אומ' לא זו דרך מוציאתו מידי עבירה עד שיתן גט וכתובה לכל אחת ואחת, אם אינו רוצה לישא את כולן. ומיכן מוכיח דיש כתוב' לארוסה בתנאי בית דין ואע"ג דלא כתב לה כתובה, דליכא לאוקומי מתני' דבכתב לה דאם כן אמאי אינו יודע ניחזי למאן כתב, אלא ודאי בדלא כתב לה. גזל אחד מחמשה ואין ידוע איזו מהן גזל, כל אחד ואחד אומ' אותי גזל מניח גזילה ביניהם ומסתלק דברי ר' טרפון. ר' עקיב' אומ' לא זו דרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד. ואקשינ' קידש קתני בעל לא קתני גזל קתני לקח לא קתני. מני מתני' לא ת"ק ולא ר' שמע' בן אלעז'. פירש המורה, קידש קתני דאיכא למימ' התם הוא דקאמ' ר' טרפון דמניח כתובה ביניהם ומסתלק דלא עשה בה מעשה, אבל בעל לא קתני דליפליג ר' טרפון דבענן דעשה בה מעשה וגינה אותה בקידושי ביאה צריך להוציא עצמו מעבירה וליתן לכולן, גזל קתני דהואיל (וכולן) ואיסורא עבד קניס ליה ר' עקיבה. ואינו נר' לי כלל, דהיכי מצינן לדיוקי ממתני' דמדלא תני בעל מכלל דר' טרפון מודה בבעל, והא קא חזינן דפליג ר' טרפון בגזל וכל שכן דפליג בבעל, כדאמרי' לקמן דטפי עדיף איסור גזל מאיסור בעל. ותו היכי מצית לדיוקי ממתני' דמדלא תני לקח מכלל דר' עקיבה מודה בלקח, והא קא חזינן דפליג ר' עקיב' בקידש ואע"ג דלא עבד עבירה. ונ"ל דהכין פירושא קידש קתני בעל לא קתני, דאילו הוה תני בעל הוה אמינא דוקא בבעל וגזל פליג ר' עקיב' (אבל) ומשום דעבד איסורא, אבל בקידש דלא עביד איסורא מודה ר' טרפון, אבל השתא (דלא עבד איסורא מודה) דתני קידש חזינן דאפי' בקידש דלא עביד איסורא פליג ר' עקיב', והוא הדין דפליג [בלקח] דדמי לקח לקידש. ותו דייקינן גזל קתני לקח לא קתני, ואילו הוה תני לקח הוה אמינא דוקא בלקח וקידש דלא עבד איסורא פליג ר' טרפון עם ת"ק, אבל בגזל דעבד איסורא מוד' [ל]ר' עקיבה, אבל השתא דתני גזל חזינן דאפילו בגזל דעבד איסורא פליג ר' טרפון והוא הדין בבעל, ושמעינן השתא ממתני' דבין בקידש ולקח ובין בגזל ובעל פליגי, ולא אתיא מתני' לא כת"ק ולא כר' [שמעון בן] אלעז', דר' שמע' בן אלעז' סבר דמודה ר' עקיבה בקידש ולקח ולא פליג אלא בבעל וגזל, ומתני' קתני דאפי' בקידש ולקח פליגי, ות"ק סבר דבעל וגזל ולקח, ומתני' קתני דאפי' בבעל וגזל פליגי, דתניא אמ' ר' שמע' בן אלעזר לא נחלק ר' טרפון ור' עקיבה על שקידש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזו קידש שמניח כתובה ביניהן ומסתלק, ועל מה נחלקו על שבעל, שר' טרפון אומ' מניח כתובה ביניהן ומסתלק, ור' עקיבה אומ' עד שיתן כתובה לכל אחת ואחת. ולא נחלקו ר' טרפון ור' עקיב' על שלקח מקח מחמשה בני אדם ואינו יודע (איזו) מאיזה מהן לקח שמניח דמי מקח ביניהן ומסתלק, ועל מה נחלקו על הגזול שר' טרפון אומ' מניח דמי גזילה ביניהן ומסתלק ור' עקיבא אומ' עד שישלם לכל אחד ואחד, מדקאמ' ר' שמע' בן אלעזר דבקידש ולקח לא פליגי מכלל דת"ק סבר פליגי, מני אי תנא קמא ליתני קידש ולקח, אי ר' שמע' בן אלעז' ליתני בעל וגזל. וקשיא לי אמאי דייקינ' מכלל דת"ק סבר בקידש ולקח פליגי אבל בבעל וגזל (לא) כול' עלמ' לא פליגי, ומי דייקינ' לפרושי מתני' מאי קידש [קידש] בביאה ולאוקומה כר' שמעון בן אלעזר נידוק אפי' מכלל דת"ק סבר דבזה ובזה פליגי ותיתי מתני' כת"ק. ובתוספתא מצאתי בפירוש שהיה אומ' תנא קמ' דוקא בקידש ולקח פליגי אבל לא בגזל ובעל, דתני' בפ' האשה [פי"ד ה"ג] קידש אחת מחמש נשים ואין ידוע איזו מהן קידש כל אחת ואחת אומר' אותי קידש, לקח מקח מחמשה ואין ידוע מאיזה מהן לקח וכל אחד ואחד אומ' ממני לקח, אמ' ר' שמע' בן אלעזר לא נחלק ר' טרפון ור' עקיב' על שקידש אחת מחמש(ה) נשים ואין ידוע אי זה מהן קידש וכל אחת ואחת אומ' אותי קידש שמניח כתובה ביניהן ומסתלק, לא נחלקו אלא על שבעל, ולא נחלקו על שלקח מקח מחמשה ואין ידוע מאיזה לקח וכל אחד ואחד אומ' ממני לקח שמניח דמי מקח ביניהן ומסתלק, ועל מה נחלקו על שגזל. ונ"ל דהכי גרסי' מכלל דת"ק סבר (בלקח) בקידש ולקח פליגי אלא בפירוש אמ' תנא קמ' הכי. ומהדר לעולם ר' שמע' בן אלעזר היא ומאי קידש קידש בביאה, ותנא קידש להודיעך כוחן דר' טרפון ור' עקיבה דאע"ג דאיסורא דרבנן עבד קניס, ותנא גזל להודיעך כחו דר' טרפון דאע"ג דאיסורא דאוריתא עבד לא קניס. אבל בקידש ולקח מקח גם ר' עקיב' מודה דמניח כתובה ודמי מקח ביניהן ומסתלק. וקימ' לן הלכה כר' עקיבה מחברו, ור' טרפון חברו הוא כדאמרן בפרק הכותב [כתובות פ"ד ע"ב].
מתני'. האשה שהלכה היא ובנה ובעלה למדינת הים ואמרה מת בעלי ואחר כך מת בני נאמנ', מת בני ואחר כך מת בעלי אינה נאמנת וחוששין לדבריה חולצת ולא מתייבמת. פירוש כשהלכה היא ובעלה ובנה היתה בחזקת מותר' לשוק ואסורה ליבם, הילכך כשאומרת מת בעלי ואחר כך מת בני נאמנת ונישאת לשוק, וכשאומ' מת בני ואחר כך מת בעלי ואני מותרת ליבם אינה נאמנת לעקור חזקתה, ומיהו לשוק לא משתריא מחזקתה קמיתא משום דשויתה אנפשה חתיכ' דאיסורא, הילכך חוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת.
ניתן לי בן במדינת הים אמרה מת בני ואחר כך מת בעלי נאמנת, בעלי ואחר כך מת בני אינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת. פי' כיון שיצאה בחזקת שאין לה בנים ואם ימות בעלה היא זקוקה ליבם, ועכשיו כשאומרת ניתן לי בן ומת אם אומר' מת בני ואחר כך מת בעלי נאמנת ומתייבמת משום דמוקמה נפשה אחזקה קמיתא, אבל כשאומ' מת בעלי ואחר כך מת בני ואני פטורה לינשא בשוק אינה נאמנת מפני שעוקרת חזקתה, ומיהו ליבמה אסירא משום דשויא נפשה חתיכה דאיסורא והילכך חוששין לדברי' וחולצת ולא מתייבמת.
ניתן לי יבם במדינת הים אמרה מת בעלי ואחר כך מת יבמי, יבמי ואחר כך מת בעלי נאמנת. פי' שהיא הלכה בחזק' התר לשוק אם ימות בעלה ומשום הכי נאמנת דמוקי נפשה אחזקתה.
הלכה היא ובעלה ויבמה למדינת הים אמרה מת בעלי ואחר כך מת יבמי, יבמי ואחר כך מת בעלי אינה נאמנת שאין האשה נאמנת לומ' מת יבמי שתינשא, ולא מתה אחותי שתיכנס לביתה, וכן אין האיש נאמן לומר מת אחי שאייבם את אשתו, ולא מתה אשתי שאקח את אחותה. פי' כיון שהלך בעלה ויבמה ועומדת בחזקת איסור לשוק אינה נאמנת לומ' מת יבמי שתהא מותרת לשוק.
בעא מיניה רבא (מיניה) מרב נחמן המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו, כיון דסניא ליה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו, או דילמ' זימנין דרחמא ליה וחוב הוא לה ואין חבין לאדם אלא בפניו. פי' שעשה שליח לקבלה וזיכהו לה על ידי שליח שתתגרש מעכשיו שאמ' לו זכה בגט זה בעבור אשתי כאדם המזכה דבר לחבירו שלא בפניו, זכות הוא לה משום דסניא ליה שאוסרה לעולם ומיגרשא בקבלתו ואע"פ שלא הגיע גט לידה, או דילמא זימנין דרחמא ליה וחוב הוא לה שאוסרה עליו בגט זה. אמ' ליה תניתוה וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמ'. פי' מרישא פשיט' דהלכה היא ובעלה ובנה ובאה ואמרה מת בני ואחר כך מת בעלי שמחזקת עצמה שהיא זקוקה ליבם, ואי קימ' לן דסניא ליה תהא נאמנת דנימ' פיה כמאה עדים שמזקקת עצמה לייבום, ואע"ג דמפקא נפשה מחזקתה תהא נאמנת ותתייבם כיון שמעידה חובתה, אלא ודאי מדתני אינה מתייבמת ש"מ דחיישינן דילמ' רחמא ליה ומשום הכי קאמרה הכי, וגבי גט נמי זימנין דרחמ' ליה וחוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו והילכך חולצת ולא מתייבמת. אמ' ליה רבינא לרבא המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו, כיון דאית ל(י)ה קטטה בהדיה זכות הוא לה, או דילמ' ניחא דגופה עדיף לה. ת"ש דאמ' ריש לקיש טב למיתב טנדו מלמיתב ארמלו. פי' בשני גופין, והילכך לא קים לן דזכות הוא לה וחולצת ולא מתייבמת. עיין בערך נ"ג בספר המכריע.
<h2>דף קיט.</h2>
האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך לא תינשא ולא תתייבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה, היתה לה חמות אינה חוששת, יצאת מליאה חוששת ר' יהושע אומ' אינה חוששת. פי' לא תינשא הואיל ובלא בנים יצא בעלה הרי היא בחזקת אסורה לשוק, ולא תתייבם דחיישינן שמא ילדה צרתה. ולקמ' נפרש אמאי לא תחלוץ ותינשא ממה נפשך. היתה לה חמות במדינת הים ולא היה לה לא בן ולא יבם שיאסרנה אינה חוששת שמא ניתן לה יבם, אלא מותרת לינשא, ואע"ג דחיישי' לעיל שמא ילדה צרתה, התם דכל מה דילדה צרה בין זכר בין נקבה אסר לה איבם, אבל חמות דאי נמי ילדה אינו זוקק אותה אלא אם כן ילדה זכר לכולי' האי לא חיישי' שמא ילדה וזכר היה. יצאת מליאה חוששת שמא זכר היה. ור' יהושע אומ' אינה חוששת דאיכא למימ' שמא הפילה, ואם תימצי לומ' לא הפילה שמא נקבה ילדה. ודיקינ' מאי היא צרתה. הא קמ"ל האי דאזל' בהדה הוא דחיישי' אבל לצרתה אחריתי לא חיישינ'. פי' אם באו עדים שאין צרתה מעוברת מותרת ליבם, אבל לא חיישי' שמא אשה אחרת נשא וילדה.
יצאת מליאה חוששת, ר' יהושע אומ' אינה חוששת. פי' היכא דיצאת מליאה איתרעא חזקה [דהיתרא דהות קמא בחזקת היתר לשוק אבל מיהו חזקה] דאיסורא לית ליה, ומשום הכי תנא ר' פלוגתא דר' יהושע ולא תני לה בסתמ' כדתני ברישא לא תינשא, דברישא דאיכא חזקה דאיסורא תנא פלוגתא דר' יהושע, והילכת' כר' יהושע דלא חיישינ' למיעוטא היכא דליכא חזקה דאיסורא.
לא תינשא ולא תתייבם. ומקשה בשלמ' יבומי לא דדילמ' מיעברא וקא פגע באיסור אשת אח דאוריתא, אלא לא תינשא אמאי לא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים מתעברות ויולדות, לימ' מתני' ר' מאיר היא דחייש למיעוטא. וקשיא לי טובא דהיכא דאיכא חזקה דאיסורא כי הכא דיצאת בחזקת אסורה לעולם בענן למיסמך ארובא ולהפקיע חזקת איסורא להיתירא, נהי דאהני רובא לחוש ולאוסרה על היבם, שאע"פ שהיתה מותרת ליבם חיישי' לרובא [ו]לא תתייבם, אבל לסמוך על הרוב ולהפקיע חזקת האיסור מי אמור רבנן, בתשע חנויות [חולין י"א ע"א] דאזלינן בתר רובא וקא שרינן לאותה חתיכה משום דלא איתחזק איסור', אבל היכא דאיתחזק איסורא היכא אשכחן בכול' תלמ' דאזלינן בתר רובא ומבטלינן לחזק' דאיסורא. ובקטן וקטנה [לעיל ס"א ע"ב] דאזלי רבנן בתר רובא ושרינן לה לייבומי ולא חיישינן שמא ימצא סריס או אילונית משום דלא איתחזק איסורא, היכא אשכחן דאזלינן בתר רובא ומבטלינן חזקה דאיסורא, ובפירקין דלעיל [קי"ח ע"ב] תנן ניתן לי בן במדינת הים אמרה מת בני ואחר כך מת בעלי נאמנת, בעלי ואחר כך מת בני אינה נאמנת ואמאי אינה נאמנת ולימ' רוב נשים מתעברות ויולדות, אלא משום דלא אתי רובא ומפיק לה מחזקתה, והכא היכי מקשינ' דליתי רובא ונפקה מחזקתה דאיסור ולישרייה. ויש לתרץ דהא אשכחן לרבנן דאזול בתר רובא ואע"ג דליתיה קמן ואע"ג דאיכא חזקה דאיסור', כגון גבי כל ששהא שלשים יום באדם ושמנה ימים בבהמה דאמרי רבנן דאזלינן בתר רובא ולא מחזקינן לה בנפל, כדאמרינן לעיל בפ' החולץ [ל"ו ע"ב] ובשבת בפ' ר' אליעז' [קל"ה ע"ב] דפליגי רבנן עליה דרשב"ג ואמרי אע"ג דלא שהא לא הוי ספיקא, דאמרי' זיל בתר רובא ורובא אינן מפילות אלא יולדות בזמנן, ואע"ג דהאי רובא ליתי' קמן ואיכא נמי בעובר חזקה דאיסורא שלא כלו לו חדשיו סמכינן ארובא ושרינן ליה. וכן נמי גבי הלוקח בהמה מן הגוי [בכורות כ' ע"ב] דפליגי ר' עקיב' ור' יהושע, דר' יהושע סבר חלב פוטר דרוב בהמות חולבות יולדות, ואע"ג דאיכא מיעוטא דחולבות בלא לידה סמכינן ארובא ומפקינן לה מחזקת שלא ביכרה, ור' עקי' אומ' חלב אינו פוטר דחייש למיעוטא, ואתי ר' יהוש' כרבנן ור' עקיב' כר' מאיר. והכא נמי מקשה דאע"ג דאיכא חזקה דאיסורא לעלמא ליזיל בתר רובא ולישרי לה, ובניתן לי בן במדינת הים דמוקמינן לה אחזקה דאיסורא ולא אזלינ' בתר רובא, משום דשריותא דידה תלי בגופה דבענן למימ' נתעברה וילדה אע"ג דאית ביה רובא, ולא אתי רובא (ומפיק) ומרע לחזקה דגופה, שהרי גופה יצא בחזקת שאין לה בן וגם באה לפנינו בלא בן, ועכשיו נרצה לומ' שילדה היא בן לא ארעינן חזקה דגופה אלא אמרי' העמד הגוף על חזקתו. אבל הכא דשריותא דידה תלי בצרתה מה מועלת חזקת גופה אצל צרתה, הילכך הדבר בספק אם ילדה צרתה ואם לאו, וגם צרתה לא באה לפנינו בלא בן, וכיון דרוב נשים מתעברות ויולדות נסמוך על הרוב ולא תועיל חזקת גופה של אשה להרע רובא דצרתה. ומהדר אפילו תימ' רבנן דאזלי בתר רובא, כי אזלי בתר רובא רובא דאיתיה קמן כגון תשע חנויות וסנהדרין, אבל רובא דליתיה קמן לא אזלי בתר רובא. והרי קטן וקטנה דרובא דליתיה קמן הוא וקא אזלי רבנן בתר רובא, דתניא קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין דברי ר' מאיר, אמרו לו לר' מאיר יפה אמרת שאין חולצין איש כת' בפרשה ומקשינ' אשה לאיש, מה טעם אין מייבמין קטן שמא ימצא סריס קטנה שמא תימצא אילונית ונמצאו פוגעין בערוה, ורבנן זיל בתר רוב קטנים ורוב קטנים לאו סריס[י] נינהו, בתר רוב קטנות ורוב קטנות (רוב קטנות) לאו אילוניות נינהו, אלא מחורתא ר' מאיר. וכיון דסתם לן תנא כר' מאיר הלכה כמותו, ודוקא היכא דאיכא חזקה דאיסורא היא דהלכה כר' מאיר דחייש למיעוטא, אבל היכא דליכא חזקה דאיסורא אין הלכה כר' מאיר ולא חיישי' למיעוטא, ומשום הכי גבי חמות דליכא חזקה דאיסורא תני בה פלוגתא דר' יהושע, והלכה כר' יהושע דלא חייש למיעוטא כיון דליכא חזקה דאיסורא. ונראה דגם ר' מאיר מודה ברובא דאיתיה קמן דהא בסנהדרין לא מצי לפלוגי, דרחמ' אמ' אחרי רבים להטות ואם הרוב מחייבין ממון או מיתה (או ממון) או מלקות הולכין אחר הרוב ולא חיישינן למיעוט המזכין, ואע"ג דחזקה מסייעא למיעוטא שאם מחייבין אותו מלקות או מיתה יש לומר העמד האיש על חזקתו ופטור הוא, ואם יחייבוהו ממון יש לומ' העמד ממון על חזקתו, אפילו הכי אמרה תורה אחרי רבים להטות ומסנהדרין ילפינן לתשע חנויות דהוא רובא דאיתיה קמן ואמרי' כל דפריש מרובא פריש, ומשום הכי הכא סתם [ר'] כר' מאיר דלא תינשא דחייש למיעוטא כיון דאיכא חזקה דאיסורא דמסייעא ליה, ולא אזלינן בתר רוב נשים מתעברות ויולדו' משום דהוי רובא דליתיה קמן, ובמצא בה בשר בפ' [שני] דמכשירין [מ"ט] פסק כרבנן דאזלינן בתר רובא דאיתיה קמן ומודה ביה ר' מאיר משום דדמי לסנהדרין.
ואמרי' במאי אוקימתה כר' מאיר, אימ' סיפא היתה לה חמות אינה חוששת ואמאי הלך אחר רוב נשים ורוב נשי' מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות, וכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות וסמוך מיעוט דמפילות למחצה דנקבות והוו להו נקבות רובא ומיעוטא זכרים, וליחוש דילמא זכר הוא. ומסיק רבא רישא חזקה לייבום ורובא לשוק וחזקה לא עדיפא מרובא, ואתי מיעוטא דמפילות סמוך אחזקה והוה ליה פלגא ופלגא ולא תינשא ולא תתייבם, סיפא חזקה לשוק הוי ומיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר' מאיר. פי' רישא חזקה מייתא לה לייבום ורובא מייתי לה להתר שוק, דרוב נשים מתעברות ויולדות והרי ילדה צרתה ונפטרה, וחזקה לא עדיף מרובא דניזיל אבתרה הילכך לא תתייבם, ולשוק נמי לא תינשא כר' מאיר דחייש למיעוטא. סיפא חזקה לשוק שהרי בלא בנים היתה תחילה כשיצאת, ורובא לשוק דאי נמי נתעברה חמותה שמא נקבה היתה או נפל דרוב עוברים נקבות ונפלים כדאמרן לעיל, והוו זכרים מיעוטא, ואיכא נמי חזקה לשוק דמרע נמי לחששה דמיעוטא דזכרים, והוו להו דזכרים מיעוטא דמיעוטא.
<h2>דף קיט:</h2>
לא תינשא ולא תתייבם, ומתמהינן לעולם תחלוץ ותינשא לשוק ממה נפשך. אמ' זעירי לעצמה שלשה לחברתה תשעה וחולצת ממה נפשך. פי' בשביל עצמה תמתין שלשה חדשים, דכל הנשי' צריכות להמתין שלשה חדשים ואפי' מת בעלה במדינת הים דליכא למיחש שמא מעוברת היא, ובשביל חברתה שמא מעוברת היא צריכה להמתין תשעה חדשים, שאפי' חלצה לא תינשא בתוך תשעה שמא חברתה מעוברת היא והולד של קיימא, ואין חליצה פוטרתה אלא ולד פוטרה, וולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם. רבא אמ' לעצמה שלשה לחברתה לעולם. פי' לעולם תמתין עד שיתברר אם יש לה ולד ואם לאו, ותחלוץ לאחר תשעה ותינשא ממה נפשך. אביי בר אבין ורב חנניה בר שלמיה דאמרי תרויהו גזירה שמא יהא ולד של קיימא ונמצאתה מצריכה כרוז לכהונה. ואקשינ' וליצרכה, דילמ' (איתיה) [איכא] דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה ואמרי קא שרו חליצה לכהונה.
תנן ניתן לה בן במדינת הים אמרה מת בני ואחר כך מת בעלי נאמנת, בעלי ואחר כך מת בני אינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת, וליחוש דילמ' אתו עדים ואמרי כדקאמרה ונמצאתה מצריכה כרוז לכהונה. אמ' רב פפא בגרושה, שהיתה גרושה מאיש אחר שפסולה לכהונה. רב חייה בריה דרב הונא אמ' באומרת אני והוא נחבינו במערה, ואין איש עמנו לבוא ולהעיד הילכך ליכא למיחש לדילמ' אתו שהדי. וכיון דכל הני אמוראי מפרשי ומתרצי למלתיה דר' חנינה ש"מ דהילכתא כותיה.
מתני'. שתי יבמות זאת אומרת מת בעלי וזאת אומרת מת בעלי, זו אסורה מפני בעלה (וזו אסורה מפני בעלה) של זו, וזו אסורה מפני בעלה של זו, לזו יש עדים ולזו אין עדים את שיש לה עדים אסורה ואת שאין לה עדים מותרת, לזו יש בנים ולזו אין בנים, את שיש לה בנים מותרת ואת שאין לה בנים אסורה, נתייבמו ומתו היבמין אסורות להינשא, ר' אלעז' אומ' הואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם. פי' שתי יבמות נשואו' שני אחין, זו אסורה מפני בעלה של זו שהוא יבמה וזקוקה לו, ואע"פ שאשתו (מותרת על פיה) שאומרת כי מת אין זו ניתרת על פיה, שאין יבמה מעידה לחברתה שהיא אחת מחמש נשים שאין נאמנות להעידה. לזו יש עדים שמת בעלה, זו שיש לה עדים אסורה מפני יבמה דעדים מאי אהנו לה, וזו שאין לה [עדים] מותר', דאיהי מהימנא לומ' מת בעלי ובשביל יבמה אינה נאסרת שהרי יש עדים שמת. לזו בנים ולזו אין בנים ואין עדים לא לזו ולא לזו. נתייבמו שהיו להן שני יבמין ונתייבמו, שהאשה שאמרה מת בעלי תתייבם ואינה צריכה בזה לעדותה ומתו היבמין אסורות להינשא לשוק זו מפני בעלה הראשון של זו, וזו מפני בעל' הראשו' של זו, שמא עדין חיים הן, ואע"פ שנישאו שתיהן ליבמין בחזקת שמתו בעליהן אצל עצמן נאמנות אבל עכשיו לינשא לשוק שהן צריכות זו לעדותה של זו אין יבמות מעידות זו לזו, ור' אלעז' אומ' הואיל והותרו ליבמין בחזקת שמתו בעליהן תו לא (מיסתרך) [מיתסרן] שניחוש לשמא הן חיים. ואין הלכה כר' אלעזר דיחיד ורבים הלכה כרבים.
תנא לזו עדים ובנים ולזו לא עדים ולא בנים שתיהן מותרות, שאין כאן זיקת יבמין זו מפני בניה וזו מפני עידי חברתה. בעי ר' אמי טעמ' דר' אלעז' משום דקסבר צרה מעידה לחברתה כול'. עד כאן לא שקלינן וטרינן ולא פליגי רבנן עליה דר' אלעז' אלא בצרה דלא מהימנא, אבל אילו אתא עד כשר ואמ' לזו מת בעליך הרי אילו יינשאו, ותיפשוט בעיין מהכא דבענן לעיל בהאשה רבה [צ"ג ע"ב] דעד אחד נאמן לומ' מת יבמיך ולהתירה לשוק.
<h2>דף קכ.</h2>
מתני'. אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו, אין מעידין אלא (על) [עד] שלשה [ימים]. אפי' ראוהו מגוייד או צלוב על הצליבה וחיה אוכלת בו אין מעידין עד שתצא נפשו. ר' יהוד' בן בבא אומ' לא כל האדם ולא כל המקומות ולא כל השעות שוין. פי' אין מעידין על האיש שמת אלא אם כן ראוהו מת בפרצוף פניו עם חוטמו, שיכולין להכיר שזהו, אבל אם לא ראוהו בפרצוף פניו או שניטל חוטמו אין מעידין להשיא את אשתו שמא אינו הוא, ואפי' ראוהו מגוייד כמו גודו אילנא [דניאל ד'] מנותח ומלא פצעים וחבורות, או צלוב על הצליבה או חיה דורסתו ואוכלת בו, אין מעידין עד שיראו בו שתצא נפשו. אין מעידין אלא אם כן ראוהו בתוך שלשה ימים למיתתו, אבל לאחר שלשה ימים שמא נשתנו מראה פניו ואינו זה שהן סבורין. ר' יהודה בן בבא אומ' כול'. פי' יש לך אדם שממהר להינפח משאר בני אדם כגון שהוא שמן ובעל בשר, ויש לך מקום שהחמה זורחת בו יותר משאר מקומות והמת ממהר להסריח ולהשתנות, ויש לך שעה שהעולם חם והמת מתקלקל מהרה, ולקמ' [קכ"א ע"א] בעינן אי לחומ' פליג אי לקולא.
ת"ר פדחת בלא פרצוף פנים ופרצוף פנים בלא פדחת אין מעידין עד שיהו שניהן עם החוטם, פדחת היא המצח. אמ' אביי ואיתימ' רב כהנא מאי קראה, הכרת פניהם ענתה בם [ישעיה ג'].
אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו. ת"ר אין מעידין על השומא, ר' אליעז' בן מחבאי אומ' מעידין על השומ', אמ' רבא דכול' עלמ' סימנין דרבנן, והכא בשומא סימן מובהק קמיפלגי, דרבנן סברי שומא לאו סימן מובהק היא ור' אלעזר בן מחבאי סבר שומא סימן מובהק היא. פי' מה שאנו מחזרין בסימנין אינו מדאוריתא דיליף מינה לאיסור אשת איש, אלא תיקון דרבנן הוא ולא ילפינן מינה לאיסור תורה, שאם היקילו בממון לא נקל באיסור אשת איש.
<h2>דף קכ:</h2>
ואפי' ראוהו מגוייד, למימרא דמגוייד חיי, ורמינהי אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפי' מגוייד ואפי' גוסס, טמויי הוא דלא מטמא הא מיחייא לא חיי, אמ' אביי לא קשיא הא ר' שמעון בן אלעזר והא רבנן, דתניא מעידין על המגוייד ואין מעידין על הצלוב, ר' שמעו' בן אלעזר אומ' אף על המגוייד אין מעידין מפני שיכול להיכוות ולחיות. פי' הוא מכוה מקום החתיכה ואין הדם יוצא שימות מיד. ומקש' ומי מצית מוקמת לה כר' שמעון בן אלעזר, והא קתני סיפא מעשה באסיא באחד ששילשלוהו בים ולא עלתה בידן אלא רגלו, ואמרו חכמ' מן הארכובה ולמעלה תינשא מן הארכובה ולמט' לא תינשא, והמגוייד בכל מקום שנעשה טרפה הוא. ומהדר שנו מיא דמרזו מכה ומכבידים אותה וממהרים מיתתו, והאי דקתני מפני שיכול ליכוות ולחיות אינו חייות גמורה, דהא אם נחתכה רגלו מן הארכובה ולמעלה טרפה הוא [חולין מ"ב ע"ב] והאיך יכול לחיות, אלא האי [יכול] לחיות הוא עד תריסר ירחי שתא כדין הטרפה, וזהו ליכוות ולחיות, שאם מכוין אותו נעצר הדם ואינו יוצא ומתקיים עד שנים עשר חודש, ואם לא, יוציא דמו ומת לאלתר. ובהא פליגי לאנסובי לאינתתיה לאלתר ולא תמתין עד שנים עשר חודש, אבל לאחר שנים עשר חודש קים לן דלא חיי וליכא מאן דפליג ותינשא אשתו. ואפי' אם תימצי לומ' דר' שמע' בן אלעזר סבר טרפה חיה כדמוכח באלו טרפות [חולין שם], הכי אית לן לפרושי בתירוציה דרבא אמ' בסכין מלובנת ודברי הכל, דאפי' אם היתה מלובנת כיון דעבדיה טרפה היכי חיי אלא ודאי עד שנים עשר חודש קאמ', ואין לפרש האי מגוייד כגון שחתכו ופצעו במקום שאין נעשה בו טרפה, דהא מקשה ליה מארכובה ולמעלה. ושמעינן מהכא דאשת הטרפה אסורה, דאע"ג דסופו למות וההורגו פטור אפי' הכי כחי הוא חשוב לכל דבריו, וכדאמרי' לקמ' שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמ' כתבו גט לאשתו הרי אילו יכתבו ויתנו, ואמרי' התם חי הוא וסופו למות, וכי היכי דגיטו גט הם הכי נמי טרפה שקידש קידושיו קידושין, וכן נמי מקחו מקח וממכרו ממכר.
אמ' רב יהודה אמ' שמואל שחט בו שנים או רוב שנים וברח מעידין עליו, איני והאמ' רב יהודה אמ' שמואל שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמ' כתבו גט לאשתו הרי אילו יכתבו ויתנו, אלמ' כחי מחזקינן ליה. ומשני חי הוא וסופו למות. פי' חי הוא ולפיכך גיטו גט וסופו למות הילכך מעידין עליו.
<h2>דף קכא.</h2>
ר' יהודה אומ' לא כל האדם כול', איבעיא להו ר' יהודה בן בבא לחומרא פליג לקולא לא פליג. פי' להקל בא להוסיף יותר על שלשה ימים דת"ק (אומ') [או] להחמיר שיש לך אדם ומקום שאין מעידין עד שלשה ימים. ת"ש דההוא גברא דטבע בכרמי ואסקוה אבי חידרא ואנסבה רב דימי מנהרדעא לדביתהו לבתר תלתא. ותו ההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוה אגישרא דסבסתנא ואסבה רבא לדביתהו אפומא דשושבינא לבתר חמשה יומין. אי אמרת בשלמ' לקולא פליג אינהו דעבוד [כר' יהודה אלא אי אמרת לחומרא פליג אינהו דעבוד] כמאן, שני מיא דצמתי, והא אמרת מיא מרזו מכה, הני מילי היכא דאיכא מכה [אבל היכא דליכא מכה] מיצמת צמת. והני מלי דכי אפקוה חזיוה בשעתיה אבל אי אשתהי מיתפח תפח. משתנה צורתו אחר שהעלוהו מן המים אם יאחר מעט.
מתני'. נפל למים בין שיש להן סוף בין שאין להם סוף אשתו אסורה, אמ' ר' מאיר מעשה באחד שנפל לבור הגדול ועלה לאחר שלשה ימים, אמ' ר' יוסי מעשה בסומא אחד שירד לטבול במערה וירד מושכו אחריו ושהו כדי שתצא נפשם והשיאו נשותיהן, ושוב מעשה בעסיא באחד ששילשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמ' מן הארכוב' ולמעלה תינשא מן הארכובה ולמטה לא תינשא. פי' ר' מאיר סבר אע"פ שיש להן סוף אשתו אסורה ואע"פ ששהו כדי שתצא נפשם, מפני שאדם שוהה במים יום או יומים ויותר וניצול, ומעשה היה באחד שנפל לבור הגדול ועלה לאחר שלשה ימים, ובור מים שיש להם סוף הוא וחיה שם שלשה ימים ולא מת. ור' יוסי מחלק בין מים שיש להן סוף למים שאין להם סוף, דבסומא ומושכו שירדו במערה כיון שיש להן סוף התירו חכמ' נשותיהן כששהו בכדי שתצא נשמתן, ובים שהוא מים שאין להם סוף אסרו חכמים, ואע"פ שעלתה בידן רגלו אם עלה מן הארכובה ולמטה שיש לומ' יכול לחיות ועלה מצד אחר שלא נוכל לראותו כשיצא משם.
ת"ר נפל למים בין שיש להם סוף ובין שאין להן סוף אשתו אסורה דברי ר' מאיר, וחכמ' אומ' מים שיש להן סוף אשתו מותרת, שאם עלה משם היה רואהו אלא ודאי מת, ומים שאין להן סוף אשתו אסורה דשמא מצד אחר עלה ולא ראה אותו, וקימ' לן יחיד ורבים הלכה כרבים. היכי דמי מים (שאין) [שיש] להן סוף, אמ' אביי כל שעומד ורואה מארבע רוחותיו. ההוא גברא דטבע באגמא דסמקי אנסבה רב שילה לדביתהו, אמ' ליה רב לשמואל תא נשמתיה, אמ' ליה נישלח ליה ברישא מים שאין להן סוף אשתו אסור' או מותרת, שלח להו אסורה, ואגמא דסמקי מים שאין להן סוף או מים שיש להן סוף, שלח להו מים שאין להן סוף, ומר מאי טעמ' עבד הכי, אמ' להו מיטעא טעאי אנא סברי כיון דקוו וקיימי כמים שיש להן סוף נינהו, שאם היה שט על פניהם היה רואה אותו שאי איפשר להתרחק בשיטתו שלא יראה אותו, ולא היא כיון דאיכא גלי אימור גלי אשפלוה, קרי שמואל עליה דרב לא יאונה לצדיק כל און [משלי י"ב], קרי רב עליה דשמואל ותשועה ברוב יועץ [שם י"א].
תניא אמ' ר' מעשה בשני בני אדם שהיו מכמרין מכמורת (בבירן) [בירדן], נכנס אחד מהן למחילה של דגים ושקעה החמה ולא ראה פתחה של מחילה, ושהא חברו עד שיצא נפשו והודיע לביתו, לאחר כן זרחה החמה והכיר פתחה של מחילה ויצא ובא ומצא הספד גדול בתוך ביתו, באותה שעה אמ' כמה גדולים דברי חכמ' שאמרו מים שאין להן סוף אשתו אסורה, אי הכי מים שיש להן סוף נמי ליחוש למחילה של דגים, במים שיש להן סוף לא שכיחא. פי' מחילה של דגים שחוטטין הדגים על שפת הנהר בקרקע ועושין כמו מערה ופעמים שאינה מליאה כולה מים ואדם יכול לעמוד בה. אמ' רב אשי האי דאמור רבנן מים שאין להן סוף אשתו אסורה, הני מילי באיניש דעלמא אבל צורבא מרבנן לא, אי איתה דסליק קלא אית ליה, ולא היא לא שנא צורבא מרבנן ולא שנא איניש דעלמ' דיעבד אין לכתחלה לא.
תניא אמ' רבן גמל' פעם אחת ראיתי ספינה שטבעה בים והייתי מצטער על תלמ' חכם שבה ומנו ר' עקיב', כשעליתי ליבשה בא ודן לפני בהלכה, אמרתי לו בני מי העלך, (אמ' לו מי העלך) אמ' לי דף של ספינה נזדמן לי וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי, באותה שעה אמרתי כמה גדולים דברי חכמ' שאמרו מים שאין להן סוף אשתו אסורה.
תניא אמ' ר' עקיבה פעם אחת הייתי מהלך בספינה, וראיתי ספינה שטבעה בים, והייתי מצטער על תלמ' חכם שבא ומנו ר' מאיר, כשעליתי למזגת קפודקיא בא ודן לפני בהלכה, אמרתי לו בני מי העלך, אמ' לי גל טרדני לחברו וחברו לחברו עד שהקיאוני ליבשה, באותה שעה אמרתי כמה גדולים דברי חכמ' שאמרו מים שאין להן סוף אשתו אסורה.
ת"ר ראוהו שנפל לבור אריות אין מעידין עליו, שמא לא היו רעבים ולא הזיקוהו, לחפירה מליאה נחשים ועקרבים מעידין עליו, ר' יהודה בן בבא אומ' אף לחפיר' מליאה נחשים ועקרבים אין מעידין עליו חיישי' שמא חבר הוא, ותנא קמ' אגב איצצא מזקי ליה שהחפירה אינה רחבה כל כך, אבל בור אריות רחב הרבה ואינו דוחק אותן.
<h2>דף קכא:</h2>
ת"ר נפל לתוך כבשן האש מעידין עליו, ליורה מליאה יין ושמן מעידין עליו, משום ר' אחא אמרו של שמן מעיד' עליו מפני שהוא מבעיר, של יין אין מעידין עליו מפני שהוא מכבה, אמרו לו תחלתו מכבה וסופו מבעיר.
אמ' ר' מאיר מעשה באחד שנפל כול'. תניא אמרו לו לר' מאיר אין מזכירין מעשה ניסים, שאי איפשר לו לעמוד שלשה ימים שלא יישן, דאמ' ר' יוחנן האומר שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לאלתר.
מתני'. אפילו שמע מן הנשים אומרות מת איש פל' (אומ') [דיו], ר' יהודה אומ' אפילו שמע מן התינוקות אומ' הרי אנו הולכין לספוד [ו]לקבור את איש פל' בין מתכוין בין שאינו מתכוין, ר' יהודה בן בבא אומ' (אפי') ביש' אע"פ שהוא מתכוין ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדות. פי' אפי' שמע מן הנשים כדילפינן לקמן [קכ"ב ע"א] הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד, (עד) [מפי עבד] מפי אשה. ר' יהוד' אומר אפי' שמע מן התינוקות שהן קטנים סומך עליהן והולך ומעיד. ומקשה בגמ' ודילמ' לא אזיל, אמ' רב יהודה אמ' שמואל דקאמרי הרי אנו באין מלספוד ומלקבור איש פל', ודילמ' קמצא בעלמ' מת להו ואסיקו ליה בשמיה, דאמרי כן וכן רבנן הוו התם וכן וכן ספדני, ואע"ג דמפרשינן מילתיה דרב יהודה לית הילכת' כותיה דיחיד הוא, ות"ק דוקא על פי נשים ולא על פי תינוקו', דהשתא אילו אתו תינוקות לבי דינא לא מקבלינן סהדותיהו, ועד הבא מפיהם נקבל עדותו. ר' יהודה בן בבא אומ' בישראל עד שיהא מתכוין גרסינן, ופליג את"ק דאמ' בין מתכוין בין שאינו מתכוין, דאי גרסי' ביש' אע"ג שהוא מתכוין משמ' בין מתכוין בין שאינו מתכוין, ואם כן הינו ת"ק. אלא ודאי עד שיהא מתכוין גרסי', ומיעט משיח לפי תומו ביש', וקימ' לן הלכה כת"ק דמכשר בין מתכוין בין שאינו מתכוין, וליתה לדר' יהודה בן בבא דיחיד ורבים הלכה כרבים.
ובגוי אם היה מתכוין (עדו) אין עדותו עדות. אמ' רב יהודה אמ' שמואל לא שנו אלא שנתכוון להתיר, אבל נתכוון להעיד [עדותו עדות, היכי דמי נתכוון להתיר והיכי דמי נתכוון להעיד], אמ' רב יוסף בא לבית דין ואמ' איש פל' מת השיאו את אשתו זהו שנתכון להתיר, מת סתם זהו נתכון להעיד, איתמ' נמי אמ' ריש לקיש לא שנו אלא שנתכון להתיר אבל נתכון להעיד עדותו עדות, אמ' לו ר' יוחנן לא כך היה מעשה באושעיא בר' שהתריס עם שמונים וחמשה זקנים ואמ' להן לא שנו אלא שנתכוון להתיר, אבל נתכון להעיד עדותו עדות, ולא הודו לו. אלא מתני' דקתני אם היה מתכוין אין עדותו עדות הא אם אינו מתכוין עדותו עדות היכי משכחת לה, במשיח לפי תומו, כי ההוא דהוה קאזיל ואמ' מאן איכא בי חיי שכיב חיי ואנסבה ר' יוסף לדביתהו. פי' שלא בא לבית דין להעיד אלא היה מספר לבני אדם לפי תומו. והילכת' כר' יוחנן דקימא לן כל שמואל ור' יוחנן וכל ריש לקיש ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, והילכך כל זמן שבא לבית דין ונתכוון להעיד אין מקבלין עדותו. ההוא דהוה קאזיל ואמ' מאן איכא בי חסא טבע חסא, אמ' רב נחמן אכלוה כוורי לחסא, מדיבוריה [דרב נחמן אזלא דביתהו דחסא] ואינסיבא ולא אמ' להו ולא מידי, אמ' רב אשי ש"מ [הא] דאמור רבנן מים שאין להן סוף אשתו אסורה הני מילי לכתחלה אבל אי אינסיבא לא מפקינן לה מיניה. פי' כיון שלא ראה אותו מת אלא אמ' כך, ואפי' יש' שהעיד כך אין משיאין את אשתו במים שאין להן סוף כדאמרן לעיל. איכא דאמרי אנסבה רב נחמן לדביתהו, אמ' חסא גברא רבה הוא אם איתה דסליק קלא אית ליה, ולא היא לא שנא גברא רבה ולא שנא גברא זוטה דיעבד אין לכתחלה לא.
ההוא גוי דאמ' ליה ליש' קטול אספסתא ושדי לחיותא בשבתא ואי לא קטילנא לך כפל' בר יש' דאמרי ליה בשל לי קדרה בשבתא ולא בשיל לי וקטלתיה, שמעה דביתהו אתת לקמיה דרבא ואמ' לה לא מהימן שלא נתכוון כי אם לאיימו.
<h2>דף קכב.</h2>
אבה יודן איש צידן אומ' מעשה ביש' וגוי שהיו מהלכין בדרך, ובא גוי ואמ' חבל על יהודי שהיה עמי בדרך אני קברתיו, והשיאו את אשתו. ושוב מעשה בקולר של שני בני אדם שהיו מהלכין לאנטוכיא [ובא גוי] ואמ' חבל על קולר של שני בני אדם שהיו מהלכין לאנטוכיא שמתו וקברתים, והשיאו את נשותיהן. ושוב מעשה בשישי' בני אדם שהיו מהלכין לכרקום ביתר, ובא גוי אחד ואמ' חבל על שישים בני אדם שהיו מהלכין לכרקום ביתר שמתו וקברתים, והשיאו את נשותיהן.
מתני'. מעידין לאור הנר ולאור הלבנה, ומשיאין על פי בת קול. ומעשה באחד שעמד בראש ההר ואמ' איש פל' בן איש פל' ממקום פל' מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו. ושוב מעשה בצלמון באחד שאמ' אני איש פל' בן פל' נשכני נחש והרי אני מת, והלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו. פי' אם בא אחד ואמ' אני ראיתי את פל' שמת והכרתיו בטביעות עין בלילה או לאור הנר או לאור הלבנה, סומכין בעדותו ולא אמרי' אין סומכין אלא על ראית היום, ומשיאין את האשה על פי מה ששמעו, אע"פ שלא ראו אדם שהשמיע להן הקול הזה, כמו המעשה של ראש ההר שסמכו על הקול אע"פ שלא הכירו גופו מפני שנתנפח בארס הנחש. ומקשינן ודילמ' שד הוה שעמד בראש ההר ונתכוון להטעותם, שדרך השדים לצחק בבני אדם ולהטעותם. אמ' רב יהודה אמ' שמואל שראו לו דמות אדם, אינהו נמי מידמו, דחזו ליה בבואה דבבואה, צל צילו. ודילמ' אית להו, אמ' ר' חנינה דבר זה לימדני יוחנ' בבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו. פי' בקי היה בשדים. ודילמ' צרה הואי. פי' ונתכונה לקלקלה וברחה שלא יכירוה, תנא דבי ר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין. פי' מי שהיה מושלך בבור [ואמר] כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי שכותבין ונותנין וסומכין על דבריו שאומ' אני פל' בן פל', הכא נמי כשעת הסכנה דמי.
מתני'. אמ' ר' עקיב' כשירדתי לנהרדעא לעיבור השנה, מצאני נחמיה איש בית דלי ואמ' לי שמעתי שאין משיאין את האשה על פי עד אחד בארץ יש' אלא יהודה בן אבה, ונמתי לו כן הדברים, אמ' לי אמור להם משמי אתם יודעים שהמדינה הזאת משובשת בגייסות, כך אני מקובל מרבן גמל' הזקן שמשיאין את האשה על פי עד אחד, וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני רבן גמל' (הזקן) שמע לדבריי ואמ' מצינו חבר לר' יהודה בן אבה, מתוך הדברים נזכר רבן גמל' (הזקן) והשיא את נשותיהן על פי עד אחד. הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה, ור' אליעזר ור' יהוש' אומ' אין משיאין את האשה על פי עד אחד, ר' עקיב' אומ' לא על פי אשה ולא על פי קרובים. אמרו לו מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים וחלה אחד מהן והניחוהו בפונדק, ובחזירתן אמרו לפונדקיתא (וחברינו) [איו חברנו], ונמת להן מת וקברתיו והשיאו את אשתו, ולא תהא כהנת כפונדקית, אמ' להן כשתהא נאמנת, הפונדקית הוציאה להן מקלו ותרמילו וספר תורה שבידו. ואין הלכה כר' אליעזר ור' יהושע דיחידאי נינהו, אלא כחכמים דאמרי הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה.
<h2>דף קכב:</h2>
מאי גריעותא דפונדקית, אמ' רב כהנא פונדקית גויה היתה ומשיחה לפי תומה היתה, והא קאמרו לה איה חברינו ונמת להן מת וקברתיו. מיכן מוכיח שלא יקרא מסיח לפי תומו אם ישאלו אותו אלא שיספר הוא מאיליו, ואחר שהתחיל לספר אם חוקרים אותו אם מספר להן נאמן, ולא יצא מתורת מסיח לפי תומו.
ת"ר מעש' באחד שבא להעיד עדות אשה לפני ר' טרפון, אמ' לו בני היאך אתה יודע בעדות אשה זו, אמ' לו אני והוא היינו הולכין בדרך ורדפו אחרינו גוים ונתלה בייחור של זית והחזיר את הגוים לאחריו, אמרתי לו יישר כחך איריא. אמ' לי מנין אתה יודע שאיריא שמי שכך קורין אותו בעירי יוחנ' בן יונתן איריא דמכפר שיחיא, לימים חלה ומת והשיא ר' טרפון את אשתו. ור' טרפון לא בעי דרישה וחקיר', והתניא מעשה באדם אחד כול', עד אמ' לו ר' טרפון לא כך אמרת לי אלא יונתן בן יוחנן, ולא כך אמרת לי איריא דמכפר שיחיא, ודיקדק עמו ב' וג' פעמ' וכיון את דבריו והשי' את אשתו. תנאי היא, דתניא אין בודקין עידי (נפשות) [נשים] בדרישה ובחקירה, ר' טרפון ור' עקי' אומר בודקין עידי (נפשות) [נשים] בדרישה ובחקירה, וקמיפלגי בדר' חנינה, דאמ' ר' חנינ' דבר תור' אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדריש' ובחקיר', שנ' [ויקרא כ"ד] משפט אחד יהיה לכם, ומה טעם אמרו דיני ממו' אין צריכין דריש' וחקי' כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, מר סבר כיון דאיכא כתובה למישקל כדיני ממונות דמי, ומר סבר כיון דקא שרינן אשת איש לעלמ' כדיני נפשו' דמי. וקימ' לן יחיד ורבים הלכה כרבי' ור' טרפו' ור' עקיבה יחידאי נינהו. ירושלמי [ה"ז] מצאו כתו' בשטר מת איש פל' נהרג איש פל', ר' ירמיה אומ' משיאין את אשתו ר' בון בר כהנא אמ' אין משיאין את אשתו, מתניתא מסייעא לדין ולדין, מסייעא לר' ירמיה דתני על פי עדים ולא על פי כתבם לא על פי תורגמן ולא עד מפי עד, ודכותה על פי כתבן ועל פי תורגמן משיאין. מתנית' מסייעא לר' בון דתניא יפה כח העדים מכח השטר שהעדי' אמרו מת פל' נהרג פל' משיאין את אשתו. ויפה כח השטר מכח העדים שהמלוה את חברו בשטר גובה מנכסים משועבדים על ידי עדים גוב' מנכסים בני חורין. ותניא בפ' שיני דתוספת[א] כתובו' [ה"ב] יפה כח השטר מכח העדים, שהשטר מוציא את האשה מבעלה מה שאין כן בעדים, ויפה כח העדים מכח השטר שהעדים שאמרו מת פלו' תינשא אשתו כתוב בשטר מת פל' לא תינשא אשתו.
